העמק שאלה על שאילתות דרב אחאי גאון· רבי נפתלי צבי יהודה ברלין [הנצי"ב]
שאילתא יח · פירוש ח
והוא דשהאי עשר שנין. מכאן השיג הרמב"ן על בעהמ"א שפי' הוא אמר מינה והיא אומרת מיני'. ביש לו בנים ושהה עשר שנין. ור"ל דלא מצי לכפות אותו לגרש וליתן כתובה אלא בשהתה י' שנים וטענת יורה כחץ. דאי בעשר שנים לחוד. אמרינן זכותה גרמא שאין לה חוטרא לידה. שהרי הוא יש לו בנים. ובטענת יורה כחץ לחוד. חשדינן לה בנותנת עיני' באחר. וכ"ז אי' גם בתו'. ובמרדכי סי' נ"ג בשם ר"י הבין שהיא שיטת בה"ג שכ' לשון רבינו ממש עד ברם צריך. ואח"כ הביא מימרא דהוא אמר מינה כו' והבין דבה"ג מפרש מימרא דא בשהה עשר שנין ויש לו בנים דלעיל. וכ' המרדכי דרבינו השאלתות לא כ"כ. והיינו משום דמפרש בסמוך מימרא דהוא אמר מינה כו' בתוך עשר שנין. ובאמת דעת בה"ג ודאי ג"כ כדעת רבינו. מדאקשי בה"ג מהא דתנן בנדרים. יעשו דרך בקשה ושני ומפרש כרבינו להלן. ואי כשיטת התו' ובהמ"א ניחא בפשיטות דהתם בתוך עשר שנין מש"ה א"נ. והכא לאחר עשר. הן אמת שהרגיש המרדכי וכתב עוד בשם ר"י ומיהו בודאי בהאי טעמא לחוד אין נראה לתרץ ההוא דנדרים כו'. אבל האמת יורה דרכו. והר"י לא ראה דברי רבינו ע"כ לא עלה ע"ד לפרש שיטת בה"ג הכי. אבל אמת וברור שבה"ג כוון לדעת רבינו. ואו זה או זה סגי. רצוני או אינו יורה כחץ. או עשר שנים לחוד וכהרמב"ן בזה. משום דמכ"מ היא לא זכה להבנות ממנה. משום דמצוה מדברי ר' יהושע כו'. ואפילו לא מיפקד כלל תפארת אדם בנים הרבה כו' ואני אוסיף דאפי' נושא אחרת תחתיה להרבות זרעו מה שלא הי' עושה אם היתה היא מולדת. מכ"מ יכולה לומר שהא דריע מזלה דלא להוי חוטרא לידה כו' הוא משום שהיא תחתיו והיא אינו זוכה לכך ממנו. וכיון שהיא בע"כ צריכה להתגרש מחמת טענה זו שאונסתה אמאי תפסיד הכתובה. והרי דומה להא דתנן בכתובות פ"א והיא אומרת משארסתני נאנסתי ונסתחפה שדהו וחייב בכתובתה. והרי היא שהפסידה ואסורה לכהן. והוא ישא אחרת. מכ"מ פסידא דידה מזלו גרם לה שהיא שדהו. ומזלה לפני הנשואין גרם לה שתכנס תחת מזלו ותהי צריך להתגרש. והכי נמי מה שמוכרחת להתגרש ממנו משום שא"י לסבול צער העדר חוטרא לידה. הוא גרם לה ונסתחפה שדהו ונותן כתובה. והא דאמרינן בד' ס"ד ב' על הא דתני' שמא לא זכה להבנות ממנה. ודילמא איהי לא זכי'. ופי' רבינו ולא תטול כתובה כמש"כ לעיל אות ג' ה"פ דילמא איהי לא זכיא להוליד כלל. בין תחתיו בין מאחר. והרי היא כאיילונית שא"ר להוליד ואין לה כתובה. והיינו דלא מקשה ודילמא איהי לא זכיא להבנות ממנו. דודאי אין בזה נפקותא ואין לה להפסיד כתובה אלא א"כ אינה ראוי' להוליד כלל. ומשני. כיון דלא מיפקדא אפו"ר לא מיענשא. וא"כ כיון שאין לה חסרון בטבע הגוף. לא תלינן החסרון במזלה שאינה ראוי' לבנים כלל. אלא משום דמזלו גרם בדבר. וראוי לדעת דהא דקאמר שמא לא זכה להבנות ממנה אינו עיקר טעם על נתינת הכתובה. שהרי אפי' נימא שלא זכה להוליד כלל חייב בכתובתה. ועיקר זה הטעם הוא על מה שאנו מכריחין לגרש ולישא אחרת. והגמר' כשמקשה ודילמא איהי לא זכיא. לא הי' לו להביא אלא שמא לא זכה. ודילמא איהי לא זכיא. ולא נצרך לסיים שמא לא זכה להבנות ממנה. דזה לא שייך לכתובה. אלא שדרך הגמר' להביא לשון הברייתא בשלימות. עכ"פ בשהתה ע"ש ובאה מ"ט יוציא וית"כ. וכן בטוענת יורה כחץ אפי' לא שהתה עשר שנים. וע"ע להלן: