העמק שאלה על שאילתות דרב אחאי גאון· רבי נפתלי צבי יהודה ברלין [הנצי"ב]
שאילתא כ · פירוש יב
וקי"ל הילכתא כשמואל בדיני. כבר הביא בעל המאור פ' הפרה זה הפסק ומפני שמו של רבינו נחת גם הוא והסכים לפסק הרי"ף דהלכה כשמואל. אלא שהקשה מעובדא דההיא איתתא דעיילא למיפא כו' וחייבה רבא לשלומי משום דברשות קבלה עלה נטירותא כדאי' בב"ק ד' מ"ח ולרבי כשם שאין בעל החצר חייב עד שיקבל בפירוש לשמור ה"נ אין הנכנס חייב עד שיקבל [ולא זכיתי להבין. דוליטעמיך אי כרבנן יותר ק' כו' ואדרבה מזה ראי' דהלכה כרבי. מדלא מקשה דרבא אדרבא דלעיל מסיק דבעה"ח שהרי רבא מסיק דלרבנן בעל החצר קבל עליו נטירותא חייב. אלא משום דפסק כרבי. ומקשה מהבריית' ואם הזיקה חייב הא ברשות פטור ולא בעי לאוקמי' כרבנן. משום דהלכה כרבי. ודייק מהא ברייתא לרבי שניהם פטורים. אלא שהתו' יישבו בא"א. והיינו דלטעמייהו אזלי דלפי המסקנא לרבי חייב בעל השור בשמירתו. וכ"כ הרא"ש ס"ג וס"ד]. ויישב דסמיך אמסקנא משום דלמיפא שאני דבעי' צניעותא כו'. ומדברי הבעל המאור למדנו דלא כהרא"ש שם ס"ג וס"ד דלרבא אליבא דרבי לעולם חייב בעל השור בשמירתו. ודלא כר' זירא. וכשם דפליג רבא אדר"ז בדרבנן וקסבר דבעל החצר מקבל נזקי השור אפי' חנק עצמו. ה"נ פליג בדרבי וקסבר דבעל השור מקבל נזקי בעל החצר. ומש"ה הקשה להיפך ע"ז הפסק ע"ש. מיהו כל הפוסקים ס"ל דלא כהרא"ש אלא לרבי שניהם לא קבלו שמירה. אלא שנחלקו הרמב"ם והראב"ד בפ"ז מה' נזקי ממון בהיזק דקרן. דלהרמב"ם אפי' מקרן פטור בעל השור. והראב"ד ס"ל דחייב בקרן מיהא כמו חצר השותפין. והתו' ד' מ"ז ב' סד"ה אימא סיפא מסקי כהראב"ד ומיישבי עפ"י זה הסוגי' דכנוס שורך ואשמרנו בד' מ"ח ב' דסתם נזקי שור בקרן משתעי וכדמוכח הכי בישוב רב פפא. והה"מ כ' בשם התו' דכהרמב"ם ס"ל דאפי' בקרן פטור ודמי כאלו התנו שלא יהיו שניהם חייבין בנגיחתו ובשארי נזיקין. מיהו קשה לי סוגי' דביצה הנ"ל דקאמר ושמואל אמר אנא דאמרי אפי' כרבנן ע"כ לא קאמרי רבנן התם אלא דניחא לי' לאינש דניקום תורא ברשותא דבעל חצר דאי מזיק לי' לא מיחייב אבל הכא מי ניחא לאינש דניקום פירי ברשותא דחברי'. מדקאמר דלרבנן קאי תורא ברשותא דבעל חצר משום דאי מזיק לי' לא מחייב מבואר דלרבי חייב בעל השור בנזקיו וכהרא"ש. וע"כ אפי' בנזקי שן ורגל. דהא ה"ה דפליגי רבי ורבנן בהכניס קדירות לחצר חבירו. וע"כ צ"ל זה הדחוי דע"כ לא קאמרי רבנן התם כו' דאי מזקי קדירות לבעל החצר לא ליחייב. הא לרבי שפיר חייב בעל הקדירות וכהרא"ש והדק"ל על פסק רבינו כשמואל דהא שמעתא דרבא מוכח דכרב ס"ל כמש"כ הרא"ש שם. מיהו יש להבין סוגי' זו דביצה למאי קאמר הכי ולא להיפך דניחא לי' דניקום ברשותא דבעל החצר כי היכי דליחייב בעל החצר בשמירתו. והרי בהא מיירי רבי ורבנן במשנתינו. אלא עוד יש להעמיק בגוף סוגי' זו דביצה מאי ס"ד דתליא איסור תחומין בחיוב שמירה. וכי הנותן פרתו לשמור ברה"ר או ברשות בעל הפרה יהי' תחומין של השומר בתמי'. וה"נ בקבלת בעל החצר לשמור היאך ס"ד דה"ה התחומין שלו. וצ"ל דס"ל לסוגי' זו דמחלוקת רבי ורבנן. דרבי סבר דהמניח שור חבירו בחצירו השאיל לו חצירו ושיהא רשאי בעל השור לצאת ולבא לצורך שמירת השור. וא"כ הרי הוא כמי שעומד השור ברשות עצמו וחייב בנזקיו. וממילא התחומין של בעל השור. ורבנן סברי דלא השאיל לו החצר. אלא להכניס שורו לחצירו. ואין רשות לבעל השור ליכנס לשם אלא ברשות. ומש"ה בעל החצר חייב בשמירת השור. ומש"ה גם התחומין של בעל החצר שהרי השור קנה שביתה בחצירו. ושפיר מדמה פלוגתייהו דרב ושמואל להא דרבי ורבנן ולא דמי לשומר ברה"ר או ברשות בעל השור. דודאי השור ברשות בעליו קנה שביתה. ודחי ג"כ לפי דעתו דרב אמר לך דהכא דבפירו' קביל עליה נטירותא. מודה רבי שלא השאיל לו מקום בחצירו כלל. אלא הפירות ברשותו עומדין ושמואל אמר לך ע"כ לא קאמרי רבנן התם דהשור ברשותא דחצר קאי. ולא השאיל לו מקום בחצירו. משום דניחא לבעל השור דליקו ברשותי' דחברי' דאי מזיק לי' לא מיחייב. שהרי בע"כ סילקו בעל החצר משמירת השור. כיון שלא השאיל לו מקום. משא"כ לרבי השאיל לו מקום והרי השור ברשות עצמו עומד וחייב בנזקיו. אבל הכא מי ניחא לי' כו'. כ"ז סברת סוגי' דביצה ולפום מאי דמקשי הכי שנייא לי'. אבל בב"מ ד' פ"א ב' רצה הש"ס לדמות הנח סתמא ברה"ר לפלוגתא דרבי ורבנן אלמא דלאו בשאלת החצר פליגי. אלא בקבלת בעל החצר. ובהאי סברא אזלא סוגי' דב"ק ד' מ"ז ב' טעמא דשלא ברשות כו' הרי ס"ד דהש"ס דלרבנן שניהם קבלו שמירה ולרבי שניהם לא קבלו שמירה וזה לא אתי אלא עפ"י סוגי' דב"מ. והשתא אפי' כדמסיק רבא דלרבנן קבל עליו בעל החצר כל השמירה מכ"מ לא מהטעם דסוגי' דביצה אלא סברא בעלמא דעייל ואנטרי' לך קאמר לי'. וא"כ שפיר י"ל דלרבי מודה רבא לר"ז דשניהם לא מקבלי שמירה. ולא מחייבי בנזקין. וע' ישוב כזה בדברי רבינו עצמו בסי' י"ח: