העמק שאלה על שאילתות דרב אחאי גאון· רבי נפתלי צבי יהודה ברלין [הנצי"ב]
שאילתא ל · פירוש ד
ואסור בתה"מ. לא הביא רבינו שום ראי' לזה. ובפשיטות י"ל למש"כ הרמב"ן בסתה"א ענין האבלות להוכיח עיקר נדוי מה"ת מדאמרינן מנודה מהו שישלח קרבנותיו ואר"י ת"ש כל אותן ארבעים שנה שהי' ישראל במדבר מנודין הי' לשמים והי' משלחין קרבנותיהן ואי מדרבנן אכתי לא תקנו אבלות דנדוי וכש"כ דהתם לבטל כל ישראל מקרבנות ליכא לתקוני אלא משמע דאורייתא נהיג אבלות דנדוי עכ"ל. וה"נ אי' לגבי תשה"מ אר"י ת"ש כל אותן מ' שנה שהי' ישראל במדבר ושמשו מטותיהן. אלמא דבעי הש"ס לאסור מה"ת דאי מדרבנן אכתי לא תיקן וכש"כ דהתם לבטל כל ישראל מפו"ר. אלא ודאי עלה עה"ד דתשה"מ בכלל כמחת מריעות דאסור למנודה מה"ת. וא"כ בעיא דלא איפשיטא להחמיר כמש"כ הרמב"ם בפ"ב מה' ביאת המקדש הי"א לענין מנודה להבאת קרבנות שהוא ספק ולא פסק להקל כמו בכל הספיקות אלא משום דזהו ספק מה"ת. מיהו מדלא הביא הרמב"ן מתשה"מ דקדימא בגמ' ש"מ שאין ראי' מכאן ומשום שפסק הרי"ף להקל הי' קשה לו לומר הראי' מכאן. ע"כ נבא מצד אחר. והנה בגמרא אי' הא דתני' במצורע וישב מחוץ לאהלו שיהא כמנודה וכאבל ואסור בתשה"מ ומקשה הש"ס וניפשוט מינה למנודה ומשני אר"ה ברי' דר"פ משמי' דרב יוסף מי קתני שאסור בתשה"מ. שיהא כמנודה וכאבל במילי אחרנייתא ואסור נמי בתה"מ. ולכאורה זה הישוב אין לו מקום. שהרי בפסוק וישב מחוץ לאהלו לא נכלל אלא אסור תשה"מ. א"כ במאי דומה למנודה שיהא נדרש ע"ז הפסוק בשלמא לעיל גבי דרשה דועל שפם יעטה דתני שיהא שפתותיו מדובקות זה בזה שיהא כמנודה וכאבל ואסור בשאילת שלום. ודחי רב יוסף גבי שאילת שלום הכי דשיהא כמנודה במילי אחרנייתא היינו בשפתותיו מדובקות זב"ז. ור"ל שלא ירבה שיחה וסיפורים עם ב"א וזה באמת אסור במנודה כמש"כ הראשונים והובא בהגהת רמ"א סי' של"ד. אבל בדרשה דקרא דוישב מחוץ לאהלו מא"ל. מיהו רב יוסף מפרש דבהאי קרא ג"כ תרי מילי קאמר שיהא יושב חוץ לביתו ממש שאין מקרא יוצא מ"פ. וגם אסור בתה"מ מדרשה דאהלו זו אשתו דהיינו תשה"מ דומיא דכתיב שובו לכם לאהליכם ולהיתר תשה"מ קאתי כדאי' בביצה ד' ה'. ובאמת הכי פשטא דמשנה דנגעים פי"ד דתני ומנודה מביתו שבעת ימים ואסור בתה"מ. וכן פי' רבינו הגר"א שם ולא כהרע"ב שכ' שיהא אסור בתה"מ. והכי משמע דעת הסמ"ג מ"ע רל"ו שכתב ג"כ מנודה מביתו שבעת ימים ואסור בתה"מ. ושינה מלשון הרמב"ם ז"ל שלא כדרכו אלא דקסבר דתרי מילי נינהו ובל"ס הגר"א מהא דרב יוסף למדה. ואוסיף עוד דבת"כ פ' מצורע תני' וישב מחוץ לאהלו יהא כמנודה ויהא אסור בתשה"מ וכן העתיק הר"ש שם. ולא נזכר אבל כלל. והיינו משום דלא מיירי בתשה"מ. אלא יושב חוץ לאהלו וזה להיפך מאבל שא"י מפתח ביתו. בשלמא במנודה ה"ק שיהא מצורע מנודה מביתו כמנודה מן העולם. וקמ"ל דלא תימא שאסור ליכנס לביתו כלל בדרך עראי אלא שיהא כמנודה מן העולם ומכ"מ רשאי ליכנס לבתי בני אדם אלא מריעות וישיבה בקביעות אסור. ה"נ מצורע מנודה מביתו אסור להתעכב בביתו. וישיבה היינו עכבה כמש"כ הרא"ש פ"ד דסוכה. וי"ל עוד עפ"י דאי' בנדרים ד' ל"ט א' גזרה שמא ישהא בישיבה. ה"נ אסור ישיבה בביתו שמא ישהא אבל כאבל אין לו משמעות. מיהו גם גי' דילן בגמ' שיהא כמנודה וכאבל י"ל דה"ק דאסור במריעות בניו וב"ב כאבל שיושב בביתו בפ"ע בלא מריעות וה"נ אפי' בניו וב"ב באים אצלו אסור להתרועע עמהם. והיינו דאי' במ"ק ד' ז' דמצורע ניחא לי' ימי החלטו מבימי ספרו משום דצוותא דאשתו ניחא לי' יותר מצוותא דעלמא. ומקיים בזה ושמחת בחגך ע"ש ואי משום תשה"מ הא כל ישראל אסורים ברגל בתה"מ בזמן הבית כמש"כ הרמב"ם ה' טומאת אוכלין פ' ט"ז כל ישראל מוזהרין להיות טהורים בכל רגל מפני שהם נכונים ליכנס במקדש ולאכול קדשים. ומכ"מ מקיימי ושמחת בחגך ותו אטו מי שאשתו נדה אינו מקיים ושמחת בחגך. וע' תו' כתובות ד' ז' א' ד"ה א"ל דתשה"מ אינו צורך היום ביו"ט אלא ה"ק צוותא היינו מריעות דאשתו עדיפא לי'. דמצורע בימי ספירו אסור מדכתיב וישב מחוץ לאהלו. זהו עיקר כוונת הסוגי' דרב יוסף. מיהו הרמב"ם בה' טומאת צרעת פי"א כ' גבי ספירו ש"מ ונכנס לפנים מן החומה ומונה ז' ימים ואסור בהן בתשה"מ שנא' מחוץ לאהלו מלמד שאסור בתשה"מ כו'. הרי דלא הזכיר אלא איסור דתה"מ וכן נראה דעת רבינו שכ' בסי' פ"ח בזה"ל ומני לי' שבעה יומי דכתיב וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים והנך שבעת יומי אסור בתשה"מ דכתיב וישב מחוץ לאהלו כו' ולא פי' שיהא מנודה מביתו. וע"כ דייקי סוגי' דעלמא דלא כרב יוסף. כמו בכריתות ד' ח' ב' דקאמר מצורע אסור בתשה"מ ומצורעת מותרת בתשה"מ. ולא קאמר דמצורע מנודה מביתו ואין המצורעת מנודה מביתה. והא דמ"ק ד' ז' ב' צוותא דאשתו ניחא לי' משמע להו ג"כ תשה"מ ממש מדלא קאמר צוותא דבני ביתו. והכי דייק שם דקאמר ומצורע אסור בתשה"מ כו' [וזה יש לדחות משום דפלוגתא דרבי ור"י בר"י ביותם בתה"מ הוא] והא שהקשיתי מאי שנא מצורע מכל ישראל בזמן המקדש או ממי שפרסה אשתו נדה ברגל. י"ל שאני כל ישראל דצוותא דעלמא נפישא להו אוכלים ושותים ושמחים ביחד. שפיר מקיים ושמחת בחגך בלא תשה"מ. משא"כ בימי ספורו כל צוותא דעלמא דאית לי' שמותר ליכנס במחנה ישראל. ועדין מטמא כשרץ וכל ישראל בדלים ממנו מחמת קדושת הרגל. ואין לו לשמוח אלא באשתו כדבעי למהוי היינו בתשה"מ ג"כ. עכ"פ לדעת רבינו אזדא ישוב רב יוסף ומוכח שפיר דמנודה אסור בתה"מ. וכ"ת א"כ קשה על הרמב"ם שפסק דמנודה מותר בתה"מ והיאך יפרנס ברייתא דת"כ שיהא כמנודה. הא ל"ק דוליטעמיך קשה ג"כ על הרמב"ם שפסק דמנודה מותר בנעילת הסנדל. והיאך יפרנס הא דתני' וכן אתה מוצא במנודה ובאבל. ולא מיתפרש אלא בנה"ס כאשר יבואר בסמוך. וע"כ קיל לי' כ"כ איסורא דמנודה דכל שאינו מפורש בש"ס לאיסור מדחינן בגילא דחיטתא והיינו שכ' הנימוקי שפסק הרי"ף בכל הני בעי' להקל משום דהלכה כדברי המיקל באבל עכ"ל ולא נצרך לסברא זו דמנודה כאבל דמי' אלא משום קושיא דנה"ס. דשאר האיבעיות ניחא בל"ז דספק דרבנן להקל. וה"נ כל שאינו מפורש דתה"מ אסור לא מצינו למיסר. ורבינו דאוסר בנה"ס לא ס"ל דמנודה דומה לאבל ואסור ג"כ בתשה"מ [מיהו בל"ז ניחא דברי הנימוק"י למש"כ הרמב"ן דעיקר נדוי מה"ת ומכש"כ חרם. ומכ"מ קיי"ל ספקו להקל כמו אבלות לשיטת הראשונים דאבלות יום ראשון מה"ת ומכ"מ ספקו להקל. וכמש"כ התו' עירובין ד' מ"ו א' ד"ה דאמר שמואל. והכי גמירי לן לאפוקי ממש"כ הב"י בשו"ת אבקת רוכל סי' קע"ט דלמ"ד שהוא מה"ת ספקו להחמיר] ועוד י"ל טעמו של הרמב"ם בתה"מ שהוא מודה דכוונת המשנה והברייתא דת"כ כרב יוסף דתרי מילי אסור מצורע. ובישיבת חוץ לביתו קאמר שדומה למנודה. אלא דמכ"מ אין הלכה הכי משום דסוגי' דעלמא משמע דאין אסור אלא בתה"מ. וכיב"ז נטה הרמב"ם ממשנה וברייתות בענין מנורה היאך היתה עומדת. דבתמיד תנן שמזרח ומערב היו מונחין. והכי תני' בת"כ אמור פ' י"ג ה"ז ובספרי בהעלותך פי' א'. והוא פסק דצפון ודרום היו מונחין. ובמנחות ד' צ"ח ב' קאמר הש"ס דראב"ש סובר הכי עפ"י איזה קושיא דס"ל הכי בשלחן. ודייק הש"ס דע"כ כמ"כ ס"ל במנורה. והרמב"ם פוסק בשולחן כרבי ומכ"מ במנורה ס"ל דצפון ודרום היו מונחין וזו תמי' גדולה אבל סוגית הש"ס במגילה ד' כ"א משמע הכי וכמו שרמז עלה הגר"א או"ח סי' תרע"א סק"כ וביארתי יפה כ"ז בביאור הספרי שם. והכא נמי נטה מדעת המשנה משום סוגי' דגמרא. ומש"ה לא פי' הרמב"ם בפי' המשניות על הא דמנודה מביתו שבעת ימים. שידע הפי' ולא ביאר משום שאין הלכה הכי. ולפעמים עיקם הרמב"ם פי' המשנה כדי לאוקמה על הלכה כמש"כ סי' קכ"ח אות א' בס"ד. אבל הכא מבואר דרב יוסף לא מפרש כהלכה. ע"כ שתק לגמרי. נחזור לפסק רבינו דעפ"י דרכו הפסק ברור. ועוד יש להקשות ע"ז הפסק קושיא חמורה ויבואר באות ז' בס"ד. וע' רא"ש בפי' נדרים ד' כ"ב ד"ה ובני נדוי שכ' בזה"ל אם הוא או היא מנודין ואסורין בתשה"מ והה"נ אבל כו' סתם כדעת רבינו: