העמק שאלה על שאילתות דרב אחאי גאון· רבי נפתלי צבי יהודה ברלין [הנצי"ב]
שאילתא נה · פירוש ה
עד שיאמר בפנינו הודה כו' עד מילתא בעלמא הוא דאמר. מפרש רבינו סוגית הש"ס על המשנה עד שיאמר והמסדר הראשון ואחריו בעל ש"ש טעו בפי' דברי רבינו ע"ע וגם יש כאן טה"ד דאמר רב יהודה א"ר צריך שיאמר אתם עדי אי כי אודי לי' כו' כצ"ל. ולא או. וחד מילתא הוא. והנה יש בזה הענין מחלוקת הרמב"ם והרא"ש בתלתא מילי. חדא דהרמב"ם ריש פ"ז מה' טוען כ' דאם הודה בפניו אפי' לא תבעו א"א לומר שלא להשביע א"ע. והרא"ש כתב דכל שלא תבעו אפשר לומר כן. והובא מחלקותם בטור סי' פ"א אות י"ז י"ח. שנית. דהרמב"ם כ' שם דכל שהודה בפני עדים דרך הודאה גמורה ולא דרך שיחה אע"פ שלא אמר אתם עדי. ואע"פ שאין התובע עמו ה"ז עדות גמורה וא"י לומר לא היו דברים מעולם. והרא"ש ס"ל דבעינן דוקא שיאמר אתם עדי. והובא בטור אות י"ד. שלישית. דהרמב"ם ס"ל דאע"ג דמהני ההודאה לענין שלא יכול למיטען להד"ם מכ"מ כשטוען שלא להשביע נשבע ונפטר. ונחלקו הבאים אחריו אי קאי הרמב"ם גם על אמר אתם עדי כמשמעות דבריו ריש פ"ז שלא חלק בין א"ע להודה דרך הודאה. וזהו דעת מהריב"ל ס"א כלל י"ד. או לא דבר הרמב"ם אלא בהודאה בעלמא ולא בא"ע והכי משמע דעת בעה"ת שער מ"ב ח"א אות י'. אבל דעת הרא"ש כי היכי דמהני לענין שלא יכול למיטען להד"ם ה"ה שלא יכול למיטען שלא להשביע וא"כ הדעת נותן דבאומר א"ע לא מהני טענת שלא להשביע אפי' שלא בפניו. וכ"כ הש"ך שם סק"כ אבל הטור סי' ל"ב סט"ז וסי' פ"א ס"ט כ' דכל שלא בפניו אפי' אמר הוו עלי עדים לא אמר כלום ומשמע שיכול לומר להד"ם. כמילי דכדי דלא דכירי אינשי. ונמצא דלא נשתוו דעת הטור להרא"ש לדעת מהריב"ל להרמב"ם בא"ע שלא בפניו. דלהרמב"ם ודאי טענה היא ולא מצי למימר להד"ם. אלא אי טעין שלא להשביע מקבלין ממנו. אבל לדעת הטור בשם הרא"ש אין בעדות זו כלום. ושוי א"ע שלא בפניו. לבפניו בלא א"ע לדעתם ז"ל. והנה בוודאי לא נחלקו הראשונים ז"ל בכ"ז בסברות מד"ע. אלא מסוגית הש"ס וגירסתם ז"ל ואלו ואלו דא"ח. וכל הני תלתא מילי מישך שייכין בהדדי. הנה לפנינו אי' בגמרא מסייע לי' לר"י דאר"י א"ר צריך שיאמר אתם עדי. איתמר נמי ארחב"א אר"י מנה לי בידך א"ל הן למחר א"ל תנהו לי משטה אני בך פטור. תני' נמי הכי מנה לי בידך כו'. וברי"ף ורא"ש הגי' מסייע לי' לרב יהודה דאר"י א"ר וצריך שיאמר אתם עדיי איתמר נמי ארחב"א אר"י. צריך שיאמר אתם עדיי תני' נמי הכי מנה לי בידך א"ל הן למחר א"ל תנהו לי כו'. וכ' הרא"ש פ' ז"ב סי' כ"ה בזה"ל ונראה דאפי' בפניו אם א"ל מנה לך בידי בלא תביעה שייך לומר אדם עשוי שלא להשביע א"ע. מדתני במתניתין איש פלוני א"ל שחייב לו מנה דמשמע שלא בפניו א"ל כן וא"כ אין אדם תובעו וקתני לא"כ עד שיאמר בפנינו הודה לו היינו אתם עדיי. דמשמע דבכה"ג אפי' בפניו לא"כ עד שיאמר א"ע. דאין אדם עשוי שלא להשביע א"ע אפי' הודה בפניו בלא תביעה עכ"ל לפנינו. והש"ך שם העתיק דברי הרא"ש מדתני במתניתין הוא אמר לי כו' וצדק בזה. עוד העתיק בסוף דברי הרא"ש דאמרינן אדם עשוי כו' ובזה תליא מחלוקתו עם הטור וכאשר יבואר. ומתחילה נעמוד על פי' הרא"ש. דלכאורה כשרצה להביא ראי' דאפי' בפניו יכול לטעון שלא להשביע לא נצרך להביא דרישא דמתניתין מיירי שלא בפניו אדרבה אי הי' אפשר לאוקמי' רישא בפניו הרי מבואר דבלא אתם עדיי לא אמר כלום. וכסבור הש"ך דהרא"ש הביא כ"ז להוכיח דאפי' שלא בפניו מהני א"ע דומי' דרישא. ומשיג על הטור. ובאמת אין דברי הרא"ש סובל פי' זה. שהרי התחיל להוכיח דאפי' בפניו מצי לומר שלא להשביע כו'. אלא כונת הרא"ש להוכיח דהא דאמר רב יהודה ור' יוחנן צריך שיאמר א"ע משום שלא להשביע אמרו הכי. ולא משום משטה כפי' רבינו ובה"ג. ובאמת לפי גירסת הרא"ש אפשר ל"כ. להוכיח דמיירי בטענת שלא להשביע. דסיפא דומי' דרישא. ורישא דלא"כ ודאי משום שלא להשביע שהרי מיירי שלא בפניו ולא תבעו והיאך ישטה בו. וא"כ ע"כ סיפא ג"כ משום טענה זו בעינן א"ע ואע"ג דסיפא מיירי בפניו. ולפי נוסחת הרא"ש לפנינו בסוף דבריו דאין אדם כו' פי' על אתם עדיי קאי דבכה"ג אין אדם עשוי שלא להשביע א"ע אפי' הודה בפניו בלא תביעה. פי' ל"מ ע"י תביעה ודאי לא שייך שלא להשביע. אלא אפי' בלא תביעה אין אדם עשוי לומר אתם עדי משום שלא להשביע. אבל דוקא בפניו וכדעת הטור. ונמצא פי' המשנה הוא אמר לי לא"כ ואפי' הודה ואומר א"ע או בפניו בלא ח"ע לא"כ עד שיאמר בפנינו הודה לו דהוי תרתי. וכיב"ז שנינו בגיטין ד' ע"א א"ל נכתוב גט לאשתך וא"ל כתובו כו' הרי הגט בטל עד שיאמר לסופר כתוב ולעדים חתמו. ומפרש רב אשי דלא מיבעי קאמר כו' ע"ש והכא אין להקשות כי התם ליתני הכל בפניו דא"כ ס"ד דמיירי בטענת השטאה. והשתא ידענו דמשום שלא להשביע בעינן תרווייהו. ולפי נוסחת הש"ך דאמרינן אדם עשוי כו' וקאי על ראש דבריו ז"ל בודאי אפשר לפרש הכי והכי. אבל מאן מדייק וגריס נוסחת דברי הרא"ש כבנו ותלמידו הטור ז"ל. וגם כי נמצא שהמרדכי כתב הכי. ושניהם תלמידי ר"מ מרוטנבורג ז"ל ובדעת אחת קיימי. ולפי' הרא"ש צריך לפרש הא דקאמר הש"ס תנ"ה מנה לי בידך כו'. דכשם שתבעו דיכול לומר משטה אני בך בעינן אתם עדי. שהרי אפי' הכמין לו עדים כו' ה"נ כשלא תבעו דמצי לטעון שלא להשביע ה"נ בעינן אתם עדי ועיקר הראי' מסיפא דברייתא ולפי' הרא"ש דמתניתין מיירי גם בסיפא משום טענת השבעה ומוכח דבעינן אתם עדי ממש. ולא מהני במה שאמר דרך הודאה ולא בדרך שיחה. דאי לא ת"ה לינקוט לישנא דתני' בסנהדרין ד' ל' א' שראו את אביהן שהטמין מעות בשידה כו' אם כמוסר דבריו קיימין כו' והיינו דרך הודאה כמבואר ברי"ף שלה"י מ' ב"ב דמיישב רומיא דשני סוגיו' דשכיב מרע. התם בדלא אמר בתורת הודאה הכא בדאמר בתורת הודאה ודמיא להא דגרסינן בפ' ד"מ הרי שראו אביהן שהטמין מעות כו' אלמא דמוסר מיקרי הודאה ולמאי נקיט לשון אתם עדי. אלא דוקא בהאי גוונא מהני. ובירושלמי אי' ר' יוסי בשם ר' יוחנן אם הי' מתכוין למסור לו עדות עדותן קיימת. ונראה שחולק על תלמוד דילן והלכה כתלמוד דילן. או כמש"כ הרא"ש פ' חזקת ססי' ל"א אם הי' מתכוין למסור לו פי' אם אמר לו את העד. היסב לפרש הירו' לפי סוגית הש"ס בבלי. ולפי' הרא"ש מוכח דכמו בטענת השטאה דהיינו כשתבעו ואמר אתם עדי לא מהני שום טענה. ה"נ כשלא תבעו ואמר אתם עדי לא מהני שום טענה. שהרי הגמ' מדמה להדדי כ"ז דעת הרא"ש דמפרש מסייע לי' לר"י מגוף המשנה דמיירי בפניו דלו משמע הכי. ודומיא דרישא דלענין שלא להשביע מיירי רב ור"י. אבל הרמב"ם ידע דעת רבותיו רבינו ובה"ג דרב מיירי בטענת משטה. ומכש"כ לפי גירסא דילן דר' יוחנן מפורש מיירי במשטה. ואפי' לגי' הרי"ף אפשר לפרש דברי ר' יוחנן כמו דרב. ועיקר הראי' לא מגוף המשנה דודאי מתניתין מיירי שלא בפניו דומיא דרישא ומשום שלא להשביע. אלא עיקר הסיוע מיתור כמש"כ רבינו. דאגב רמז לנו במשנתינו. דאם תבעו וליכא טענת השבעה מכ"מ יכול לומר משטה אני בך. וממילא אין לזה תקנה אלא א"כ אמר אתם עדי. ולא שמביא ראי' ממשנתינו דדוקא אתם עדי אלא אפי' בדרך הודי' אפשר דמהני וכאשר יבואר עוד. אלא הראי' דיכול לומר משטה אני בך. תדע שהרי גירסתינו איתמר נמי ארחב"א אר"י כו' א"ל משטה אני בך פטור ולא קאמר מהו צריך שיאמר. אלא לא נצרכנו לזה כי אם שאפשר למטען משטה. ואם שאין זו טענה יפה לכאורה דמה לאדם להשטות ולאנות לחבירו. וע"כ צ"ל דכל בפניו ליכא השבעה. דאי איתא. מנ"ל דיש טענת משטה כלל. דילמא כשתבעו ליכא טענת משטה כלל. וסיפא דמיותר אשמעינן דאפי' באפי' דמלוה כמש"כ רבינו אבל דוקא כשלא תבעו ומשום השבעה. אלא ע"כ קים להש"ס דהשבעה לא שייך לפניו. וע"כ משום משטה וממילא אפי' תבעו מהני. ומעתה הא דאי' בברייתא ובלשון הרמב"ם תבעו רבותא אשמעינן דבתבעו ודאי לא שייך טענת השבעה ומכ"מ לא אמר כלום משום משטה. מכש"כ בלא תבעו דס"ד דיש טענת השבעה ג"כ. אבל לפי האמת כיון דהוכיח הש"ס טענת משטה מיתורא מוכח דאפי' בלא תבעו ליכא טענת השבעה. וע"כ משום משטה לא אמר כלום. ממילא אפי' תבעו. וכ"כ הש"ך ס"ק י"ב ומשנתנו הוא כמש"כ. דמתניתין בלא תבעו דומי' דרישא. ומעתה אפי' אי נימא דהרי"ף גריס במשנה בפנינו הודה לו [האף שאין בזה הכרח] והפי' מסייע לי' לר"י מגוף המשנה ג"כ אפשר דס"ל לדינא כרבותיו אלא שמפרש דהראי' דאפשר לומר משטה. ולא כהרא"ש דעיקר הראי' דצריך שיאמר אתם עדי. מיהו שיטת הרי"ף בזה סתום. ודי לנו בדברי רבינו ובה"ג המפורשים. והנה בירו' מבואר דאם הי' מכוין למסור לו עדות דבריו קימין. למדנו דפי' בפנינו הודה או שאמר אתם עדי. או שאמר בדרך הודי' וכמש"כ בפי' המשניות להרמב"ם ז"ל. וז"ל בה"ג שם בה' שבועו' כל היכ' דאמרי בפנינו הודה לו עדות מעליא היא דתנן אם אמר הוא א"ל לא אמר כלום עד שיאמר בפנינו הודה לו כו' ואמור רבנן כל היכא דאמרי בפנינו הודה לו לא צריך למימר אתם עדי עכ"ל מבואר כהרמב"ם ז"ל. ואין בזה סתירה מתלמוד דידן דדייקי וצריך שיאמר אתם עדיי דאפשר לומר דלענין השטאה ודאי לא מהני אלא באופן זה. אבל מוסר דבריו אפשר דכ"ז עביד לאנות ולצער חבירו. משא"כ לענין שלא להשביע כל דרך הודי' נראין הדברים דלא משום זה אלא לעדות. ובשלמא לשיטת הרא"ש עיקר מימרא דר"י א"ר לענין שלא להשביע ודייק צריך שיאמר אתם עדי ודלא כהירו' אבל להרמב"ם לא סתרי אהדדי דהירו' מיירי בפי' המשנה כמשמעו בטענת השבעה ולזה סגי בהודי'. ורב מיירי לפניו ובהשטאה וכיון דטענה זו טענה אפשר דאפי' בהודי' לא מהני. זהו הנראה דעת הרמב"ם ז"ל שבפ"ו מה' טוען ה"ז שמדבר בטענת השטאה דייק ג"כ וכ' שיאמר אתם עדי. ובפ"ז שמדבר בענין שלא בפניו בטענת השבעה פי' שאמר בדרך הודי' סגי. אבל מה אעשה שבעה"ת שער מ"ב ח"א אות ח' והטור סי' ל"ב סל"ב כתבו דלהרמב"ם מהני הודי' אפי' לטענת משטה ואחריהם הלכו הש"ך ס"ק ב' ובכ"מ וש"א. ובטלה דעתי. ומכ"מ צריכין אנו לומר דהרמב"ם ז"ל הלך בדרכו שלא לכתוב אלא דברים המפורשים. מש"ה בטענת השבעה כתב המפורש בירו'. ובטענת השטאה כתב המפורש בתלמוד דילן. וממילא ה"ה בדרך הודי' אלא שאינו מפורש. והא ל"ק שהרי תלמוד דילן דייק אתם עדי ולא כהירו' כמש"כ להרא"ש ז"ל. דבשלמא להרא"ש דעיקר החידוש של רב ור"י דמהו צריך שיאמר. שפיר יש לדקדק דלא מהני אלא באתם עדי ולא בזוטר מינה. משא"כ לפי' הרמב"ם דעיקר החידוש דבפני או אף כשתבעו אפשר למטען משטה. אם לא שיאמר בלשון המועיל. ולא דייקי באיזו לשון כ"כ וה"ה דרך הודי' כהירו'. [ולכאורה ק' לפי"ז סוגי' דכתובות ד' ק"א ב' בפלוגתא דר"י ור"ל בחייב אני לך מנה ר"י מחייב ור"ל פוטר והוי הש"ס אי דאמר א"ע מ"ט דר"ל. ואי דלא א' א"ע מ"ע דר"י. והרי מצי לאוקמי' במסר דרך הודי' ור"י כדעתי' בירו'. ור"ל ס"ל דוקא א"ע. בשלמא לדידי דלענין משטה כ"ע בעינן א"ע. והכא דמיירי בפניו דאמר חייב אני לך. ניחא דלא מצי לפרש בטענת השבעה. אבל לדעת בה"ת והטור להרמב"ם קשה. מיהו באמת הרמב"ם מפרש כל הסוגי' כר"ת והרי"ף דמיירי במחייב עצמו במה שאינו חייב. והיינו שכ' בפי"א מה' מכירה דהמחייב עצמו בלשון א"ע מהני אפי' בלא שטר. ולא כהרמב"ן ז"ל ע"ש בר"ן וע' מש"כ בס"ד פ' מקץ סי' ל"א אות ז']. והנה להרא"ש פירשנו תניא נמי הכי. דמדמה הגמרא שני הטענות להדדי. וממילא הוכחנו דכשם במשטה דהיינו שתובעו כשאמר באופן המועיל לא מהני טענה. ה"נ כשלא תבעו ובהשבעה. אבל להרמב"ם מתפרש תנ"ה כמשמעו דאפשר לטעון משטה. אבל ודאי אין שום דמיון ביניהם. וכש"כ אי נימא כמש"כ דבטענת משטה לא מהני הודי'. וזה כדינו וזה כדינו א"כ אפשר לומר דשלא בפניו לענין השבעה אפי' אמר בלשון המועיל אינו מועיל אלא שלא יוכל לומר להד"ם דלהוי כמילי דכדי דלא דכירי אינשי. אבל אם טוען שלא להשביע מהני ומכ"מ ודאי חפר ומצא באר מ"ח מקור דעת רבותיו ז"ל בהא. ונראה לי שהוציא מדברי הרי"ף שלהי ב"ב שהקשה רומי' דתרי סוגי' דש"מ אהדדי לענין השבעה ויישב התם דלא אמר בתורת הודאה הכא דאמר בתורת הודאה ודמי' לההיא דגרסינן בפ' ד"מ הרי שראו אביהן שהטמין מעות כו' אם כמוסר דבריו קימין. ולכאורה תמוה מאי צריך להא דסנהדרין דמיירי באב שמצווה לבניו דומיא דש"מ ובבה"ת שם ח"ב אות ב' כתב בפי' שאמר בשעת מיתה של פלוני הם כו'. תיפוק לן בכל דרך הודאה לא מצי למיטען כדאי' בירו'. אלא ודאי בריא מצי למטען שלא להשביע. וא"כ אין טענינן ליורשים. אבל מהא דסנהדרין ראי' דלא טענינן דמכ"מ מצוה לבניו א"א בדרך הודי' טענה זו. וכ"כ הלח"מ וש"ך ס"ק ל"ד ולא כהה"מ ובאמת בירו' דסנהדרין לא אמרו במוסר אלא דעדותו קיימת. פי' שמהני מיהא עדותו. ולא אמרינן שלא אמר כלום. והיינו לענין להד"ם מהני. אבל מכ"מ מהני איזו טענה. ומעתה אם אמר אתם עדי באמת אין שום הוכחה אי מצי מכ"מ למטען השבעה וכמש"כ שנחלקו הבאים אחריו ז"ל בדבריו. הרי ביארתי יפה דשלשה דברים שבין הרא"ש ורמב"ם בטענת השבעה תליין בהדדי ובפי' הסוגי' וגירסתה. ורמב"ם שאב ממקור דברי רבינו. ובה"ג עוד יש הרבה לדבר בדעת הראב"ד בהשגות. וגם במה שהעלה הש"ך ז"ל באריכות. אבל אין זה נוגע לביאור דברי רבינו ז"ל: