העמק שאלה על שאילתות דרב אחאי גאון· רבי נפתלי צבי יהודה ברלין [הנצי"ב]
שאילתא כ · פירוש יג
והאי לא מצי למשבע והוי מחויב שבועה ואי"ל ומשלם. והכי אי' להלן לאחר שהביא מימרא דרבא האיך לא מהימן לי בשבועה. מסיים רבינו וכן בה"ג אלמא כיון דהוא לא מצי למשתבע ה"ל מחויב שבועה ואי"ל ומשלם. וכ"ז אינו מפורש בגמרא. ורבינו ובה"ג מפרשי הכי טעמי' דרבא. והרמב"ן בס' מלחמות ה' פ"א דב"מ כשבא להקשות על הרז"ה דס"ל ע"א פוטר מן השבועה. מהא דאמר רבא שומר שמסר לשומר חייב. כ' בזה"ל ואלו איתא להא מילתא שומר שמסר לשומר אמאי חייב. שהרי עיקר חיובו משום דהוי ראשון מחויב שבועה ואי"ל משלם כדפירשו בעל ה"ג [כצ"ל] ור"א משבחא ז"ל משום דשני לא מהימן לי בשבועה כו'. ולהורות נתן בלבנו דאפשר לפרש בא"א להא דרבא. אלא קבלת רבינו ובה"ג תכריע. והיינו דלכאורה הא דא"ר ל"מ ש"ש שמסר לש"ח חייב דגרוע גרעי לשמירתו משמע דהוי פושע ממש. כמו לדעת אביי דמפרש הכי דעת ר"י. וכ"כ באמת הרמב"ם פ"א מה"ש וש"ע סי' רצ"א. ואם כן ה"נ סיפא דמילתא דרבא דש"ח שמסר לש"ש מיקרי פושע מזה הטעם. ותו דלפי פי' רבינו ובה"ג אינו מובן לכאורה מאי מיבעי לרבא הא דהיאך לא מהימן. ואפי' מהימן מאי הוי. הא לאו בע"ד דידי הוא. ואת מחייבת לי שבועה וא"י לשבע. וה"נ אפי' רגיל להפקיד אצלו. לימא לי' אשתבע לי את דבע"ד דידי אתי ונראה פשוט דמזה הוציאו הראשונים והביא הה"מ שם דאם השני רגיל עם בעה"ב אזי אפי' הלך לו השני או שאין לו כלום להשתלם ממנו פטור הראשון ור"ל דנעשה השני בע"ד דבעה"ב ממש. וכשאין השני מהימן לי' אז הראשון לחוד בע"ד דבעה"ב והוי מחויב שבועה כו' וממילא בש"ש שמסרו לש"ח דגרע. מהאי טעמא לא מהני שבועת השני. דכיון דגרע אינו בע"ד דידי' כלל. ומיושב ק' רבינו ירוחם על הרמב"ם ז"ל. ע' מ"מ וש"ך שם. וכ"ז לכאורה דוחק. והי' נראה לפרש בא"א דמשום דהאיך לא מהימן בשבועה. מיקרי פשיעה וגרועי גרעי לשמירתו. דמי יודע אם ישמור כראוי כיון שאינו ירא משבועה שמוטל עליו. אבל אי מהימן לי' אינו פשיעה. וזהו שיטת הנימוק"י בב"ק פ' הגוזל בתרא ד' מ"ב שכ' בשם הרא"ה ז"ל דהשואל פרה ונתנה לשלוחו ומתה חייב שהרי הוא פושע כשנתנה לשלוחו שהרי אין השואל רשאי להשאיל והוא מתחייב בשעת פשיעה וה"ז כאומר א"י אם פרעתיך עכ"ל. וע"כ מפרש הכי שמעתא דרבא דילן. והא דקאמר רבא לדידי דאמינא אנת מהימנת לי בשבועה והיאך כו' ליכא לאותובי כלל משום דהשוכר יודע שהי' באונס. והוי תחלתו בפשיעה. וסופו באונס שלא מחמת הפשיעה. וה"ה אם יש עדים שנאנסה או בשואל שהיא מתה מ"מ. והכי נראה דעת רש"י. מדכ' בפ' האומנין ד' ע"ח א' בד"ה שמתה מחמת אויר כו' הואיל ושינה בה יכול לומר לא מתה אלא מחמת אויר שלא היתה למודה באויר הר כו'. וע"כ אינו מפרש כתו' שם שכ' שידוע באותו יום שנוי אויר כו' דא"כ אמאי צריך להא דשינה ולהא דלא היתה למודה. אלא משום שפשע חייב אפי' על הספק שמא משום שלא היתה למודה מתה מחמת זה. ודומה לא"י אם החזרתיך וכהנימוק"י. והתו' ס"ל כרבינו דמשום דמחויב שבועה ואי"ל חייב. אבל משום שא"י אם החזרתיך לא הוי חייב. וא"כ כאן שיודעים גם שניהם שמתה באונם מחמת אויר. ואין כאן שבועה הי' פטור וע"כ משום שידוע באותו יום שנוי אויר כו'. ועוד יש לדקדק פרש"י ד' ל"ו ב' ד"ה האיך לא מהימן לי. ואני אומר שישנה בידו או אכל או פשע. הרי דחושש גם שמא אכל. ושבועה זו לכ"ע אינו אלא גלגול כמש"כ התו' וכ"פ. אלא ה"ק בשעה שמסר לו הוי פשיעה דאיהו לא מהימן לי ושמא אכל. וממילא השתא חייב מטעם ספק. אבל רבינו כ' דבעינן עדי' דנטרה כי אורחא כו' היינו שלא פשע בה. ואע"י דגם זו באה ע"י גלגול וכבר עמד ע"ז הראש פ' המפקיד. מכ"מ גם הרמב"ם כ' בפ"ו מה' שאלה ופקדון ה"ג ש"ח שהביא ראי' שלא פשע בה פטור משבועה כו'. וע' מש"כ ע"ז הלח"מ שם ריש פ"ד. וע"כ. צ"ל דעת רש"י כהנימוק"י. דבד' ל"ה כ' בד"ה. כיצד ראובן ששכר פרה משמעון. וחזר והשאילה לשמעון. ומתה בבית שמעון חייב ראובן השוכר לשבע שמתה כדרכה. הרי דלא ס"ל לרש"י כמש"כ הה"מ הנ"ל דאם השני רגיל נסתלק הראשון לגמרי. וא"כ א"א לפרש דמשום מחויב שבועה ואי"ל. דא"כ מאי ארי' דלא מהימן לי' וכמש"כ לעיל אלא ע"כ כהנימוק"י דמשום דהוי פושע מחמת זה. אבל רבינו ובה"ג לא מצו לפרושי הכי. דמבואר באות הסמוך דלא פסיקא להו דתחלתו בפשיעה וסופו באונס שלא מחמת הפשיעה שפטור. וא"כ אמאי פטור לרבא כשיש עדים או דהשוכר יודע אלא ע"כ לאו פשיעה הוא כלל וכמש"כ הרא"ש והביאו הש"ך סי' רצ"א ס"ק מ"ו דאפי' היכא דגרוע גרעי לשמירתו לאו פשיעה מיקרי. או להרמב"ם ז"ל דגרועי גרעי הוי פשיעה אבל מש"ח לש"ש ודאי אינו פשיעה. וע"כ הא דחייב משום דלא מהימן לי' בשבועה. היינו דהוי מ"ש ואי"ל. איברא גם הרי"ף ס"ל כרבינו שהרי מפרש הטעם על הא דעדים מהני. משום דלא מצי למימר איהו לא מהימן לי בשבועה. ולא משום שיודע שנפרע במה שיש עדים שמתה באונס. ואע"ג דהרי"ף ס"ל בפשיטות דתחלתו בפשיעה וסב"א דלאו מה"פ פטור. מכ"מ א"א לפרש כרש"י ונימוקי מטעם אחר דעיקר סברת הנימוקי דהוי כא"י אם פרעתיך המה שנתחייב בשעת פשיעה. מקורו מהא דאי' בב"ק ד' קי"ב א' דהא דאמר רבא הניח להם א"נ חייבים לשלם קאי על הא דסיפא טבחוה ואכלוה משלם דמי בשר בזול. דהוא מטעם פשיעה כמש"כ התו' כתובות ד' ל"ד ב' ולמד מכאן דמשעה שפשע כבר נתחייב. וא"כ לל"ק דקאי ארישא מתה א"ח באונסי' נימא דגם משעת שאלה נתחייב. וספק אי יצאה מחזקת שאלה. הוי א"י אם החזרתיך להאי לישנא. וא"כ ק' מאי מקשה הש"ס בב"מ ד' צ"ז שמעת מינה כו' ומשני לה בשני פרות. תיפוק לי' דהוי כא"י אם החזרתיך איברא היינו שכ' התו' שם ד"ה והלה כו' ומכ"מ פריך שפיר כו' דאע"ג שמוסר לו שני פרות כו' וכן בפרה א' כו'. פירשו התו' תחלת הקו' מסיפא דמתניתין ואח"כ פירשו דגם מרישא קשה ור"ל. דעיקר הקו' מסיפא. אבל ע"כ הכי משני גם על הרישא. ולא פירשו הטעם אמאי משני בע"כ על הרישא ג"כ. ובאמת כ' הנימוקי וחי' הר"ן בשם הרמב"ן ז"ל דלל"ק דרבא לא ניצרכנו לאוקמי' בשני פרות. ומש"ה פסקו כל"ב וכר"פ. כ"ז דעת הנימוק"י. אבל הרמב"ם פסק כל"ק דרבא ומכ"מ ביאר דעתו בפ"ג מה' שאלה ופקדון דדוקא בשני פרות חייב. ולטעמי' קאי דפסק בה' גניבה פ"ג ה"ד כר"פ. וכבר כ' הכ"מ בפ"א מה' שו"פ דלא גריס בל"ק דרבא ופליגא דר"פ. וע"כ דאע"ג דמהני אחריות נכסי'. מכ"מ לא נתחייב משעת שאלה ממש. והיינו דמקשי הש"ס שפיר גם מרישא דמתניתין. וכ"כ הריטב"א ז"ל. וכ"ז ראה עינו של הרי"ף ז"ל. שהרי בפ' השואל אחר אוקימתא דשני פרות הביא הא דרבא. ואינו ענין לכאן. וכבר הביאה בפ' הגוזל בתרא. אלא ללמדינו דאע"ג דבעינן שני פרות. מכ"מ סתים הא דרבא. דלפי פשוטו קאי הא דאחריות נכסי' על כל הא דרבא. וכ"כ הש"ך סי' שמ"א דנראה דעת הרי"ף כרמב"ם. והרי מבואר כל הני פוסקי דרמב"ם. וממילא ה"ה בפשיעה אינו מוכח דדמי לנתחייב ודאי דליחייב אח"כ משום א"י אם החזרתיך. וא"כ א"א לפרש הא דרבא בשומר שמסר לשומר כהנימוק"י [וממוצא דברינו מבואר דלכ"ע משעת שאלה לא הוי כא"י אם החזרתיך. ושומר שמסר לשומר ברשות אינו חייב הראשון. משום א"י אם החזרתיך. ולא כש"ך שם. וכבר השיגו בקצה"ח סי' ש"מ. ומחלוקת רמב"ן ורשב"א אינו אלא אי חייב משום מחויב שבועה ואי"ל. דלהרשב"א ונימוק"י פטור משום דלא הוי לי' למידע. אבל בספק בדבר שא"ח שבועה לכ"ע פטור] נחזור לדברי הרמב"ן ז"ל דאי נפרש כמש"כ דהחיוב משום פשיעה. ל"ק דליפטור משום דהוי שומר שני עד. שהרי החיוב של הראשון משום דא"י אם פרעתיך. וע"א אינו פוטר בזה. שאינו ידיעה ממש. משא"כ בדאתו סהדי. אבל לפי' רבינו ובה"ג דהחיוב משום דמחויב שבועה ואי"ל שפיר מקשה דנהוי השני עד [ומכ"ז תבין דמש"כ בנתיבות סי' ש"א דשומר שמסר לשומר הוי כמזיק בידי'. זה דלא כרבינו ובה"ג. ולא כהנימוקי] דנטרה שפיר כי אורחה. כצ"ל: