העמק שאלה על שאילתות דרב אחאי גאון· רבי נפתלי צבי יהודה ברלין [הנצי"ב]
שאילתא נח · פירוש יז
והא מר הוא דאמר בגמרא. פי' בקבלה איש מפי איש. וכפי' הרמב"ם בלישנא דתלמודא גמירי. דמקובלים היו ובמש"כ באורך בביאור הספרי פ' חוקת פי' ה' בס"ד. ובפתיחה אות ב' וע' פרש"י יומא ד' ל"ג ד"ה משמא דגמרא ובכ"מ. ועוד יש לפנינו גי' אחרת שאינו בגמרא. דמסיק אדם באדם ואדם בשור אין גובין אותו בבבל. ובגמרא ליתא אלא מימרא אחריתי הוא. וקאמר רבא לטעמי'. דא"ר אדם באדם כו' ועפ"י שינוי נוסחא זו יש נ"מ בפי' הסוגי' ובדין כאשר יבואר. והנה הרמב"ם כתב דשבת ורפוי גובין בבבל. ותמהו עלי' אמאי הא נזקי אדם לא שכיחא. וכ' הב"י וכ"מ דדייק לשון כל הנישום כעבד כו' שאין זה אלא נזק והגאון תומים ס"א סק"א כ' בישוב הסוגי' דמפרש לא שכיחא היינו השומא כעבד ל"ש ע"ש. ועל דבריו ז"ל יש להוסיף דע"כ צריך ל"כ. שבש"מ כ' בשם הרמ"ה דדוקא ב"ח שנישום בעבד אין גובין בבבל אבל עבד שניזוק גובין ואמאי הא לא שכיחא. אלא דמפרש ג"כ לא שכיחא. שהשומא של ב"ח כעבד ל"ש. ואע"ג דלפי הס"ד דמקשה והא בושת דשכיחא כו' ע"כ לא כוונו לזה הפי' בשכיחא ול"ש מכ"מ לפי המסקנא פירושו הכי. ועפ"ז יישב הגאון ז"ל נוסחת הגמרא והא בושת ופגם ע"ש. וצ"ל הא דקאמר הש"ס רבא לטעמי'. היינו לפי מסקנא דשמעתא. דלפי הס"ד לא דמי הני תרי שמעתתי להדדי. דכל הנישום כעבד כו' לא משמע אלא נזק ובב"ח. ואדם באדם כו' היינו כל החמשה דברים ואפי' עבד. אלא לפי המסקנא דאדם באדם כו' ג"כ בנזק לחוד משתעי כ"ז שיטת הרמב"ם ז"ל וכן פסקו בש"ע. אבל רבינו מפרש בסמוך וכן אדם באדם דחייב בחמשה דברים היכא דתפס כו' אלמא דבבבל אין גובין כלל. דמפרש לא שכיחא כמשמעו דהנזק ל"ש. ומש"ה לא גריס פגם כמש"כ לעיל. ומש"ה גריס ג"כ במימרא קמא דרבא ג"כ אדם באדם כו' אלא שלא סיים בבא שני' שור באדם ושור בשור גובין בבבל. וע"ז קאמר הש"ס רבא לטעמי' דאמר בשור הניזק גובין ובאדם הניזק אין גובין. והשתא רבא במימרא קמא תרתי קאמר דכל הנישום כו' היינו נזק. ואדם באדם כו' היינו שבת ורפוי ולא כהרמב"ם ז"ל והוסיף אדם בשור אע"ג שאין בו אלא נזק. מכ"מ איצטריך משום דאין מפורש בנזקי שור את האדם אלהים קמ"ל דמכ"מ בעינן מומחין וע' מש"כ אות טו. וע"כ פי' לא שכיחא כמשמעו שהנזיקין ל"ש. והכי מדויק לשון רבינו לעיל בשן ורגל בחבירו שכיח באדם לא שכיח. היינו דלא שכיח שיתחכך או יהלך וידרום על האדם. וכ"ת א"כ אמאי איצטריך רבא לומר כל הנישום כעבד כו'. הא בכלל אדם באדם כל החמשה דברי' בכלל. הא ל"ק דמשום אונס ומפתה שאדם עושה להנאתו יותר שכיחא מנזקי אדם לחבול א"ח. וע' תו' כתובות ד' ב' וגיטין ד' י"ז שכתבו דזנות בעלמא שכיחא. משום הכי קאמר דכל הנישום כעבד אין גובין כו'. ועוד י"ל דאע"ג דנזק דגדול לא שכיח מפני שהוא משתמר. אבל דקטן שכיחא. ודרך השור לדרוס עליו דרך הילוכו ולא פטור בנזק אלא משום דכל הנישום כעבד כו' אבל שבת ורפוי שאינו אלא באדם המזיק וזה ודאי לא שכיחא אפי' בקטן שאין דרך אדם להזיק כ"כ במזיד ואף כי את הקטן שאינו בר מצות. נמצא כל אופני נזקי אדם מתמעטין לגבות בבבל עפ"י הני תרי מימרי דרבא דוקא ותרווייהו משום דלא שכיחא. כל הנישום כעבד כו' משום דלא שכיחא דלישיים כעבד דזילא מילתא כדאיתא התם בב"ק ד' פ"ד א' לא בעינא דזילא בי' מילתא. ואדם באדם כו' משום דלא שכיחא גוף הנזק. ולא תקשה בהא דס"ד דטעמי' דרבא משום דלא קים לן בגויה ומקשה הש"ס א"ה שור נמי כו' אדם נמי פוק חזי כמה מזדבני עבדי בשוקא. משמע דקושית הש"ס על נזק. והכי פי' רבינו לעיל חבלי' דאדם כיון דבעי למישם כעבדא לא קים לן בגויה כו' ולמש"כ לא שייך נזק למימרא דאדם באדם. אבל לק"מ דודאי לפי הס"ד ע"כ טעמא דכל הנישום בעבד כו' והיינו נזק נמי משום דלא קים לן בגוי' ותדע שהרי אדם בשור אינו אלא נזק ורק משום הך טעמא דאדם באדם אין גובין בבבל. וכן להמסקנא דמשום דלא שכיחא קאי הטעם על הני תרי בבי ובשני אופנים מתפרש לא שכיחא כמש"כ. עכ"פ דעת רבינו דלא כהרמב"ם וש"ע ותליא בגי' הגמרא. והרי"ף גריס במימרא קמא דרבא כל הני שום כעבד לחוד והיינו כשיטת הרמב"ם. ובה"ג גריס כמו רבינו וז"ל במס' ב"ק ההוא תורתא דלס ידא דינוקא אתא לקמי' דרבא א"ל זילו שיימוה כעבדא כמה הי' שוה וכמה פיחת א"ל רבנן לרבא והא מר הוא דאמר אדם באדם ואדם בשור אין גובין אותו בבבל א"ל דאי תפיס קא אמינא למימרא דאע"ג דאין גובין אי תפס לא מפקינן מיני' וכן בקנסא. וכן אדם באדם שחייב חמשה דברים היכא דתפס לא מפקינן מיני' עכ"ל. מבואר כגי' רבינו ועדיף מיני' [דלא גריס כלל הא דכל הנישום כעבד. או יש כאן חסרון דפוס אבל הא מבואר דבמימרא דא"ל רבנן לרבא אי' אדם באדם כו' ומש"ה סיים שכל החמשה דברים פטור. נמצא לפסק הלכה צ"ע. שהרי אחרונים לא דקדקו אחרי הרמב"ם ולא עמדו ע"ד רבינו ובה"ג. ונקטי פסק הרמב"ם כאילו הוא בלי חולק. וע' שבות יעקב ח"א סי' קע"ט: