העמק שאלה על שאילתות דרב אחאי גאון· רבי נפתלי צבי יהודה ברלין [הנצי"ב]
שאילתא י · פירוש ט
התם הוא דאשתפוך חמימי או אבדור סמני מקמי דנמהול כו'. ידוע שאין סמנים נצרכים למילה אלא לעצור הדם שאחר המילה וע"כ הא דקאמר רבינו מקמי דנמהול. היינו שנתפזרו הסמנים שהכינו לצרכי המילה מקמי דנמהול. ובהא אמרינן תדחה המילה. וכדעת בעל המאור ורשב"א בחי' פר"א דמילה. ולא כהרמב"ן שכ' דמהלינן ואח"כ אם נצרך לחלל שבת לפק"נ לא איכפת לן. וכבר הסכימו הפוסקים דלא כרמב"ן ז"ל וכ"כ הרמב"ם ז"ל פ"ב מה' מילה וש"ע יו"ד סי' רס"ו מלו את הקטן בשבת ואח"כ נתפזרו הסמנים עושין לו בשבת כו'. מבואר דאי נתפזרו לפני המילה תדחה המילה. ולא תקשה ממש"כ הרי"ף פ"א דשבת דהולך לדבר מצוה רשאי להפליג בספינה סמוך לשבת אע"ג שיבא ע"י זה לידי בטול עונג שבת. משום שעוסק במצוה פטור מן המצוה. ולשיטת המאור שם רשאי להפליג לדבר מצוה אע"ג שיבא ע"י זה לחילול שבת מפני פק"נ. והכי פסק בש"ע א"ח סי' רמ"ט. אבל אינו דומה כלל. דהתם עדין לא הגיע זמן חיוב שמירת שבת. ומש"ה היקל בהגהת רמ"א שם ביותר דאפי' הולך לסחורה והוא מצוה קלה שרי. וע' מש"כ לעיל סו' א' אות כ"א בס"ד. משא"כ בשבת עצמו וכמש"כ התו' סוכה ד' כ"ד ב' דאסור לעסוק במצוה שיבא ע"י לידי ביטול פסח שבכרת. כיון שכבר הגיע זמן עשיית פסח. ה"נ אסור לעסוק במצוה בשבת שיבא עי"ז לידי ח"ש החמורה. וגם הרמב"ן ז"ל מודה דאסור לעסוק במצוה אחרת שיבא ע"י לידי ח"ש. ולא התיר הרמב"ן ז"ל אלא במילה שהיא עצמה ניתנה לדחות שבת. ה"נ מותר לעסוק בה אע"ג שיבא ע"י לידי ח"ש. והרשב"א בחי' הקשה ע"ז מהא דתנן פ"א דביצה השוחט כו' ובה"א לא ישחוט אלא א"כ הי' לו עפר מוכן מבע"י. ושוין שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה. הרי דאע"ג דאם כבר שחט התירו איסור דרבנן משום מצות כסוי. מכ"מ לא התירו לשחוט משום שמחת יו"ט ויש לו דקר נעוץ כדי שיבא אח"כ לידי היתר חילול יו"ט באיסור דרבנן. וכ' עלה הר"ן בזה"ל אבל זו של דקר אינה ראי' לפי דעתי. שאין שחיטה ביו"ט מצוה קבועה כמו מילה בשבת עכ"ל. ואין בזה כדי השגה. והרי אבות העולם דנו משמחת יו"ט לפסח. היינו תשובת ר"י לר"א בפ' אלו דברים יו"ט יוכיח שהתירו בו משום מלאכה ואסרו בו משום שבות. ותשובת ר"א לר"י מה ראי' רשות למצוה. כבר פירשו בגמרא דר"א ס"ל דשמחת יו"ט רשות. ור"י לטעמי' דאמר שמחת יו"ט נמי מצוה ודן מינה למכשירי פסח. אלא יש לנו להעמיק בזה ולומר דלכאורה אינו ראי' מדקר נעוץ. דהתם מלאכת יו"ט משום שמחת יו"ט הותרה ולא דחוי' כמש"כ הר"ן ביצה פרק ב' דלהכי הותר ג"כ לרבות בלי דקדוק וצמצום לפי הצורך. וא"כ אע"ג שהותרה. מכ"מ מה שאסור לחלל יו"ט לא ניתן שמחת יו"ט שיבא ע"י לידי חילול יו"ט. דהא דשרינן לחפור בדקר נעוץ לצורך כסוי דחוי הוא ולא היתר. משא"כ במילה שדוחה שבת כמש"כ הגר"א יו"ד סי' רס"ו ס"ק כ"ה דמשמע דדחוי' הוא ממ"ש ביומא ד' פ"ה ב' ומה מילה כו' ופק"נ ודאי דחויה היא כמש"כ הרמב"ם ריש פ"ב מה"ש [ולא כתשב"ץ ח"ג סל"ז שצידד לומר דפק"נ הותרה לשבת]. ומהא גופא ראי' מדאסור להרבות כ"ש כדמוכח ר"פ ר' ישמעאל. וגם מאכילין אותו הקל הקל תחלה כידוע בפ' יוה"כ. ואי הותרה לא היינו מדקדקים בזה כדאי' בפסחים ד' ע"ט גבי מוטב יאכל בטומאת בשר ולא בטה"ג. ודיייק הש"ס אלמא קסבר טומאה דחוי' הוא בצבור [ווע"ע בסמוך. ומש"כ לעיל סי' ג' אות ה'] וא"כ יש מקום לומר כהרמב"ן ז"ל דכמו דעיקר מילה דוחה שבת. ה"נ רשאי לעסוק בה כדי שיבוא ע"י לידי ח"ש. אבל באמת צדקו דברי הרשב"א ז"ל ולטעמי' קאי שכ' בחי' ר"פ ר"א דמילה לענין הא דאי' דפעם א' שכחו ולא הביאו אזמל מע"ש. והביאו בשבת דרך גגות כו'. וקאמר בגמרא דלא כר"א שמתיר מכשירין בשבת ושרי אפי' ברה"ר. ואע"ג שהי' אפשר להביא בהיתר. מכ"מ משום שהוי מצוה שרי. וכ"כ התו' ר"פ הנ"ל אלא שהקשו בד' קל ד"ה שלא ברצון. הא אמרינן לקמן בפרקין כ"מ שאתה מוצא עשה ול"ת אם אתה יכול לקיים את שניהם מוטב. והכא כיון שאפשר להביאו דרך גגות אמאי דחי שבת. וכמו לגבי מילה בצרעת דאמרינן הכי ונשארו בתימא. והרשב"א כ' בזה"ל וי"ל דשאני הכא דא"א שלא לדחות מיהא לגבי מילה עצמה. והילכך אף היא ומכשירי' כמילה אריכתא דמי' עכ"ל. וראוי להסביר דבריו אלו שהוא עיקר גדול. דהרי אמרינן עבודה בשבת הותרה. כדאי' ביומא ד' מ"ו. ופק"נ דחוי' כמש"כ לעיל. וטומאה במקדש פליגי ביומא ד' ו' ופסחים ד' פ'. וע"כ לא בגמרא תליא שהרי שבת וטומאה כהדדי נינהו או מג"ש או מלשון במועדו. אלא תליא בסברא והיא דכל שבע"כ א"א לקיים מצוה בלי דחי' מיקרי הותרה ולא מדקדקינן לצמצם בדחוי כיון דכבר ניתן לדחות. ולא שייך כאן כללא דרשב"ל כ"מ שיכול לקיים עשה ול"ת כו' דרשב"ל לא אמר אלא באפשר שלא נצטרך לדחות כלל. משא"כ במקום שבע"כ ניתן לידחות במקצת. וכ"כ התוס' מנחות ד' מ' ע"א ד"ה כיון דאפשר במינן. דלהכי פשיטא דחוטי צמר לבן פוטרין בשל פשתן. משום דבל"ה איכא כלאים כו'. והיינו עבודה בבית המקדש בשבת ויבום דאלמנה ארוסה לכה"ג דמותר ביאה ראשונה מן הדין. ומיקרי הותרה לגמרי במקום דליכא אחין הדיוטים. [ולא זהו שכ' התו' יבמות ד' ג' בד"ה לא תעשה דא"א ללמוד מהא שאשת אח מותר ביבום דעשה דחי ל"ת דכרת משום דמצותו בכך דוקא ולא באופן אחר ואינו בכלל הותרה ולא דחוי' וה"ה כלאים בבגכ"ה. וא"א ללמוד מכאן דעשה דוחה ל"ת. משא"כ כלאים בציצית דאע"ג שגם זה הותר ומחמת שא"א בלי דחוי בבגד פשתן. מכ"מ אפשר מצות ציצית בלי דחוי. היינו בגד צמר ומש"ה אע"ג דבבגד פשתים מיקרי הותרה. מיקרי עשה דוחה ל"ת] משא"כ פק"נ דאפשר שיתרפא ולא יצטרך לבוא לח"ש מש"ה מיקרי דחוי' וכל שאפשר למעט עדיף. וכן מילה בצרעת אפשר שיתרפא הצרעת וסברא זו מבואר בגמרא לענין הקטרת אברים ופדרים. דמשום דחביבה מצוה בשעתה דוחה שבת. ולא משום זה לחוד אלא משום שכבר דחתה שחיטה את השבת כדאי' פסחים ד' ס"ט א'. ולא פליגי ר"א וחכמים. אלא דר"א ס"ל. דממילא מותר מחמת זה מכשירין שעדין לא דחתה שחיטה אה"ש. וחכמים ס"ל דוקא אחר שכבר הותרה. וה"ה מילה דבע"כ צריך לדחות שבת. והכי מבואר במנחות ד' ה' ב' מה לשבת שכן הותרה מכללה לגבי מילה. וע"כ הותרה ממש קאמר. דאי דחוי' א"כ טריפה נמי הותרה מכללה לפק"נ אלא ה"ק שהותרה ממש. הרי מבואר דמילה הותרה ופק"נ דחוי'. והכי מסיק הגר"א שם אלא שלא יישב קושיתו ז"ל. ולמש"כ מיושב שפיר. דאע"ג דלמד פק"נ ממילה. מכ"מ אינו דומה לענין זה. אלא פק"נ דחוי' ומילה הותרה. ולא משום דפק"נ קיל ממילה אלא משום דפק"נ אפשר שלא נצטרך לידי ח"ש כלל משא"כ מילה. תדע דביבמות ד' ה' בעי למילף כל עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת מעבודה במקדש. והרי עבודה בשבת ודאי הותרה. אלא לא תליא בקולא וחומרא. והא דפליגי ביומא ד' ו' ופסחים ד' פ' בטומאה במקדש אי דחוי' או הותרה. הא פשיטא דלכ"ע אסור לגרום שיבא הפסח בטומאה אפי' לצורך דהיינו שיש הרבה טמאים והם מיעוט. ולכאורה למ"ד הותרה יטמאו כולם ויעשו בטומאה. אלא לא פליגי כי אם שכבר נטמאו הכהנים או הציבור. ובסברא פליגי אי ניזיל בתר גוף העבודה דאפשר שיעשה ע"י כהן אחר או צבור אחר וא"כ היא דחוי'. או ניזיל בתר גברא שהכהן הטמא א"א לעבוד בטהרה. שהרי כבר נטמא וא"י לעבוד בטהרה באותו יום. וה"נ אם נטמאו כבר אימורין תלי' בהא אי ניזיל בתר גוף עבודה ואפשר לעשות קרבן אחר. ומש"ה בעינן ציץ לרצות שנזרק באיסור או ניזיל בתר דבר המתקרב. והרי כבר נטמא ורשאי לזרוק או להקטיר לכתחילה ולא בעינן ציץ לרצות. ואע"ג דאסור לכתחילה לטמא לכ"ע. מכ"מ הציץ אינו מרצה על עון הטומאה אלא מה שנזרק בטומאה ולא על שניטמא באיסור. וכן בסוגיא דפסחים ד' ע"ט שאין לפנינו אלא סכינים טמאים י"ל שהולכין אחר סכינים שלפנינו וא"א לטהרם וא"צ להדר אחר סכינין אחרים. או צריך להדר אחר סכינין אחרים וה"ה דחוי'. אבל מילה שא"א שלא לדחות שבת ודאי הותרה והיינו דברי הרשב"א. דכיון דא"א שלא לדחות גבי מילה עצמה. אפי' לגבי מכשיריה לא מדקדקינן דכמילה אריכתא דמי'. ולא שייך כאן הא דרשב"ל. ולהסביר קו' התו' אפשר דס"ל כראבי"ה שהביא הטור יו"ד שם דאי איכא אחר שלא אב ימול אחר שאין בו ח"ש ותיקון כלל. וא"כ אפי' ליכא אחר מיקרי דחוי' שבת אצל מילה. שהרי אפשר בלי ח"ש. ושפיר הקשו לר"א ליתי דרך גגין כו'. אבל הרשב"א ס"ל ככל הפוסקים דאין נ"מ בין אב לאחר. וראוי לבאר עוד דאע"ג דבכ"מ דאמרינן הותרה לא מדקדקינן כ"כ למעט בדחוי ל"ת. מכ"מ היינו דוקא במקום הכשר ויתרון דקדוקי מצוה כמו בהא דאו"פ דהותר משום דחביבה מצוה בשעתה. וה"נ בהא דר"א שלא הוצרכו להביא דרך גגות. היינו כדי שלא להשהות המצוה. וה"נ איתא במנחות ר"פ ר' ישמעאל שאם שחט תמיד ואח"כ מצא אחרת שמנה רשאי משום דבעינן מן המובחר שבעדר כדאי' במגילה ד' כ"ח. אבל בלי שום הכשר מצוה לא שייך להוסיף דחית ל"ת. והיינו דביאה שני' ביבמה ודאי אסורה בח"ל ואפי' יבום דאשת אח בעלמא דמצותו בכך ועדיף מהותרה כמש"כ לעיל. מכ"מ אי לא כתיב ולקחה לו לאשה ודרשו ביבמות ד' ח' שתהא כאשתו לכ"ד. ס"ד דאסור אחר שנגמר המצוה. וע"ש בתו' דאפי' בלי גירושין הי' הדין נותן לאסור ביאה שני' וכ"כ רמב"ן ורשב"א שם. ושם ד' כ' גבי גזירה ביאה ראשונה אטו ב"ש. כתבו דביאה ראשונה מותר בשלימות דלא כהתו' ומשום דאע"ג דיצא בהעראה. מכ"מ כיון שהותרה הותר כל הכשר מצוה ובודאי ביאה גמורה הכשר מצוה היא. משא"כ ביאה שניה. וע' ר"ן קידושין פ"א בסוגיא תחלת ביאה קונה כו'. והא שכ' התו' מנחות ד' מ"א דכלאים בציצית מותר בלילה ובנשים. ואע"ג שאין בזה שום הכשר מצוה. באמת הוצרכו להסביר ממשמעות הכתוב או סברא ע"ש בתו'. משא"כ בכל עשה דוחה ל"ת אפי' במקום שמצותו בכך כמו כלאים בב"כ כו' כ' התו' דאסור שלא במקום מצוה. וכמש"כ לענין יבום בא"א בעלמא. והראב"ד ה' ציצית פ"ג ה"ט חולק ע"ז וס"ל דציצית דומה לשאר מצות ותלי' בפי' ברייתא בספרי שהביאו התו' שם דנשים מותרין בטלית שבעלה מתכסה בו. והראב"ד ס"ל דהספרי לטעמי' דמחייב כסות יום בלילה ופוטר כסות לילה ביום. וה"נ כסות איש אפי' אשה חייבת. ואנן לא קיי"ל הכי כמבואר בארוכה בביאור הספרי שלח בס"ד. ובב"כ דס"ל להראב"ד בפ"ח מה' כלי המקדש דמותר אפי' שלא בשעת עבודה. היינו משום דס"ל דלעולם מצוה על הכהנים לילך בב"כ במקדש. ולא אסור אלא במדינה דלאו מצוה היא. והרמב"ם ותו' ס"ל דלא הוי מצוה שלא בשעת עבודה. מיהו בשורש אשר הקדמנו לא נחלקו הראשונים ז"ל. ואל תקשה מהא שכ' התו' יבמות ד' י"ד ד"ה במקומו. דלר"א הי' במתכוין מביאים עצמם לכך כו'. וא"כ מותר שלא משום הכשר מצוה. אבל אאל"כ דודאי מודו התו' דאם הי' סכין בשבת אסור לעשות סכין בשבת לר"א. והכי מבואר בירו' שבת. דאם אפשר לעשות מחיצה של ב"א אסור לר"א להוציא ברה"ר. ולא העלו התו' אלא שלא הכינו מע"ש וממילא מוכרח לח"ש. וגם בהא לא נצרכו לכך אלא כדי ליישב קו' בד"ה לא הוי מטלטל שרגא. וא"ת התם משום דהרואה אומר כו'. וה"נ קשה דילמא משום שלא נזדמן במקומו של ר"א לעשות סכין. מש"ה ישבו דבמקומו של ר"א היו מתכוונים לבא לידי כך. וע' בחי' רשב"א שיישב בא"א. נחזור לענין דאסור להוסיף ח"ש בלי הכשר ויתרון. ויש להבין סוגי' דיומא ד' ו' דפליגי למ"ד טומאה הותרה בציבור. לחד לישנא אי משכחינן בהאי בית אב טהורים לא עבדי בטומאה ולחד לישנא לא מהדרינן אטהורים ועבדי בטומאה ובמאי פליגי. והענין דלכ"ע בעינן הכשר מצוה כמש"כ. אלא לל"ק כיון דהעבודה נעשית בכל ההכשר ודאי אין לעשות בטומאה אם לא דמצרכינן לכהני ב"א אחר שאין זה כהכשר כדכתיב לבד ממכריו עה"א שיהא כ"א עובד ביומו. ול"ב ס"ל דמכ"מ מצוה להרבות בכהנים משום ברוב עם ה"מ כדאית' פ' תמיד נשחט ובת"כ ויקרא נ"ל מדכתיב והביאה אל ב"א הכהנים. ותו י"ל דכל א' רוצה לזכות בעבודה ולא שייך לומר דאפשר באחר. וממוצא דבר אתה למד לענין שנחלקו הפוסקים בשני מוהלים בשבת. דתלי' בהני תרי לישני דיומא למ"ד טומאה הותרה. דלל"ק אסור ולא דמי לעבודה בשבת שנעשית ע"י כמה כהנים. דשחיטה והקטרה אפי' בכהן א' שני דחיות הן דשהוי הרבה ביניהם. והקטרה בששה כהנים הכשר קרבן הוא כדאי' ביומא ד' כ"ו למדנו לטלה שטעון ששה ואע"ג שאינו מעכב. הכשר מצוה מיהא הוי משא"כ מילה. אבל לל"ב הא נמי מיקרי הכשר מצוה משום ברוב עם או דכ"א רוצה לזכות. ובזה יצאתי י"ח ממה שערער הגאון בש"א סי' נ"ג. וע' שו"ת תפארת צבי שהתיר ג"כ. [ויש מקום לומר דעדיף שני מוהלים מא'. שהרי מוהל א' אם לא יזהר לסלק ידו לפני פריעה יהי' גורם חלול שבת בלי מקום הכשר מצוה. מה שאין כן בשני מוהלים. עוד יש להעיר. דזה פשוט דהמוצץ יהי' הוא הפורע. שהרי מציצה הוא פ"נ לחוד. ולכולי עלמא דחוי הוא. ויותר טוב שיהיה הפורע עצמו בעוד לא סילק ידו. וחילול שבת אחד בידו. וכן פסק בנשמת אדם] ונשובה לדברי הרשב"א ז"ל דאחר שמילה הותרה בשבת. שפיר יש לדון מדקר נעוץ. דאף על גב שהותר שמחת יום טוב במלאכת יום טוב מכ"מ לא נתנה לבא על ידו לידי דחוי. הכא נמי אף על גב שעיקר מילה הותרה בשבת לא ניתנה לבא על ידה לידי דחוי. אלא שעדין יש להשיב דאיסור דקר נעוץ ביום טוב מדרבנן הוא. ומש"ה התירו בשביל מצות כסוי ולא כל איסור דרבנן הותר אלא ד"נ והם אמרו דמכ"מ אסור לכתחילה לשחוט. משא"כ הכא דשקלינן וטרינן באיסור דאורייתא. וע' כיב"ז תנן במ' ידים אין דנין ד"ת מד"ס. זהו שיש ליישב דעת הרמב"ן ז"ל אבל קבלת רבינו תכריע. ואין לזוז מדבריו ז"ל. ודע דבביאורי הגר"א ז"ל ביו"ד כ' ראי' לדעת רבינו וסיעתו ז"ל מהא דתנן אם לא שחק מע"ש לועס בשניו ונותן. ומפרש רבינו הגר"א דדוקא לפני המילה בעינן שנוי. אבל אי כבר לאחר המילה עושה כדרכו. ומכאן ראי' דלא כהרמב"ן ז"ל. ולא זכיתי להבין ד"ק. דא"כ היאך יתפרש הא דתנן עוד אם לא טרף יין ושמן ינתן זה בעצמו וזה בעצמו הא ממילא אחר המילה יוכל לטרוף. ומכש"כ לס"ד בגמ' דזה בעצמו ממש. ואמאי הא כבר נימול. אלא ודאי גם לאחר המילה אסור ומשום דסגי בלא טריפה. וה"נ ברישא לועס בשניו ונותן מיירי בהכי.