העמק שאלה על שאילתות דרב אחאי גאון· רבי נפתלי צבי יהודה ברלין [הנצי"ב]
שאילתא יז · פירוש ג
פומי' דשליח וחזקה מהני כשני עדים כו'. ר"ל שהרי בעינן בדבר שבערוה שני עדים. וצריכין אנו לומר דחזקה זו דמי' לאנן סהדי ובזה שפיר מסתפק הש"ס אי אפי' לקולא מהני חזקה זו בפ"ע או אפי' להצטרף עם פיו של השליח כמו בחזקה דאשה דייקא ומנסבא. וכתבא דמוכיח דמהני בצירוף עדות העד מיהא לע"א ומטעם שכתבנו בס"ד פ' יתרו סי' נ"ה אות ט' ע"ש. ומסיק הש"ס דלא מהני. מיהו באסורי אחריני דע"א נאמן באסורין אפי' אשה וכדומה אפשר לומר דאלימא חזקת שליח ע"ש אפי' להקל. ובהא פליגי ר"נ ורב ששת בעירובין ד' ל"ב. ומיושב קו' התו' גיטין שם ובכ"מ ברומיא דהני סוגיות אהדדי. ומסקי דלא אמרינן להקל אלא במקום דחייש השליח לקלקול שיסמוך המשלח עליו ויבא לידי אסורא. אבל בל"ז לא אלים חזקה זו להקל. אבל רבינו ס"ל דאלים טובא אפי' להקל. ומה שהקשו התו' עוד מהא דחולין ד' י"ב דעשה שליח לתרום והלך ומצא תרום קיי"ל דאין תרומתו תרומה. מתיישב בס"ד עפ"י דיוק דברי רבינו פ' בהעלותך סי' קכ"ד אות ט' ועפ"י מש"כ לדעת רבינו יש לפרש משנה דקידושין ר"פ האומר. שהקשו התו' ומפרשים פשיטא מאי קמ"ל. והרא"ש הוסיף להקשות ע"ש שנסתר בקושיתו ישוב רשב"א ור"ן ז"ל אבל למה שכתבתי י"ל דקמ"ל שאינה מקודשת לראשון דלא נימא חזקת שליח ע"ש ה"ה כשני עדים שקידשה עבור המשלח וא"כ אפי' הביא עדים שקידשה לעצמו הוי כתרי ותרי קמ"ל דמקודשת ודאי לראשון ולא לשני. וחזקה זו לאו כעדים דמי. והתו' שנתקשו בזה בשיטתייהו קיימי דלא מאלמי לחזקה זו כלל אפי' שלא במקום סהדי. ולכשתמצא לומר פליגי. שיטת רבותינו התו' בכל סוגי' זו עם שיטת רבינו ורמב"ן ז"ל באלימות חזקת שליח ע"ש. דלהתו' כשאינו בידו ממש. ובעי השתדלות ליכא חזקה זו כלל מדינא אפי' להחמיר כמש"כ באות א'. ואפי' בידו ממש. לא אמרי' להקל. אלמא דלא בריר לן חזקה זו. משא"כ שיטת רבינו דאפי' דבעי השתדלות אמרינן חזקה זו ואפי' להקל. אלמלי בדבר שבערוה דבעינן סהדי. ואמינא דהא דפליגי רבותינו בעלי התו' בגיטין ד' נ"ד וקידושין ד' ס"ה ב' בענין ע"א נאמן באיסורין. דהתו' העלו עפ"י רומי' דהני תרי סוגי' דאין ע"א נאמן להוציא מחזקת היתר. אלא משום שתיקה כהודאה. ורמב"ן ורשב"א וסיעתו ז"ל העלו דע"א נאמן בכה"ת. והא דגיטין שם שאני דמיירי בפועל שעושה עמו בטהרות דחזקה שעושה בזהירות שלא יטמא. וכן כהן שליחותי' קעביד שלא יפגל מש"ה א"נ אלא כ"ז שהוא בידו לאביי או הי' בידו לרבא. והתו' מיאנו בסברא אלימתא זו. משום דע"כ מיירי באומר שנטמאו בשוגג או נתפגלו בשוגג. דאי במזיד חייב לשלם ונאמן לכ"ע כמבואר בסוגי'. וא"כ לא הוי בידו כ"כ שלא יארע איזה סיבה. ואי ע"א נאמן מה"ת. לא הי' סברא דפועל מוציא מן הדין. אבל לשיטת רבינו ורמב"ן ז"ל ודאי אפשר דאע"ג דע"א נאמן. מכ"מ חזקת שליח ע"ש מהני דודאי השתדל להזהר שלא יארע סיבה. או משום דלפי דעת התו' דלהקל לא אמרינן חזקה זו. א"כ א"א לומר דפועל שאני שא"נ להחמיר משום חזקה זו. ורמב"ן ס"ל כשיטת רבינו דלהקל אמרי' ג"כ חזקה זו בכ"מ. ובדרך המצאה הי' נראה ליישב שיטת התו' וסיעתייהו שתמה הש"ך יו"ד סי' קכ"ז הא איבעי לן ר"פ האשה רבה אי נאמן ע"א אפי' להקל להוציא מחזקת איסור. וכש"כ שנאמן להחמיר להוציא מחזקת היתר. והשתא אע"ג דלפי המסקנא קיי"ל שא"נ להקל היינו משום ספקא להחמיר. אבל להיפך נימא להחמיר. והגאון פני יהושע ישב מצד הסברא דנאמן להקל משום שאין אדם חוטא ולא לו. משא"כ להחמיר דאפשר לצעורי ולאפסודי' מכוין. והאריך בזה. ותמוה דא"כ היאך יפרש סוגי' דגיטין שם. דקאמר התורה האמינתו מהא דפיגול ביוה"כ. והרי שם אין אדם חוטא על עצמו שהכה"ג יעשה קרבן אחר ביוה"כ. ולצעורי ולאפסודי' לא שייך בקרבן ציבור הבא מתרה"ל. ויותר טוב הי' להש"ס לומר מפר העלם דבר ש"צ. אלא עיקר סברא זו ליתא. וה"ק הש"ך לדוכתא. וסבורני שהיינו שכ' הרא"ש מ"ק סי' ע"ט דעד א' נאמן להקל משום דכתיב וספרה לה לעצמה אבל לא להחמיר. ור"ל דלא האמינה תורה לה אלא לספירת טהרה ולא להחמיר אבל באמת אאל"כ שהרי כדברים אלו כ' התו' קידושיין שם סד"ה נטמאו. ושיטת התו' גיטין ד' ב' דאי נימא ע"א נאמן להקל נגד החזקה לא מוספרה לה גמרינן לה ומש"ה הקשו א"כ מאי איצטריך וספרה לה. וע"ע מש"כ פ' אחרי סי' צ"ו אות י"ט דוספרה לה לטומאה ג"כ האמינה תורה. אלא ע"כ כונת דברי הרא"ש כמש"כ הש"ך שם על הא דכ' בש"ע נאמן ע"א להקל אבל לא להחמיר. דר"ל במקום דליכא חזקה כלל ואסור משום ספק נאמן ע"א להקל מוספרה לה. אבל להחמיר היינו ע"כ נגד חזקת היתר לא מצינו. וה"ה להקל נגד חזקת איסור וכמש"כ הרא"ש בכללי נאמנות פ' הניזקין אות ב' וג' ע"ש. ואולם קושית הש"ך אלימא מהא דס"ד דהש"ס דע"א נאמן אפי' להקל נגד החזקה וכש"כ להחמיר. ולמש"כ י"ל דאיבעי דש"ס תלי' בהא דאי נימא חזקת שליח ע"ש אפי להקל. א"כ חזקה אלימתא היא. ואפשר לומר כישוב רמב"ן דפועל שאני. דחזקה דלהקל מוציא מעדותו אבל להמסקנא דלהלן לא אמרינן חזקה זו כלל לשיטת התו' א"כ א"א לומר דפועל שאני. וע"כ צ"ל דע"א אינו נאמן בין להקל בין להחמיר נגד החזקה. וסוגי' דקידושין משום שתיקה כהודאה: