העמק שאלה על שאילתות דרב אחאי גאון· רבי נפתלי צבי יהודה ברלין [הנצי"ב]
שאילתא מה · פירוש ג
והדר ולזכרון בין עיניך. בגמרא אי' והדר והיו לטוטפות ב"ע. וכן גריס הרי"ף. ולכאורה הוי לן לדרוש קרא המוקדם בתורה מיהו באמת אין ראי' מגוף הפסוק דאקדמי' קרא של יד לש"ר. דאפשר לומר דרשאי לעשות כמו שירצה. וע"כ צריך להקדים א' מהן כמו אם כבש ואם עז אי' ס"פ מקום שנהגו ובכ"מ דמאי דבעי לייתי' ואדרבה כיון דמצד הסברא ש"ר קודם דמוקדש טפי כדאי' במנחות ד' ל"ד ב' תפלה ש"י עושין אותה ש"ר וש"ר אין עושין אותה ש"י לפי שאין מורידין מק"ח לקדושה קלה. ותנן בפרק כל התדיר. דכל המקודש מחבירו קודם. וא"כ אתי קרא דמכ"מ רשאי להקדים ש"י לש"ר. ע' פסחי' ד' קט"ו א' ובתו' ד"ה אלא א' רב אשי שכתבו כיב"ז. אלא נראה דכאן לשון והיו קדריש שלא יעשה להיפך. וכדאי' בברכות ד' י"ג א' והיו שלא יקרא למפרע. מיהו בכל מקום דרשינן והיו לעיכובא ואם לא עשה כן לא יצא. משום דהוי מצוה א' ואם שינה פסול משא"כ הכא דשני מצוות הן ואין מעכבין זא"ז והיאך אפשר שאם הקדים ש"ר לש"י לא יצא. הא ש"ר לחודי' ג"כ כשר. אלא עכ"פ למצוה מיהא נדרש. שלא יצא ידי מצוה כתקנה. ומעתה שפיר קא דייקינן לדרוש מקרא המאוחר והיו לטוטפות ב"ע. דמצותו שלא יניחנו כל שאין ש"י מונח עליו. אבל והי' דכתיב בש"י א"א לפרש שלא לקשור ש"י כשכבר ש"ר מונחים. שהרי אם כבר מונח ש"ר א"צ לחלוץ ולהקדים ש"י. וע"כ נדרש לד"א והיינו דדרשינן במכילתא ובמנחות ד' מ"ד שיכתבם כסדרן. והקורא קורא כסדרן. והשתא שזכינו לכך. אפשר לומר דדוקא לשיטת הרי"ף דמפרש קרא והיה לאות על ידך ולזכרון ב"ע לשני מצות כמש"כ באות הקדום דע"כ מפרש שמונה מצות כפי' א' שברש"י וא"כ לא כתיב והיה על ש"ר. אבל רבינו דמפרש למצוה א'. קאי על כל המקרא גם על ולזכרון ב"ע ושפיר מוכח מהא קרא דיש להקדים ש"י לש"ר דוקא. להכי גריס בגמרא והדר ולזכרון ב"ע. וראוי לדעת דמפרש"י שבת ד' ס"ה א' ד"ה עשיתו מכה. משמע דס"ל דאם הניח ש"ר תחלה אסור להניח ש"י אחריו שכ' בזה"ל וקס"ד דה"ק לי' א"כ שאנעול זה שוב לא אנעול של שמאל אחריו כו'. וכן בד"ה ודילמא כו' א"כ הריני יוצא ביחיד כו' והרי מדמה גמרא מנעלין לתפילין. והי' נראה לפרש בזה פרש"י יומא ד' ל"ג ב' ש"מ עבורי דרעא אטוטפתא אסור. שפי' לאחר תפילין שבזרוע בשביל תפילין ש"ר אסור. דהא בזרוע פגע תחלה. ותמהו ע"ז התו' שהרי קרא קא דרשינן. והיאך נעלם זה מרש"י ח"ו אלא ה"ק שכבר הניח ש"ר וזהו דיוק לשון בשביל. ואי מדרשה דקרא ולפי גירסתו והדר והיו לטוטפות ב"ע. לא מוכח אלא שלא להניח לכתחילה ש"ר כ"ז שאין ש"י מונח אבל מחמת אין מעבירין עה"מ אפי' כבר הניח ש"ר. בזיון מצות ש"י הוא שעבר עליו לאחרו. ויותר טוב שלא יניחו כלל ויהא נראה שיש מכה בקיבורת וס"ל דכיון דיש להקדים יש בו מעלה אפי' כבר עבר עלי' ויש לזה הוכחה ביומא ד' נ"ח ב' ע"ש. דהדר לההיא קרן דפגע בי' תחלה. ואע"ג שכבר יצא ממנו. עכ"פ אפשר לומר דדעת רבינו ז"ל הכי בדינא ומדרשה דקרא והיה לך לאות ע"י והדר ולזכרון ב"ע. דמשמע שלא יאחר ש"י לש"ר. ופי' הא דיומא כפי' התו' שם. [ובאמת אין ראי' מהא דיומא ד' נ"ח ב' ושאני קדשי מזבח. דכתיב גבי שפיכת דשירים אל פתח א"מ. ההוא דפגע ברישא וגי' זו קדמונית והרמב"ם הביאה בה' מעה"ק. איברא התוס' הקשו ע"ז א"כ למ"ל קרא וניחא. דקמ"ל אפי' כבר עבר עליו וליכא משום אין מעבירין עה"מ. ואדרבה הא עיקר יסוד זה מדכתיב ושמרתם אה"מ. מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה והרי כבר בא לידו במקום המאוחר ולמאי יאחר עוד. אבל מדכתיב אשר פתח א"מ למדנו דמכ"מ ההוא דפגע ברישא קודם. וה"ה בכל עניני מזבח ולא בשארי מצות אבל שיטת רש"י דבכ"מ דינא הכי. ומש"ה מחק הגי' ההיא דפגע ברישא]::