אור ברסלב

העמק שאלה על שאילתות דרב אחאי גאון· רבי נפתלי צבי יהודה ברלין [הנצי"ב]

שאילתא מב · פירוש ה

פירוש ד

ואונס בדידי' מי איכא האמר רבא כו'. רבינו חולק הרבה בפי' מימרא דרבא עם רבותינו בעלי התו' ז"ל. התו' פירשו הא דרבא לענין יהרג וא"י. אבל לא שחייב מיתה ע"ז. דאם אנסוהו עו"ג להתקשות ולבא על הערוה פטור. דמכ"מ מחמת אונס נתקשה כדעת הי"א שהביא הרשב"א ר"פ הבע"י והה"מ פ"א מה' איסורי ביאה ה"ט. ומפרשים הא דרבא שלא כהרשב"א שם אלא לענין יהרג וא"י. ומש"ה הקשו הכי רבא מאי איצטריך הא דאין אונס לערוה תיפוק לי' דגזרת הכ' הוא יהרג וא"י. וע"ז יישבו דקמ"ל דאפי' תקפוהו עו"ג ורוצים להדביקהו על הערוה וא"י להמלט אם לא ע"י מ"נ וס"ד דדומה לרוצים להפילו על התינוק שאינו מחויב למסור א"ע. קמ"ל דאין קשוי אלא לדעת וא"כ עושה מעשה ויהרג וא"י. אבל הא ל"ק להו אמאי איצטריך היקשא דא. דודאי אי לאו הקישא ס"ד דרשאי להתקשות ולא ליהרג. וכמו שאינו חייב מיתה אם עבר באונס דמכ"מ אונס הוא וכמש"כ התו' יומא ד' פ"ב ור"י פי' כו' אע"ג דע"י אונס בא לו. אבל רבינו ס"ל כדעת הרמב"ם בהא"ב שם דאין אונס לערוה וחייב מיתה [ולא כמו שדימה החלקת מחוקק ס' סי' כ'. דהרמב"ם מיירי שלא הכריחוהו לבא בקשוי אלא ודאי פליג וכמבואר בחי' רשב"א שם] וא"כ טובא קמ"ל רבא. אלא שקשה להיפך מאי איצטריך הקישא דא. הא אפי' בדיעבד חייב מיתה. דרצון גמור הוא. ורבינו והתו' לטעמייהו אזלי. דהתו' ס"ל דג"ע משום חומר האיסור. והא דר"כ ור' צדוק שמסרו עצמם למיתה. אי נימא דאסור להתחסד בזה צ"ל דלהנאת עצמן אסור וזהו דעת הרמב"ן ז"ל. ואי נימא דלהנאת עצמו שרי גם בג"ע צ"ל דאינהו מדת חסידות קעבדי. וזהו שיטת הבעה"מ: אבל רבינו דס"ל דלאו משום חומר האיסור אלא משום פגמא. וגם ס"ל דאסור להתחסד בזה. וא"כ מ"ט דר"כ ור"צ. אלא משום דרצון גמור הוא. ולא מיקרי אונס כלל. ולא איצטריך הקישא דא אלא לרפואה וכמש"כ הרמב"ן בשם רבינו ובה"ג וז"ל בה"ג על הא דאר"י משום ר"ש בן יהוצדק כו' גלוי עריות מנלן דאר"י אמר רב מעשה באדם א' שנתן עיניו באשה א' כו'. אלמא דמפרש עיקר מימרא דר"ש ב"י לענין חולי. ונראה דזהו כונת הרמב"ם דבהלכה ב' כ' בד"א [שיעבור וא"י] בשאר מצות חוץ מע"ג וג"ע וש"ד אבל שלש עבירות אלו כו' ולא כ' טעם וראי' ע"ז. ובהלכה ו' כ' כענין שאמרו באונסין כך אמרו בחלאים כיצד מי שחלה ונטה למות כו'. ועלה כ' עוד ומנין שאפי' במקום ס"נ אין עוברין על א' מג' עבירות הללו שנאמר ואהבת וגו' עד ועריות הוקשו לנפשות. ולכאורה למה לא פי' דרשה זו בראש הענין כדרכו אלא משום דלענין אונסים לא נצרכנו לדרשה זו אלא לע"ג וש"ד. והנה הקושיא שבשיטת התו' ידוע. דא"כ מאי מקשה הש"ס בפ' הבע"י האי אונס ה"ד כו' הא באונס שאנסוהו למיתה מיקרי אונס. אלא שהתו' בד"ה שאנסוהו כ' בזה"ל אלא כ"ד שעושה מעצמו אפי' ע"י פחד מיתה לדעת חשיב כו' פי' דאע"ג דמיקרי אונס לענין עונשים מכ"מ לענין מצוה פשיטא שיוצא י"ח כמו כפאוהו ואכל מצה יצא משו' שנהנה וא"כ לא איצטריך דרשה דיבמה יבא אלי' [ויש להמתיק עפ"י זה הא דהמתין הש"ס להקשות האי אונס ה"ד אחר שהביא הברייתא אפי' שניהם אנוסים ולא מקשה מיד על מתניתין אפי' הוא אנוס. אלא משום דבמשנה תני רצון ג"כ ובזה אין רבותא אלא משום שוגג תני ג"כ רצון. ה"נ יש לומר דאנוס ג"כ אין רבותא. אבל בבריית' דלא תני אלא שוגגים ואנוסים ומזידים. ש"מ דלא חשיב אלא הא דאתרבי מדרשה שפיר מקשי האי אנוס ה"ד ומזה יש ללמוד דמזיד ניחא דבעינן רבוי. דאע"ג דמצות שיש בהן הנאה לא בעי כונה. מכ"מ במזיד שלא לצאת א"י ידי חובתו וכשיטת התו' רה"ש ובכ"מ וע' מש"כ באורך בזה בסי' קנ"ד אות ב' בס"ד ואכ"מ] אבל לרבינו מקשה בפשיטות דלא שייך שם אונס עליו. והתו' יומא ד' פ"ב הקשו על פירוש רבינו. דא"כ לימא ימות ולא יעבור ולא יהרג. וי"ל משום רוצח נקיט האי לישנא ודע דבחי' רבינו יונה סנהדרין שם כ' בזה"ל והרמב"ם כ' שהבועל אין לו אונס וכן דעת מקצת גאונים. והאונס האמור כאן ביהרג וא"י דמשמע דאם עבר ולא נהרג פטור מד"א משכחת לה שנזקק לאשתו וא"ל שיבא על אשת חבירו דבכה"ג איכא אונס כו' עכ"ל וכיב"ז אוקי הש"ס ר"פ הבע"י אונס דיבום שנתקשה לאשתו ותקפתו יבמתו או נכרים ובא עלי'. ובירושלמי הוריות פ"ב ה"ה אית' א"ר זעירא והא רואה את החרב כאילו מחתכת בבשרו. וכל עמא ר"ז. פי' וכי כל ישראל שוין לר"ז אשר במחשבה ינער קשתו. ר"ת בשם ר"ה יטיח ראש אצבעותיו בכותל ויהא מוצן. והרי מיקרי אנוס בכך. וצ"ל דרבינו ס"ל דוקא תקפתו. אבל אי מאנסין אותו לבא על אשה שלא נגע עדין בה. כ"ע מצו לנער קשתם ברצון. וא"א להיות אונס גם בכה"ג:

תוכן העניינים

העמק שאלה על שאילתות דרב אחאי גאון

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה