אור ברסלב

העמק שאלה על שאילתות דרב אחאי גאון· רבי נפתלי צבי יהודה ברלין [הנצי"ב]

שאילתא יג · פירוש ד

פירוש ג

מת בתוך שלשים יום כו'. כבר הובא דברי רבינו בתו' בכורות ד' מ"ט א' ד"ה מת. ובמרדכי פ' החולץ. דגרסינן בתוך שלשים יום. לאפוקי מגי' אחרת שהי' לפניהם מת ביום שלשים. ובאמת לשיטת הרי"ף שלא הביא בפ' ר"א דמילה הא דקאמר הכל מודים בפיהק ומת אלא קסבר דמהאי שמעתא דקאמר מת סתם דמשמע מחולי ולא שאכלו ארי או נפל מן הגג. מוכחא דאפי' מת סתם פליגי רשב"ג וחכמים. ואפי' פיהק ומת בתוך שלשים יש להתיר בקידשה כהן להמסקנא. וא"כ א"א לגרוס ביום שלשים ולפרש במת סתם. דהכל מודים שהוא ספק נפל במת בתוך ל' וביום שלשים פליגי רשב"ג ורבנן. דהא סבירא לן דאפי' בתוך שלשים ופיהק ומת פליגי ג"כ. וכן פסק הרמב"ם פ"א מה' יבום שכ' דבין בתוך שלשים בין ביום שלשים בין שמת מחולי בין שנפל מן הגג או אכלו ארי ה"ז ספק נפל ספק ב"ק וצריכה חליצה מד"ס כו' ובסוף פרק ב' כ' כל יבמה שהיא ספק מדבריהם כו' כגון יבמה שילדה ולד שלא כלו לו חדשיו ומת בתוך שלשים יום שדינה שתחלוץ מספק דבריהם כו' ואם נתקדשה לכהן כו'. הרי דאפי' מת מחולי בתוך שלשים מותרת לכהן אם נתקדשה. אבל לשיטת התו' והבעל המאור פ' ר"א דמילה שפסקו כאביי ומפרשי מת בתוך שלשים יום. היינו נפל מן הגג וכדומה ע' בבה"מ. וא"כ הי' אפשר לגרוס ביום שלשים ובפיהק ומת. וכתבו התו' ורמב"ן במלחמות ה' והמרדכי דה"ג גרסי הכי. ולאו בפירוש שמיע להו אלא מכללא מדכתב בה' יבמין דפיהק ומת ביום שלשים יש נ"מ בין נתקדשה לישראל או לכהן. והרי אמרו בבכורות יום שלשים כיום שלפניו וא"כ מנ"ל לה"ג חידוש זה. אלא ודאי גרסי ביום שלשים [וראוי לדעת דבה"ג שלפנינו יש שיבוש בדפוס בזה הענין וכבר העיד ע"ז הרמב"ן וכ' בזה"ל ויש שבוש בהלכותיו בזה] ואני אומר דאאל"כ שהרי להלן באותו הילכתא בפסק המתחיל והיכא דמית ושבק איתתי' כד מעברא כו' הביא סוגיא זו בשלימות כהוויתה ומבואר התם דגריס בתוך שלשים דוק ותשכח. אבל דברי ה"ג סובב על דבר חידוש א' שסיים בפסק הראשון בזה"ל וכי אמרינן מת ביום שלשים [כצ"ל] ועמדה ונתקדשה לכהן לא חליץ לה יבם ונשאת לאחר שלשה חדשים. היכא דאי עבד. אבל לכתחילה לא מ"ט דכתיב ופדויו מבן חודש תפדה. כשם שאין פדיונו אלא לאחר שלשים יום כך אין פוטר את אמו מן חליצה ויבום אלא לאחר שלשים יום עכ"ל למדונו רבינו דהא דקאמר רשב"ג דבעינן שלשים יום לפטור מחליצה ויבום ולכל התורה כולה. היינו משום דגמרינן מפדיון הבן. ובאמת מבואר הכי בתנחומא פ' במדבר בזה"ל רשבג"א כל שאינו חי שלשים יום אינו לחדשיו אלא נפל. ובמה סמכה דעתו של רשב"ג לד"ת לפי שאין הבכורות נפדין אלא לשלשים יום. ומקורו מן התוספתא שבת פט"ז ע"ש ולא דיש היקש ולמוד ממש דא"כ אפי' ידוע שכלו חדשיו. אלא ה"ק דטעמא דקרא מפרשינן מ"ט יהיב רחמנא זמן פדיון לאחר שלשים יום משום שכל שלשים יום הוא ספק וכו'. וכמ"כ אמר רשב"ג בשבת פ' ר"א דמילה לענין בהמה דכל שמונה הוי ספק נפל דיהיב טעמא דקרא בקרבנות. ואע"ג דלענין פדיון והרצאת קרבן לא חלקה התורה בין ידוע שכלו חדשיו או לא. והרי אפי' פדהו בתוך שלשים והולד חי לפנינו אחר שלשים יום מכ"מ לא יצא מדי פדיון כמבואר בפלוגתא דרב ושמואל בבכורות שם. היינו משום שלא חילקה התורה. וכיב"ז אי' בפסחים ד' ל"ב התורה העידה על כלי חרש שאינו יוצא מידי דפיו לעולם. ונ"ל מדכתיב וכל"ח ישבר. ואע"ג דאפי' בישול בלא בלוע ישבר דלא חלקה התורה ע"ש בתו' אלא אנן מפרשינן עיקר טעם הדין והפרט נגרר אחר עיקר הדין. ה"נ יליף רשב"ג מעיקר טעם דנתנה תורה זמן לבהמה שמנה ימים ולולד ל' יום. משום דבסתם ולדות לא נתברר עדין אם הן אינן נפלים. וחכמים פליגי עליה. וסברי דלא זהו הטעם ולא גמרינן מינה. ואמר אביי דבפיהק ומת מודו רבנן. ולא מצד שלמדים מפדיון הבן. דא"כ מ"ש פיהק ומת מאכלו ארי הא בפה"ב בלא שום ריעותא שהוא חי לפנינו אינו נפדה. אלא מצד עצמו שנפל ריעותא ומקום להסתפק בו. משא"כ באכלו ארי ה"ה כחי. ורשב"ג יליף מפה"ב. וממילא נ"מ גם בפיהק ומת ביום שלשים. דלרבנן דהספק מצד עצמו ידוע דבכ"מ מקצת היום ככולו. ולא בעינן מעל"ע כמש"כ התו' נדה ד' מ"ד ב' ד"ה שלשים יום כו' וי"ל דקים להו דרבנן לא בעי מעל"ע זולת בדברים המפורשים בתורה דבעינן מעל"ע דמונה ס"פ יו"ד. וא"כ אפי' פיהק ומת ביום שלשים ה"ה כמת לאחר שלשים. אבל לרשב"ג דיליף מפדיון הבן. והתם מקרא הוא דדרשינן יום שלשים כשלפניו וה"ה בכל התורה כולה חיישינן לנפל. וכיון דבאכלו ארי בתוך ל"י סמכינן בקידשה כהן אדרבנן. ה"נ בפיהק ומת ביום שלשים. ועתה יובן שפיר הא דאמר רב אשי בבכורות שם הכל מודים באבלות יום שלשים כשלפניו דמי ואר"י הלכה כדברי המיקל באבל. ופירשו הכל מודים ר"ע ורבנן. ויש להבין מאי אריא אבלות. הא בכל התורה כולה מודה ר"ע דיום שלשים כלפניו דמי. והוא ספק שהרי לר"ע ג"כ ספק בפדיון הבן. וממילא הכל מודים דבכל התורה כולה כל הולדות נידונים בספק אף ביום שלשים. והי' אפשר לומר דלכל התורה כולה שהוא מספק לחומרא פשוט דכ"ע מודים מהאי טעמא דלר"ע ג"כ ספק. אבל באבלות דלקולא ס"ד דלר"ע אם מת ביום שלשים מחמרינן באבלות. שיש תרי ספיקי להחמיר. ספק בפה"ב ג"כ. ואפי' אי הלכה בפה"ב יום שלשים כלפניו עדין אינו אלא ספק נפל. קמ"ל דמכ"מ כ"ע מודו באבלות. ומכ"מ לא ניחא כ"כ. דכיון דספק שלשים יום דיינינן באבלות להקל. ה"ה בכל ספקי ומאי קמ"ל. אבל לשיטת ה"ג פי' הכל מודים רבנן לרשב"ג דאע"ג דרבנן לא מודו לרשב"ג בפיהק ומת אלא בתוך שלשים. אבל ביום שלשים ה"ה ודאי ילד גמור. מכ"מ באבלות מודו דיום שלשים כשלפניו. ואע"ג דלא מיירי בסוגי' דבכורות בפלוגתא דרשב"ג ורבנן. מכ"מ משום דפליגי ר"ע ורבנן ביום שלשים קאמר דלענין אבילות ליכא פלוגתא כלל. משא"כ בכל התורה איכא פלוגתא אחרת. היינו רשב"ג ורבנן וא"א לומר הכל מודים. הרי למדנו דפיהק ומת לרבנן ביום שלשים אינה זקוקה ליבום וחליצה. ומש"ה בקידשה כהן מותרת לינשא. היוצא מכ"ז דגי' רבינו אתי' לכ"ע. אבל בפי' פליגי הרי"ף ורמב"ם עם ה"ג. דהרי"ף ורמב"ם מפרשי בפיהק ומת בתוך שלשים ודלא כאביי. וה"ג מפרשי כתו' ובעל המאור דמיירי באכלו ארי וכדומה. וה"ה מת ביום שלשים. ואפשר דרבינו ס"ל ג"כ הכי. וראוי לדעת שהרמב"ן בתה"א ענין האבלות כ' שר"ח ורב האי גאון ובה"ג גרסי בבכורות שם הכל מודים לענין אבלות דיום ל' כיום שלאחריו דמי דאמר שמואל הלכה כדברי המיקל באבל. וכ' הרמב"ן ואין אנו יורדין לס"ד בזה. ולי העני נ' דה"ק ביום שלשים של אבלות כיום שלאחריו ומותר בגהוץ ותספורת. ומשום דמקצת היום ככולו. וה"ה ביום שבעה. אלא משום דפליגי ר"ע ורבנן בשלשים דבכור אי מקצת היום ככולו קמ"ל בשלשים דאבלות. וע"ע ברי"ף פ' וא"מ ד' רצב פי' אחר במימרא דבכורות בשם איכא מ"ד אבל לא זהו דרכו של בה"ג ע"ש:

תוכן העניינים

העמק שאלה על שאילתות דרב אחאי גאון

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה