העמק שאלה על שאילתות דרב אחאי גאון· רבי נפתלי צבי יהודה ברלין [הנצי"ב]
שאילתא נג · פירוש ב
מדאפקי' קרא ל"ת כו'. דאפי' אדכורי ש"ש לבטלה אסור. למד רבינו מדאי' בברכות והובא בסמוך כל המברך ברכה שא"צ עובר בל"ת וס"ל דה"ה מזכיר ש"ש לבטלה וכ"כ הרמב"ן בפי' התורה בזה"ל וע"ד הפשט אסור שלא יעלה על שפתיו השם הנכבד על חנם כו' ובאמת שגם זה אסור ונקרא בל"ח מוציא ש"ש לבטלה. וכבר אמרו רבותינו ז"ל מנין שלא יאמר אדם לה' עולה לה' חטאת אלא עולה לה' חטאת לה' שנא' קרבן לה'. והרי דברים ק"ו כו'. ולפי זה ע"כ אינו אלא אסמכתא ואין לוקין ע"ז כמו על ש"ש הרי בתמורה ד' ג' ב' פריך הש"ס ואימא דהא דכתיב והפלה ה' את מכותך וגו' למוציא ש"ש לבטלה. ואי איתא הא מלא ינקה הוא דנ"ל. ומש"ה לא מקשה ואימא נשבע לשוא ולשקר. אלא פשיטא. דאין דרשה זו מה"ת. ובמסקנא ג"כ מסיק דמוציא ש"ש לבטלה אינו אלא באזהרת עשה את ה' אלהיך תירא. אלא פשיטא דכ"ז אינו אלא אסמכתא אבל התו' רה"ש ד' ל"ג והרא"ש ספ"א דקדושין. הוכיחו דדרשה זו אסמכתא מדאי' בברכות ספק אמר אמת ויציב ספק לא אמר או"י חוזר ואומר. והרי איכא ספק ל"ת. אלא ודאי הוא מדרבנן. והא דקאמר דאזהרת עשה איכא אינו אלא במוציא ש"ש לבטלה בלא ברכה. ומדלא הוכיחו בפשיטות מסוגי' דתמורה ש"מ ס"ל דדרשה זו אינו למזכיר ש"ש לבטלה כלל. והטעם נראה משום דא"א לדקדק מלישנא דקרא אלא כעין עיקר אזהרה. ושבועה מצוה לצורך ומזהיר שלא לצורך. ה"נ ברכה. וכיב"ז תני' בת"כ אחרי פרשה א' הו"ז דמי שמצוה ליכנס לפנים לצורך. הרי הוא מוזהר שלא ליכנס שתויי יין. בעל מום שאינו מצוה ליכנס שלא שתויי יין אינו מוזהר לכנס שתו"י. וע' תו' יבמות ד' ל"ב ב' דזר אינו מוזהר על הטומאה בעבודה והיינו משום שאינו מצווה בטהרה וכיב"ז הרבה. וא"כ שפיר הי' עולה עה"ד דמברך ברכה לבטלה לוקה כמו נשבע לשוא. מש"ה הביאו הא דברכות וז"ל הרמב"ם ה' שבועות ס"פ י"ב השומע הזכרת השם מפי חבירו לשוא. או שנשבעו לפניו לשקר. או שבירך ברכה שא"צ שהוא עובר משום נושא שם ה' כמו שביארנו בה' ברכות ה"ז חייב לנדותו כו'. ולא שבועה לשוא בלבד הוא שאסורה אלא אפי' להזכיר שם מן השמות המיוחדין לבטלה אסור. ואע"פ שלא נשבע שהרי הכתוב מזהיר ואומר ליראה את השם הנכבד והנורא כו'. וכ' המג"א סי' רט"ו שדעת הרמב"ם דדרשה זו מה"ת ולא כהתו' וע"כ מפרש הא שכ' הרמב"ם שהוא עובר משום נושא כו' לא קאי אלא על אופן הג' שהוא בירך ברכה שא"צ. אבל מוציא ש"ש לבטלה אינו אלא באזהרת עשה דאת ה' אלקיך תירא. וכמש"כ הרמב"ם בסה"מ מצוה (עד) וכ"כ הגאון רע"א שו"ת סי' כ"ה ולא כמו שהבין בנשמת אדם כלל ה'. והא שכתב הרמב"ם ליראה את השם הנכבד והנורא לישנא דקרא נקיט לרמז שאינו מוזהר בעשה אלא שמות המיוחדין. היינו שבעה שמות שאינם נמחקין לאפוקי כינוין או לשון לעז שדומה לכינוין כמש"כ הרמב"ם ה' שבועות פרק ב' ה"ב. אבל הכוונה על קרא דאת ה' אלקיך תירא כמבואר בסה"מ. וכ"כ הגר"א שם בלשון לע"ז ליכא איסורא דלא כחיי אדם. וכ"כ הנימוק"י בביאור על הלכות רמב"ן נדרים פ"א. אלא שכתב דמ"מ גוערין בו. מיהו ברכה שא"צ השיב הגאון ר"ע ז"ל לאסור בכל לשון. כמו לענין שבועה. ולא דמי למזכיר ש"ש לבטלה שאינו אלא בעשה וקיל מברכה שא"צדחמיר. ואני בעניי. לא נראה הפרש דין איסור קל או חמור. ומה לי איסור עשה או ל"ת אלא כך יש לנו לפרש פסק הגאון ז"ל דהא דבאמת אסור ש"ש בכל לשון היינו מדתני' בת"כ קדושים והובא מקצתו לעיל שאילתא ד' לפשה"א לא תשא את שם ה' אלקיך לשוא. יכול אין חייבים אלא על שם המיוחד בלבד ת"ל ולא תשבעו בשמי לשקר. כל שם שיש לי. וע' מש"כ שם אות ז' בס"ד לתמוה על הרא"ש פ' שבה"ע. למדנו מכאן דכמו דאזהרה דמחיקת שם דנ"ל מדכתיב לא תעשון כן לה' אלקיכם אינו אסור אלא בז' שמות המיוחדין. וה"ה בהזכרת ש"ש לבטלה דנ"ל מאת ה' אלהיך תירא. משא"כ ברכה שא"צ דקאי בלא תשא ה"ז דומה לאיסור שבועה שאסור בכל לשון. זהו הנראה נכון לפסק הגרע"א ז"ל. וצריך לפרש הא דמקשה הגמרא בפ' שבה"ע למימרא דרחום וחנון שמות נינהו והא תני' לענין מחיקה דרחום וחנון שרי. ומשני שנשבע במי שהוא רחום כו' ודקארי לה ע"ק לה. הא ודאי הפרש בין איסור מחיקה לנשבע לענין כנוין ובפי' תנן ובכל הכנוין ה"א חייבין. וע"כ מטעם שכתבתי. אבל הענין דס"ד דכינוין הוא לשון נכרים או לשון בדוי וכדומה שהוראתו אותו שם מז' שמות וכדאי' בנדרים ד' ו' איתמר כינוין רי"א לשון נכרים הוא ר"ל א' לשון שבדו חכמים מלבן. אבל הכוונה אותו שם שבלה"ק הוא המכוין כמו שאנו נוהגים לומר הוי' אלהים אהי' משא"כ רחום וחנון שאינו אלא מדה וא"כ אינו בכלל ובכל הכינוין דתנן שם. והא דאסור בנשבע. משום שהוא בעצמו שם כמו שדי צבאות. ומקשה שפיר מהא דשרי למחוק ומשני דגם זהו בכללו כל שם שיש לי בנשבע במי שהוא בעל מדה זו משא"כ במחיקה. ולכאורה קשה. דהא תלמוד בברכות ד' מ' דבריך רחמנא הוא תרגומא דברוך אתה ה'. ומצינו ר"פ בגמרא דקאמרי בריך רחמנא ס"פ מקום שנהגו יבמות ד' ק"ה אלמא דגם לשון ברכה שרי בלע"ז ודוחק לומר דאתיין כר"י דבעי שם ומלכות דוקא. אבל ל"ק. דדוקא במקום שקבעו ברכה לצורך מיקרי שלא לצורך נושא שם ה'. משא"כ במקום שלא קבעו ברכה כלל. אינו אלא כמזכיר בעלמא וכעין הסברא שכתבתי לעיל מיהו כ"ז אינו אלא לפי שהחליט הגרע"א כהמג"א. דהזכרת ש"ש לבטלה אינו בלא תשא. אבל הרי מפורש יוצא מדברי רבינו דגם זה הוא בכלל לא תשא. וא"כ א"א לומר דמכ"מ כינוין אסור דהא מזכירין כל הכינוין בכל שעה ומהא דאמרי בריך רחמנא מבואר דשרי. וא"כ גם ברכה לבטלה שרי בכינוין ובכל לשון שאינו ז' שמות המיוחדין. וכ"ת הא שבועה אסור בכל הכינוין הא ל"ק דשבועה ג"כ לא נאסר אלא מדכתיב לא תשבעו בשמי. כל שם שיש לי ובהאי קרא לא נרמז אלא איסור שבועה לבד. ודאתי עלה הגאון רע"א זצ"ל בהא דספק ברכות אי ראוי לומר בלשון תרגום וכדומה. והנה באמת ראיתי בס' ברכת משה מעיד על שלשה גדולי הדור ואחד המיוחד הגאון ר"מ סופר זצ"ל שעשה עובדא שנסתפק לו בברכת הלבנה. ובירך בריך רחמנא מלכא דעלמא אשר במאמרו וכו'. ולא כרע"א זצ"ל. וא"כ הא דספק אינו מברך. פירושו א"צ לברך. או אסור בלה"ק. אבל לענ"ד לא ראינו בספרי הראשונים עצה זו ובודאי כיון הגרע"א להלכה לא מטעמי'. אלא כמו דתני' בברכות ד' נ"א דאין עונין אמן אחר תינוקות של ב"ר כו' ומזה למד הרמב"ם וש"ע סי' רי"ג שאסור לענות אמן אחר ברכה לבטלה. והרי שרי לימר אמן כל היום. ומכ"מ במקום ברכה אסור. וכן הא דאי' בפ' הנזקין אין כופלין שלום לעו"ג. וכ' הט"ז יו"ד סי' קמ"ח בשם סמ"ק דדוקא בשם שלום וכדומה אסור. ולכאורה הא רשאין להזכיר שם שלום לבטלה אלא במקום ברכה שהתירו משום ד"ש אסור יותר מה"צ להזכיר לבטלה. ולישראל התירו אף לכפול שלום. ה"נ ברכה בלע"ז ובכינוין אע"ג דשרי מה"ת ושלא במקום ברכה מכ"מ במקום ברכה אסור: [ובזה נלע"ד לבאר הא דאיתא בירושלמי סוכה פ"ג הלכה י' ובבראשית רבה פ' ס"ו תני עו"ג שברך את השם עונין אחריו אמן. בשם אין עונין אחריו אמן. ונדחקו בפירושו המתנות כהונה והקרבן העדה דהא תני שם ע"ש. ולפ"ז יבואר בפשיטות. דאם העו"ג לא ברך בשם. א"כ אינו חייב הישראל לענות אמן. [והא שכתב המג"א סי' רט"ו ס"ק ג' בשם המדרש דאפי' בלא הזכרת השם חייב לענות אמן פשוט דאינו נכנס בגדר חיוב גמור. רק ממדת חסידות]. וא"כ לא גרע מאומר אמן לבטלה דמותר. אבל אם ברך בשם. דבישראל כה"ג חייב לענות אמן. מש"ה אסור לענות אחר העו"ג. דשמא אין לבו לשמים. מהר"ח]: וטעמו ש"ד נראה כדאי' בב"ב ד' פ"ב א' מכדי פסוקי נינהו ליקרי א"ל משום דמחזי כשיקרא. ופרשב"ם שהרי בשביל הבאת ביכורים קא קרי כו'. וה"נ כיון דבשביל ברכה הוא ה"ז אסור דנראה כמברך לבטלה. אבל מה"ת ודאי שרי וליכא משום ל"ת כלל. אלא בלה"ק בשמות המיוחדין. ונראה עוד שאילו ראו המ"א והגרע"א דברי רבינו הי' מפרשים דברי הרמב"ם דהא שעובר על ל"ת קאי גם על הזכרת ש"ש לבטלה וכדעת נש"א. אלא דהוי מדרבנן וכמה אסמכתות נדרש באזהרה זו בזוהר ובפסיקתא רבתי סי' כ"ב. ואחר כך מפרש איסור עשה דאורייתא. ומש"כ המ"א דהכי פשטא דסוגי' דתמורה לא זכיתי להבין. דנהפוך הוא דלא קאי בל"ת אלא שבועה ולכאורה יש לדקדק למאי נקיט רבינו איסור דל"ת דרבנן. ולא הזכיר עשה דאורייתא אבל בא ללמדינו דהא שכ' בסמוך דהשומע ש"ש לבטלה חייב לנדותו. ואם לא נדה הוא עצמו כו' ה"ה שומע מברך ברכה לבעלה. אע"ג שאינו בעשה דאת ה' אלהיך תירא. ומכאן למד הרמב"ם ג"כ זה הדין. וכל דבריו ז"ל נובעים ממקור דברי הראשונים ז"ל וע' מש"כ אות ז' ובסי' דלהלן אות כ"ג: