העמק שאלה על שאילתות דרב אחאי גאון· רבי נפתלי צבי יהודה ברלין [הנצי"ב]
שאילתא נג · פירוש א
לית לי' מחילה לעולם דכתיב לא תשא וגו'. וסיפי' דקרא כי לא ינקה ה' וגו'. והיינו הא דתני' בשבועות ד' ל"ט א' כל עבירות שבתורה נאמר בהן ונקה וכאן נאמר לא ינקה. וביומא ד' פ"ו א' תני' לפי שנאמר בחורב תשובה ונקה יכול אף לא תשא עמהן ת"ל לא ינקה יכול אף שאר ח"ל כן. ת"ל את שמו שמו הוא דאינו מנקה. אבל מנקה הוא שאר ח"ל. ומכ"מ דברי רבינו צריכין באור. אי נפרש שלא מהני תשובה בלא יוה"כ א"כ ק' הא מתניתין פליג עלה דהני ברייתות. וכדאי' ביומא שם דדייק מדתנן תשובה מכפרת על עבירות קלות. ואלו הן עשה ול"ת ומפרש בגמרא עשה ול"ת הניתק לעשה. הא ל"ת בכלל חמורות שאינו מכפר בלא יוה"כ. וכן הוא בד' חלוקי כפרה שאמר ר"א עבר על ל"ת ועשה תשובה תשובה תולה ויוה"כ מכפר. ותו דא"כ אין מדויק לשון שכ' רבינו לית לי' מחילה לעולם. הא תשובה ויוה"כ מכפר. ואי נפרש דס"ל דאפי' יוה"כ אינו מכפר בלא יסורי' וככל ח"כ ומיתות ב"ד. לא מצינו מי שאומר כן. שהרי בחלוקה השלישית של ראב"ע לא מנה אלא כריתות ומיתות ב"ד. ותו. א"כ אמאי אוקי הש"ס הך ברייתא דלעיל בתנאי ודלא כהילכתא. לימא דה"ק דתשובה ויוה"כ מנקה ולא תשא לא ינקה בלי יסורים. וכ"ת הא כמ"כ ק' ברייתא דשבועות והלכה פסוקה היא בלי חולק. והיאך אפשר ל"כ הא קיי"ל דשבועה לא חמיר. משאר ל"ת. איברא הא ניחא דלכאורה גם בל"ז קשה. דאפי' נימא דהאי ברייתא דלא כהילכתא וס"ל דלא תשא חמור משאר ח"ל וכתנא דברייתא דיומא. מכ"מ לא אתי שפיר שהרי תני כל עבירות שבתורה כו' ומשמע אפי' ח"כ ומיתות ב"ד בכלל והכי מבואר בגמרא שם דמקשה על הא דנזדעזע כל העולם כולו כו' ומי חמירא והתנן אלו הן קלות עשה ול"ת חוץ מלא תשא. אלו הן חמורות זו כריתות ומיתות ב"ד ולא תשא עמהן. אלא כדקתני טעמא וכל עבירות שבתורה נאמר בהן ונקה וכאן נאמר לא ינקה. ואכתי מאי משני. הא בח"כ ומיתות ב"ד ג"כ בכלל לא ינקה בתשובה בעלמא. אלא ביסורים ויוה"כ. ולא תשא לא חמיר מהם לכ"ע. אלא ע"כ צ"ל כמש"כ הרמב"ם ר"פ י"ב מה' שבועות אע"פ שלוקה הנשבע לשוא כו' אין מתכפר להם על עון השבועה כו' שנאמ' לא ינקה ה' אין לזה נקיון מדין שמים עד שיתפרע ממנו ע"ש הגדול שנתחלל שנאמר וחללת את שם אלהיך אני ה' ובא הרמב"ם ליישב ברייתא זו ופירש דאע"ג דמצד השבועה אינו חמור משאר ח"ל שבתורה וכדקיי"ל כמתניתין דיומא. וכן בה' תשובה פ"א לא פרט הרמב"ם לאו דלא תשא משאר ח"ל. מכ"מ הנשבע בב"ד ולבע"ד לשקר ה"ה מחלל ש"ש וכבר יצא מעון נשבע לשוא לעון היותר חמור שהוא חלול השם והוא בחלוקה הרביעית שאפי' יסורי' אינן ממרקין עד שימות ולזה כוון הרמב"ם בה' שבועות שם ה"ב עון זה מן החמורות הוא כמו שביארנו בה' תשובה אע"פ שאין בו לא כרת ולא מיתת ב"ד יש בו חה"ש המקודש כו' והרי לא נתבאר בה' תשובה חומר העון של הלאו דלא תשא. אלא ה"ה בכלל החלוקה הרביעי' של חה"ש. וא"כ מפרש תנא דברייתא דשבועות הא דכתיב בלא תשא כי לא ינקה ה' וגו' היינו משום חילול ש"ש וה"ה העושה עבירה אחרת בחילול ש"ש כך הוא אבל משום דאין אדם נשבע לשקר בפ"ע אם לא שמשביעו בע"ד ולפטור עצמו. וא"כ יש בו חילול ש"ש ג"כ [ולולי דמסתפינא הייתי מפרש הא דאי' בגיטין ד' ל"ה אבל חוץ לב"ד משביעין אותה. היינו משום דבב"ד איכא חילול השם ומיענשא יותר. אפילו בלא נק"ח. משא"כ חוץ לב"ד אין רואה ויודע ליכא חה"ש אבל הראשונים לא פירשו הכי ע"ע ואולי משום דהתם אינו אלא חשד ולא שייך חה"ש כ"כ] והראב"ד חולק ע"ז וכ' והרי אמרו ב"ד של מטה מלקין אותו ומנקין אותו והרי חייבי מב"ד מתודין ומתכפר להן ומלקות תחת מיתה עומדת עכ"ל. ופשיטא שגם הראב"ד מפרש ברייתא דשבועות כמש"כ וא"א לפרשה בא"א. אלא דמכ"מ הקשה שפיר דמלקות תחת מיתה עומדת. וא"כ מיתה מכפר על חה"ש ג"כ. ולא חמיר שבועה מכל עבירות שבתורה. אלא שאינו מתכפר ביסורין משום דאית בה חה"ש אבל אם לקה בב"ד היינו מיתה. ודעת הרמב"ם ז"ל דהא דב"ד מלקין אותו היינו מעון שבועת שקר אפי' לא הי' בו חה"ש. אבל על עון חה"ש אין בה מלקות שהרי אינו אלא אזהרת עשה את ה' אלהיך תירא כדאי' בתמורה ד"ד א'. וא"כ לא נתכפר עדין על זה העשה והרי זה דומה למי שעובר שני לאוין שלוקה ומתרפא וחוזר ולוקה כדתנן פ"ג דמכות וה"נ נשאר עון חה"ש שלא לקה עלה עד שיתפרע ממנו כראוי פי' עד שימות ולא כלח"מ. וכ"ז אינו ענין ליישב דברי רבינו שלא מיירי כאן בשבועת הדיינין. או אפי' בש"ש או בטוי ובמקום חה"ש שהרי לא הזכיר רבינו עון חה"ש. אלא בעון שבועת שקר בפ"ע. וא"כ אין בזה אלא עון השבועה ואמאי אין לו מחילה לעולם נגד ההלכה. ונראה לבאר עפ"י מש"כ הרמב"ם בה' תשובה פ"א ה"ב דיוה"כ ושעיר המשתלח מכפר על הקלות בלא תשובה ומה הן הקלות עשה ול"ת. ומה הן החמורות שאין להן כפרה בלא תשובה חייבי מיתות ב"ד או כרת וש"ש ושקר. וכבר תמהו מהא דאי' בשבועות ד' י"ב ב' האי עשה ה"ד אי דלא עשה תשובה זבח רשעים תועבה. ויישב הלח"מ עה"נ דלא מקשי מח"ע אלא מסיפא מח"כ ומיתות ב"ד. והא דנקיט עשה משום אי עבד תשובה ומקשה א"כ כל יומא נמי. מיהו מנלי' להרמב"ם כ"ז. ומש"כ בזה הלח"מ אינם ראוים לאומרם מצד הסברא אבל בירושלמי יומא פ"ח שבועות פ"א ה"ו אי' עשה אע"ג שלא עשה תשובה. ל"ת. ר"ש בר זעירא א' והוא שעשה תשובה. ולמד הרמב"ם מדברי רבינו דס"ל דגם בל"ת יש מחילה בלא תשובה דהיינו יוה"כ עם שעיר המשתלח. משא"כ שבועת שוא. והיינו שכ' אין לו מחילה לעולם. שאם נפרש בעשה תשובה ק' כמש"כ. אלא בלא תשובה ומפרש דמכ"מ פשטא דקרא לא מיירי בשבועת הדיינים דוקא. אלא אפי' בעון שבועה בפ"ע ומכ"מ לא ינקה. אלא דחמור מכל ל"ת דיש להם תקנה בלא תשובה ע"י שה"מ ביוה"כ. ור' שמואל בר זעירא דירו' ס"ל כתנא דברייתא דיומא דמחלק בין ל"ת דלא תשא לשאר ח"ל בעשה תשובה. דשאר ח"ל מהני תשובה משא"כ לא תשא. וא"כ י"ל דבלא תשובה שוה שאר ח"ל ללאו דלא תשא. וקרא דלא ינקה לכדר"א דלא ינקה אף לשבין. אבל למתניתין דקי"ל הכי ואי בכל ח"ל לא מהני תשובה בלא יוה"כ. א"כ למאי כתיב בעון שבועה כי לא ינקה. אלא משום דבכל ח"ל מהני יוה"כ ושה"מ גם בלא תשובה. משא"כ ל"ת. נמצא הא דכתיב גבי ל"ת כי לא ינקה ה' וגו' מתפרש בשני אופנים או ע"פ יסורים ותשובה ובדאיכא חילול ה'. ובנשבע בפ"ע שאין יוה"כ מכפר: