העמק שאלה על שאילתות דרב אחאי גאון· רבי נפתלי צבי יהודה ברלין [הנצי"ב]
שאילתא מב · פירוש ד
אבל איהי לא מחייבא כו'. דהא אסתר כו' בא רבינו ליישב קושיא המפורסמת בסוגי' דסנהדרין פ' ב"ס דמקשה הש"ס והא אסתר פרהסיא הואי. ומשני אביי שאני אסתר דקרקע עולם היתה רבא א' הנאת עצמן שאני. ואמאי לא מקשה והא אסתר ג"ע הואי והתו' כ' דלענין ג"ע כ"ע מודו דקרקע עולם שאני שהרי אינו דומה לרוצח. והבעה"מ יישב דסברת רבא הנאת עצמן שאני מהני גם לזה. והרמב"ן יישב כשיטת ר"ת יומא ד' פ"ב דבעילת עו"ג אפי' בא"א דישראל לאו ג"ע הוי או דלא ס"ל דאסתר א"א הוי אבל רבינו יישב דהא דמקיש קרא ג"ע לרציחה. לאו משום חומר האיסור. אלא משום דהוי כקטלא דפגים לה. וא"כ לגבי' דידה שוה איסור ג"ע לכל עבירות שבתורה ולפי זה ע"כ גרסינן מה רוצח יהרג וא"י אף ג"ע יהרג וא"י. דהיא שריא אפי' לעשות מעשה או בהעלתה לבה טינא. ומש"ה עירב התנא הני תרי בבי מה נערה המאורסה ניתן להצילה בנפשו כו' ומהרוצח יהרג וא"י כו' ללמדינו דהני תרי דיני חד טעמא הוא משום פגמא. דהא דבג"ע ניתן להצילה בנפשו ודאי לא משום חומר האיסור אלא משום פגמא דידה כדאי' בסנהדרין ד' ע"ג א' מה נערה מאורסה שלא בא אלא לפוגמה כו' וכל הסוגי'. וה"ה הא דיהרג וא"י מהאי טעמא ותו לא. משא"כ אי גרסינן תיהרג ומשום חומר האיסור תיהרג במעשה דידה לא שייך הני תרי בבי ואין לגרוס לקמא כלל וכמש"כ באות הקודם. וזהו דעת הרמב"ם ז"ל שכ' בה' יסוה"ת שם ה"ב במד"א [דשאר עבירות יעבור וא"י] בזמן שהעו"ג מתכוין להנאת עצמו כגון שאנסו לבנות לו ביתו בשבת או לבשל לו תבשילו. או אנס אשה לבועלה וכבר עמדו ע"ז שהרי זה ג"ע הוא אלא דלגבי אשה ליכא דרשה זו דאיתקש רוצח לנערה המאורסה. ואל תתמה מה שהביא הרמב"ם ראיה בה"ד דאפי' במקום יהרג וא"י. אם עבר ולא נהרג פטור מעונשין והביא דרשה דמולך וההיא דלנערה ל"ת דבר. והרי ג"ע דילה תעבור ול"ת הא ל"ק דמקרא מלא כתיב אפי' באופן שאסורה כגון להעביר ע"ד ובפרהסיא או שעת השמד. וגם דרשה השגורה בש"ס היא. ובאמת נצרך להביא דרשה דמולך היותר מכרעת לזה הדין. ובזה אתי שפיר עובדא דנתן בר צוציתא שזכה לשם ולתהלה משום שנמסרה לו האשה חנה וכייף יצרו וע' רש"י סנהדרין ד' ל"א ב' בעובדא דמ"ע וקשה הא היא צדקנית הוית וע' בסה"ד אות נון. והיאך נמסרה לו. אלא כמש"כ דכל שהיא לא חיישא לפגמא. הוי ג"ע כמו ח"ש. וכ"ת א"כ קשה עובדא דר' צדוק ור"כ בפ"א דקידושין דמסרי נפשייהו דלא ליעבדו עבירה בכותית. ואמאי הא לא שייך פגמא בכותית וגם איהי דקא תבעה להו. אבל יבואר בסמוך עוד שיטת רבינו דבאמת לגבי' דידי' לא נצרכנו להאי דרשה דאיתקיש לרוצח. שהרי אין אונס לערוה. ואפי' מיתה מתחייב. ולא אתי הקישא דא אלא בהעלה לבו טינא שאין מתרפא בג"ע בפגמא דידה והיא שיטת בה"ג והרמב"ם ז"ל כאשר יבואר. ואע"ג שלא הסכים לשיטה זו הרמב"ן במלחמת ה' שם ד"ה ועוד ה"ג תני' רבי או' כו' ע"ש. מכ"מ שיטת ראשונים היא. ומפיהם אנו חיים. והנה בת"כ ויקרא דיבורא דחטאת פרשה א' תני' שבת הותרה מכללה. נערה המאורסה לא הותרה מכללה ופי' בירושלמי שבת פ' ש"ש וע"ג פ' אין מעמידין אמר ר' מונא שאין מתרפאין מג"ע. משמע שלא מצינו היתר רפואה מג"ע. והרי לפי דברינו בנתרצה לכך מותר להתרפאות כמו בח"ש. י"ל דהירו' ס"ל דאסתר לאו א"א הואי. וא"כ באמת י"ל דמשום חומר דג"ע נגעי בה. ואסתר לאו ג"ע הואי. אבל לתלמוד דילן דסתמא במגילה פ"א א"ת לבת אלא לבית. וא"כ קשה הא דאסתר. וע"כ כמש"כ רבינו וההיא דת"כ מתפרש שפיר ולא הותרה מכללה באונס עו"ג משום שאין אונס לעריות שאין קשוי אלא לדעת. או ה"פ שבת הותרה מכללה בבהמ"ק משא"כ ג"ע לא מצינו הותרה בש"א אלא דחוי' בפ"נ וכיב"ז אי' ביומא ד' פ"א א' מה למלאכה שהותרה מכללה כו' ענוי שלא הותר מכללו כו' ע"ש. והיינו משום דפ"נ דחוי הוא כמש"כ הרמב"ם פ"ב מה"ש. ועפ"י שיטה זו יתבאר עה"נ סוגי' בע"ג נ"ד דמשני באנסוהו עו"ג והשתחוה לבהמתו. מתקיף לה ר"ז אונס רחמנא פטרי' דכתיב ולנערה ל"ת דבר. אלא א"ר הכל היו בכלל לא תעבדם וכשפרט הכ' וחי בהם ולא שימות בהם יצא אונס והדר כתיב ולא תחללו את ש"ק דאפי' באונס הא בצינעא הא בפרהסיא. והקשו התו' טובא. הא אדרבה מהא קרא דולנערה וגו' נ"ל דחייב למסור א"ע ולא יעבור. ויישבו דבא לדמות אסור הבהמה לחיוב מיתה ומדהיא פטורה ממיתה ה"נ אין לאסור הבהמה. ונדחקו עוד דא"כ מאי ראי' מהא דהיא פטורה ממיתה. הא היא אינה חייבת למסור עצמה לכתחילה ע"ש. ובאמת תמוה לפי"ז תיפוק לי' דבע"ג דמולך גופא כתיב ונכרתה הנפש ההוא. ודרשו בת"כ ההוא ולא אנוס. וברמב"ם שם ה"ד. ועיקר הפי' והדמיון איסור בהמה לחיוב מיתה תמוה. אבל לדעת רבינו מבואר יפה דהאי ולנערה ל"ת דבר משמע אפי' איהי קא עבדא מעשה. וכמש"כ התוס' ביבמות ר"פ הבע"י. ולא משום שהיא קרקע עולם. וא"כ ס"ד דר"ז דה"ה בע"ג שריא ולא מיחייב למסור עצמו. ושאני ג"ע דיד' משום פגמא. ומשני שפיר דעכ"פ בע"ג ובפרהסיא יהרג וא"י. ומימרא דרבא אידחי כמש"כ הרי"ף שם. והיינו כמש"כ לדעת רבינו ולא כמש"כ התוס' שם בשם סמ"ג ע"ש: וראוי לדעת שהתו' פסחים ד' כ"ה ד"ה חוץ מעצי אשירה ובכ"מ כ' דהא דבע"ז יהרג וא"י אינו אלא בעיקר ע"ג דבסקילה ולא אביזרייהו והביאו ראי' מהירו' ע"ש. והכי נראה פרש"י סנהדרין שם שפי' קווקי ודמונקי בחוקי ע"ג שהם בלאו וא"כ קשה דלהנאת עצמן מאי הוי. אלא כדעת התו'. והגר"א ז"ל כ' שס"ל כהבעה"מ דהנאת עצמן שרי אפי' בע"ג. עכ"פ קשה לשיטת התו' מהא דשלהי פ' ב"ס דאל תעמוד לפניו ערומה. ומשמע מאותה סוגי' דאי בא"א הוי ניחא. וכבר הוכיחו מזה השעה"מ ורמב"ן דאפי' אביזרייהו דג"ע וע"ג יהרג וא"י. אבל אי נימא כשיטת התו' צ"ל דכיון דמשום פגמא דידה הוי וא"א מתפגמת על בעלה גם בזה והוי כי דקטלה. אבל פנויה פגם שלה קיל ולא ניתן להצילה בנפשו. ומשני משום פגם משפחה. או כדי שלא כו'. וע' ירושלמי שבת שם וע"ג שם עובדא דא דמשמע שלא כשיטת התו'. וראיתי בשו"ת חמדת שלמה או"ח סי' ל"ח שהביא ק' זו דילמא טעמא דעריות משום פגמא. ודחה דא"כ מחויבת למחול כדי להצילו. בשלמא ברודף שאני דלאו עושה מ"ע הוא אבל אנוס תמחול עכ"ד ולשיטת הרמב"ם ליתא שהרי באנוס בל"ז אין אונס לעריות שאין קשוי אלא לדעת ואין הקישא דא אלא לענין חולה ובהא לאו עושה מ"ע הוא שאינו כובש יצרו כמו נתן צוציתא. ומשום פגמא דידה ותל"מ: