העמק שאלה על שאילתות דרב אחאי גאון· רבי נפתלי צבי יהודה ברלין [הנצי"ב]
שאילתא ל · פירוש ג
למימרא דמחייב בעיטוף הראש כאבל. בעי' הוא בגמרא ולא אפשיטא. ועוד כמה בעיות המבואר להלן ואשר עוד לא הזכירם רבינו ויבוארו לפנינו. והרי"ף ורמב"ם פסקו בכולם להקל. והפוסקים רבו בזה הטור בסי' של"ד כ' בשם י"א דבכולם להחמיר והראב"ד פסק בנעילת הסנדל להחמיר. רש"י בב"מ ד' נ"ט ב' ד"ה אף הוא קרע בגדיו כו' שהמנודה חייב בקריעה ובעל העיטור פסק בתפילין להחמיר כמש"כ הב"י או"ח ססי' ל"ח. ואנו לבאר דעת רבינו אנו צריכים ובתוכם יהא נכלל דעת שארי פוסקים ז"ל. והנה רבינו ובה"ג פסקו בכלם להקל כדין ספק דרבנן. דאפי' נימא שעיקר דין מנודה מה"ת כמש"כ הרמב"ן בס' תה"א ענין האבילות מהא שהביא הש"ס ד' ט"ו ב' לענין קרבנות דכל אותן שנים שהיו ישראל מנודין לשמים והיו משלחין קרבנותיהן כו'. והנראה לי דיש ללמוד מדכתיב ואביה ירוק ירק בפניה הלא תכלם שבעת ימים. מכ"מ פרטי דיני מנודה ודאי דרבנן וכמו שכ' הרמב"ן שם לענין אבלות יום ראשון מה"ת וע' מש"כ סי' ט"ו אות ז' בס"ד. שאין עיקר איסור מה"ת אלא שמחה דקרבנות או מריעות. מיהו בהני תלת פסק רבינו להחמיר עיטוף הראש ותשה"מ ונעילת הסנדל. כאשר יבואר טעמו ונימוקו של רבינו ובה"ג בכל פרט בס"ד. והנה בעטיפת הראש הביא הגמרא ראי' שהביא רבינו ודחי לה א"ל אביי דילמא שאני מנודה לשמים דחמירי. ורבינו ס"ל דדחי' בעלמא הוא שהרי במשנה דתעניות והובא להלן גבי שאילת שלום תנן ובשאילת שלום שבין אדם לחבירו כבני אדם הנזופין למקום. והכא תני כמנודין וכאבלים. כלשון הברייתא בכ"מ וכן אתה מוצא במנודה ובאבל אלמא דמנודה בידי ב"ד מיירי ולא עוד אלא דבתענית ד' י"ד ב' אי' והן מתעטפין ויושבין כמנודין וכאבלין וכב"א הנזופין למקום. אלמא דמנודה בידי ב"ד קאמר. והרי"ף הביא שם אותה ברייתא ולא גריס וכב"א הנזופין למקום ולטעמי' קאי דפסק כדחויא דאביי. אבל רבינו גריס לה וסתם הש"ס למתני ברייתא זו דלא כאביי. זהו ביאור טעמי' של רבינו שכ' בעצמו. ואנן יש לנו לחזק הפסק עוד בס"ד. ולכאורה משנה מפורשת היא במדות פ"ב מ"א כל הנכנסין להר הבית נכנסין דרך ימין ומקיפין ויוצאין דרך שמאל חוץ ממי שארעו דבר שהוא מקיף לשמאל מה לך מקיף לשמאל שאני אבל השוכן בבית הזה ינחמך שאני מנודה השוכן כו'. ואי איתא. מה להם לשאול הרי ניכר דאבל שפמו מכוסה ומנודה מגולה. ולא שאני מביא ראי' ממה שלא הכירו למנודה ממה ששפמו מגולה שהוא מנודה. דזה י"ל דאפשר אירע לו דבר אחר שיש לו חולה או אבד לו אבידה כדאי' במ' אבל רבתי פ"ו אלו מקיפין דרך שמאל אבל ומנודה ומי שיש לו חולה בתוך ביתו ומי שאבד לו אבידה כו'. אבל הא שאין מכירין לאבל קשה. אלא ודאי דמנודה ג"כ שפמו מכוסה. ומאותה ברייתא דאבל רבתי מוכח דבחול איירי דתני ביום ראשון וביום שני אין נכנס להר הבית ובשלישי נכנס ומקיף בדרך שמאל. ואי בשבת הא אפי' ביום ראשון ובשני ג"כ שרי. וכן פי' הרמב"ן בתה"א ענין האבלות [אלא דגריס אבל כל שלשה ימים הראשונים אין נכנס להה"ב מכאן ואילך נכנס ומקיף דרך שמאל. והכי עיקר הגירסא כדמוכח שם. והנראה דתלי' במחלוקת אי אמרינן מקצת היום ככולו בדברים ששרי ביום השלישי. וע"ע נשמת אדם שהאריך והעלה במחלוקת הראשונים ז"ל] וא"כ אבל שפמו מכוסה. מיהו אכתי יש מקום ליישב ולומר דבשבת הי' וכן פי' המרדכי סי' תתצ"ו והביא ראי' מפרקי דר"א פי"ז דתני שני שערים תיקן שלמה בבהמ"ק א' לחתנים. וא' למנודים ואבלים והיו ישראל הולכים בשבתות ויושבין בין שני השערים הללו כו' והנכנס בשער אבלים והי' שפמו מכוסה אז היו יודעין שהוא אבל והיו אומרים לו השוכן בבית הזה ינחמך. והנכנס בשער אבלים ולא הי' שפמו מכוסה אז היו יודעים שהוא מנודה כו' זהו דעת המרדכי לדון מעניינו דהקפת שמאל ג"כ הי' בשבת. אבל מגופא תברא דא"כ רמי דמתניתין אפרקי דר"א. דבמשנה תנן שלא היו מכירין ובפרקי דר"א אי' שהי' מכירין מהעיטוף. אלא ודאי מתניתין בחול ובשניהם הי' שפמם מכוסה. ופרקי דר"א בשבת ומש"ה אין המנודה שפמו מכוסה וגם אבל מן הדין הי' לגלות שפמו בשבת שהרי קיי"ל אין אבלות בשבת ואי' במ"ק ד' כ"ד א' דאי אין מנעלים ברגליו פריעת הראש חובה ובהר הבית לא הי' מנעלים לכל ישראל. ומש"ה הי' מן הדין לגלות שפמו. אלא משום היכר התירו כמו שהתירו ניחום אבלים בפרהסיא בשבת שלא מן הדין וכ"כ הגאון רד"ל שם סוף אות ע"א ולזה כוון הרמב"ן שם במש"כ בזה"ל ואע"פ שאין אבלות בשבת כיון שיש לו מנעלים ברגליו מותר עושין כן כדי להכיר בינו לבין המנודה עכ"ל. ר"ל אע"ג דשם לא היו להם מנעלין מכ"מ כיון דאי יש להם מנעלין מותר הקילו בזה משום הכירא ובחנם נדחק הרד"ל שם. איך שהוא מוכרח מפרקי דר"א דמתניתין בחול דווקא ומש"ה לא היו ניכרין. אלמא דשפמו של מנודה מכוסה. ועל הגמרא לא קשה דליפשוט מינה דבעי עיטוף. די"ל שלא היו יודעין מהאי פרקי דר"א. וא"כ יש לפרש דבשבת הי' ובשניהם הי' מגולה. אבל אנן יש לנו להוכיח שפיר. ועוד הרי הראב"ד הוכיח נעה"ס אסור מהא דר"א חלץ מנעליו ותקשי ג"כ אמאי לא פשט לה הגמרא. אלא משום שאין הוכחה מכרחת ממשנה או ברייתא לא הביא. וה"נ אין מגוף המשנה ראי' כמש"כ מיהו יש מקום ליישב דעת המרדכי דבשבת איירי עפ"י דאי' בירו' פסחים פ"ז הי"ב דאגף הר הבית לא נתקדשו והי' נועלים שם מנעליהם. וא"כ בשערים שהיו אבלים ומנודין במנעלים בשבת הי' אבל שפמו מכוסה אבל בהקפת הה"ב שהי' בע"כ חולצין והי' אבל ג"כ מגלה שפמו ומש"ה לא הי' ניכר. מיהו כ' הרד"ל שם שאין בש"ס דילן משמע הכי. וע' ריש חגיגה דמפרש בגמרא הא דתנן ומי שא"י לעלות ברגליו מפנקי ופרש"י שא"י לילך בלא מנעלים. ופי' לעלות הוא מירושלים להה"ב כפרש"י במשנה. הרי שהי' הולכים בלא מנעלים מביתם ג"כ. ותו דלמש"כ רבינו לעיל סי' ט"ו דהא דאיבעי לן אי יש אבלות בשבת במילי דפרהסיא מיירי ע' מש"כ שם אות י"ב. וא"כ היאך ס"ד דיש אבלות בפרהסיא והא משנה מפורשת היא שלא היה ניכר בין אבל למנודה. ואי יש אבלות בשבת לעולם שפמו מכוסה. אלא ודאי י"ל דמנודה ג"כ שפמו מכוסה. ובהא לא מצינו דנסתפקו האמוראים דבעי משמואל באבלות בשבת. וא"כ יש להוכיח הכי. ועוד סתמא דמדרש במדבר פ"ג הכי איתא דקאמר אעפ"כ קיבל עליו הה"ד ודוד עולה במעלה הזתים עולה ובוכה וראש לו חפוי. וכבר כתבתי אות א' שגם ש"ס דילן ס"ל דנדוהו. וא"כ יש ללמוד מדוד. ונהי דהגמרא לא פשיט מדוד די"ל דלצערא בעלמא קעביד או אין האגדה פשוטה כ"כ אבל אנן שפיר יש ללמוד ממימרא דריב"ל שפיר. ואין לומר דריב"ל ג"כ קאמר דלצערא בעלמא קעביד. דא"כ מנ"ל דקיבל עליו נדוי דילמא עביד מצערא דאבשלום או ממה שנדוהו ופירשו ממנו סנהדרין אע"ג שהוא לא קיבל. אלא ודאי משום דלא מצינו בשום מקום עטיפת הראש משום צערא כמו בקריעה והליכת יחף כאשר יבואר בסמוך אות ה'. וע"כ משום נדוי הוא דקעביד. וע' אות ח':