העמק שאלה על שאילתות דרב אחאי גאון· רבי נפתלי צבי יהודה ברלין [הנצי"ב]
שאילתא ט · פירוש ב
כיצד כו'. רש"י הביא נוסחת רבינו בסוגיא זו בחד מילתא בשנוי. דמקנת כסף אליבא דר"ח. דבכל הנוסחאות אי' מ"כ הנימול לאחד בלקח זה שפחה וזה עוברה. ורבינו גריס בלקח שפחה וולדה עמה. והכריח רש"י גירסתינו דא"כ ילדה קודם טבילה הוא. ומאי איריא נולד קודם שלקחה אפי' נולד משלקחה נמי לר"ח נימול לא'. וקו' גדולה היא וישוב התו' אינו עולה יפה. דמכ"מ מאי איצטריך קרא דמקנת כסף שנימול לא'. הא מיליד בית נ"ל. איברא לא הרגיש רש"י דיש עוד תרי שינויים בגי' ובפי' הסוגיא עפ"י דברי רבינו. דבכל הסוגי' אי' לפנינו שמקנת כסף שנימול לא' וכן ביליד בית. ורבינו גריס שנימול לאחר שמונה. ובישוב הגמרא לת"ק יליד בית היכי משכחת לה א"ר ירמי' בלוקח שפחה לעוברה. ופרש"י ואפי' מישראל דהוי טמאה לידה שכבר טבלה לאו דומי' דלכם הוא. הואיל ואין לו חלק באמו עכ"ל. ורבינו מפרש בזה"ל כגון שלקח שפחה לעוברה דהא לא קני' לישראל. מבואר דמפרש בלוקח מעו"ג דוקא. וכולהו שנויי בהדדי תליין. ואבאר תחלה פרש"י שהיא דעת בה"ג ורי"ף ז"ל. דהא ודאי דקרא חידוש דין אשמעינן בכל פרט וכי משני לר"ח בלקח זה שפחה וזה עוברה ור"ל ושטבלה כבר קודם שילדה אלא משום שאין לבעל הולד חלק באמו נימול לא'. משום שאינו דומי' דלכם. זהו חידוש גדול. ודוקא לר"ח ע"כ הכי אשמעינן קרא יתירא. אבל לת"ק א"א למילף האי חידוש ממקנת כסף דאיצטרי' לגופא דילדה ואח"כ קנאה מש"ה לא קאמר הכי וקושית התו' על פרש"י מעיקרא לית'. ומכ"מ הדין אמת גם לת"ק ונפקא לן מיליד בית דא"א לאוקמי' אלא בלקח שפחה לעוברה. וע"כ בלוקח מישראל דאי מעו"ג ה"ה ילדה בגיותה וכבר למדנו ממ"כ דנימול לא'. אלא בלוקח מישראל ומשום שאין לו חלק בגוף האם. ואינו דומיא דלכם. כ"ז פרש"י וסיעתו ז"ל [וראוי לדעת שהרמב"ם פ"א ה"ה כ' לקח שפחה לעוברה ולא פירש אי מישראל אי מעו"ג מכ"מ מדעת הטור שהעתיק לשון הרמב"ם והוסיף קצת דה"ה לקח זה שפחה וזה עוברה. וממילא ה"ה לקח שפחה מישראל לעוברה דהוא הוא וטעם א' להם. אבל הגר"א סי' רס"ז סק"ג כ' דהרמב"ם חולק על הטור ומפרש לקח שפחה מעו"ג ולא כפרש"י ומכ"מ מש"כ עוד הגר"א דגריס כגי' רבינו קטנתי להבין. דאפי' לגי' הרי"ף דוקא לר"ח בעינן דומיא דלכם. וס"ל דלקח זה שפחה וזה עוברה נימול לא'. אבל אנן קיי"ל כת"ק וליכא דרשה לזה החידוש. והטור דכ' זה הדין משום דס"ל כפרש"י בהא דלקח שפחה לעוברה. וצע"ג להבין ד"ק של רבינו הגר"א ז"ל] אבל רבינו לא שמיע לי' ולא ס"ל סברת רש"י דבעינן דומיא דלכם. ומש"ה מפרש הא דר' ירמיה בלקח שפחה לעוברה מן העו"ג. ולא קשה ליה א"כ יליד בית למ"ל מהטעם שיבואר בסמוך. וא"כ שפיר גריס במקנת כסף דר"ח בלקח שפחה וולדה עמה. אבל א"א לאוקמי' בלקח זה שפחה וזה עוברה והטבילה קודם לידה דאם כן אמאי נימול לא' הא ישראל גמור הוא. ומה לי באם. והרי לא בעינן דומי' דלכם כלל. אלא מיירי בלקח שפחה וולדה עמה כמו לת"ק. ומה שהקשה רש"י א"כ מאי קמ"ל קרא. כבר מיושב שפיר לפי נוסחא נימול לאחר שמונה דלגי' רש"י נימול לא' עיקר הרבותא הא דכתיב מילה גבי יליד בית ומ"כ ללמד שאינם במצות שמונה אלא מצות מילה בלבד. וממילא נימול כל הקודם. דאשהויי מצוה לא משהינן ונימול לא'. אבל לנוסחת רבינו. נימול לאחר שמונה. אע"ג דודאי מודה רבינו שאפשר למולו בן יומו וכדאי' בירו' פ' ר"א דמילה. יש ולד נימול ליומו ילדה ואח"כ נתגיירה נימול ליומו. מכ"מ עיקר הרבותא דמכ"מ חייב במילתו ולא נימא דכמו שלא הקפידה תורה במצות שמונה הכי נמי לא הקפידה במילתו כלל. קמ"ל דמכ"מ נימול אפי' לאחר שמונה ורק שיהא מהול עכ"פ. וא"כ לק"מ מקנת כסף למ"ל דאיצטריך אפי' לקח וולד אחר שנולד חייב למולו. ואי מיליד בית ס"ד דוקא נולד ברשותו חייב למולו. קמ"ל אפי' מ"כ אחר שנולד. וה"נ לת"ק יליד בית אתי כגון שלקח שפחה לעוברה מעו"ג. ודומה ממש ללוקח עבד מן השוק כיון שנולד מעו"ג ממש. מכ"מ חייב האדון ישראל למולו. ואי ממ"כ ס"ד דוקא שלקח האם ג"כ חייב במילת הבן. אבל לא לוקח עבד מן השוק. וה"נ לוקח שפחה לעוברה מעו"ג. קמ"ל מיליד בית דמכל מקום חייב למולו. זהו שיטת רבינו. אבל לפי' רש"י לא איצטריך קרא חלא ללמדינו שנימול לא' ולא לשמונה. וע"כ הוסיפו חידוש אחר דבעינן דומיא דלכם. זהו ביאור הסוגיא. ולענין פסק כ' הטור בשמו של רבינו דפסק כת"ק. ולפנינו לא נמצא מבואר הכי [ול"נ לבאר בפשיטות. ע"פ עוד שינוי רביעי בחילוף הגירסות. דבגי' דידן כתיב במקנת כסף הנימול לח' לר' חמא כגון שלקח שפחה מעוברת והטבילה ואח"כ ילדה. ורבינו לא גריס אלא זה שלקח שפחה ואח"כ ילדה. הרי נראה בעליל דעת רבינו דאף לר"ח לא בעי' במ"כ טבילה קודם לידה. ורק ביליד בית פליג ר"ח. והשתא מיושב שפיר קושית רש"י ותוס' על גירסת רבינו. וכבר הביא לשני הגירסות הרדב"ז בתשובתו שם [הובאה בד' מ"א ש"י באות א'] וכ"כ הרדב"ז שם לדעת הרמב"ם ע"ש וממילא לדעת רבינו לא שמעינן הך דינא דלקח זה שפחה וזה עוברה נימול לא' ופשוט. אמנם דאכתי קשה על בה"ג דמדבריו נמי משמע דבמ"כ לא פליג ר"ח. ואפ"ה גריס כגי' רש"י כגון שלקח זה שפחה וזה עוברה. ומנ"ל הא. איברא כשנדקדק בד' בה"ג נמצא דלא גריס כלל אף בד' ת"ק כגון שלקח שפחה וולדה עמה. אך בסוף דבריו כתב ואית דאמרי משום מר אהילאי. לקח שפחה וולדה עמה זה הוא מ"כ הנימול לא' כו'. ויש להבין במאי פליגי הבה"ג ומר אהילאי גאון. ונלענ"ד דפליגי בפלוגתת רש"י והרי"ף ז"ל ביבמות מ"ח א'. דלדעת רש"י שם דטבילת עבדות ישנה בעל כרחו מה"ת גם לרבנן דר' שמעון בן אלעזר. א"כ ה"נ יכולין ב"ד למול את העבד הקטן מה"ת. אף דאין לנו דעתו. וגם דעת אביו אין כאן דהכל מודים בעבד שאין לו חיים כעם הדומה כו'. כדאי' ביבמות ס"ב א'. אבל לדעת הרי"ף שם. וכן ד' הרמב"ם והש"ע י"ד סי' רס"ז ס"ג. דלרבנן בעינן דעת העבד אף בטבילת עבדות. א"כ בקטן דאין לנו דעתו ודעת אביו א"א לב"ד למולו מה"ת. וכ"ת הא מ"מ קי"ל כרב הונא בכתובות י"א א' דגר קטן מטבילים אותו ע"ד ב"ד. ואפי' להפוסקים דבעי נמי דעת אמו. וכמ"ש רש"י בכתובות שם. וכ"כ התוס' מד א' ד"ה הגיורת. הא ה"נ י"ל דמיירי בכה"ג כגון שלקח שפחה וולדה עמה. ודאי מלין אותו מדעתה. אבל ז"א. חדא דהא כתב הטור י"ד סי' רס"ח דבה"ג פסק דלא כרב הונא. ואפי' לדברי הב"י שם דבה"ג נמי פסק כר"ה. מ"מ הא כבר כתבו התוס' בכ"מ דטבילת גר קטן בזמן שקבלו גריס ע"ד ב"ד אינו אלא מדרבנן. וא"כ לא משכחת לה בלקח שפחה וולדה עמה שיהא נימול מה"ת. והנה אם נאמר דבה"ג הוא רב יהודאי גאון הרי כתב הטור סי' רס"ז משמו ז"ל דעבד קטן מטבילין אותו ע"ד ב"ד. ופשוט לענ"ד דקאי על טבילת עבדות. ולא כדמשמע מדברי הב"י בסי' רס"ח דקאי על טבילת שיחרור. וא"כ מבואר דדעת בה"ג הוא כדעת הרי"ף וסייעתו דלטבילת עבדות בעינן דעתו. דאילו לדעת רש"י הרי לא בעי כלל דעת ב"ד בקטן. דלא גרע מגדול בעל כרחו. א"ו דסבר כהרי"ף וסייעתו. וכן מצאתי בב"ח יו"ד סי' רס"ז ס"ק ו'. [ואפי' לפי מ"ש מ"א ש"י לעיל (שאילתא א אות ל) דבעל ה"ג הוא רבינו שמעון קיירא ז"ל. מ"מ גם בלא ראי' ממקום אחר י"ל דסבר כהרי"ף ז"ל. וע"כ מוכרח בה"ג לגרוס כגון שלקח זה שפחה וזה עוברה. ואף לת"ק צ"ל כן. אבל מר אהילאי גאון ס' כדעת רש"י ז"ל. וע"כ גריס כגי' רש"י דאזיל לטעמי'. וע"כ אני אומר. דמה שכתוב בגי' הרי"ף שלפנינו בשבת שם מקנת כסף הנימול לא' כגון שלקח שפחה וולדה עמה בדברי ת"ק. אינו מלשון הרי"ף. רק הוגה אח"כ בספרו מלשון הגמרא. דאילו לדעת הרי"ף ביבמו' לא משכחת לה כלל. וראי' לדבר דהר"ן שם כתב בדברי ת"ק דלקמן מפרש מ"כ הנימול לאחד. ותמוה לכאורה. וע"כ צ"ל דגריס כגירסת הבה"ג. דלא גריס כלל בדברי ת"ק מ"כ הנימול לא'. וע' עוד בלשון המאור בשבת שם דלמ"ד להא דלקח שפח' וולדה עמה במכ"ש מלקח זה שפחה וזה עוברה לרבנן דנימול לא'. הרי דלא גריס כן בהדי' בברייתא עד שהוצרך ללמדו במכ"ש. והוא כגי' בה"ג. וע' בס' הפלאה כתובות שם שנדחק בדעת בה"ג. ואישתמיטתי' דבה"ג גופא לא גריס להך בבא כלל. ומה שתמה מ"א שי' ע"ד הגר"א ז"ל. נלענ"ד כונתו פשוטה. דמסתימות לשון הרמב"ם משמע דאיירי בכל גווני אף בלוקח מישראל. דאל"כ הו"ל לפרש. וא"כ ע"כ מוכח דבלקח זה שפחה וזה עוברה נמי נימול לא' דהיינו לוקח שפחה לעוברה מישראל. אבל כיון דגריס כגירסת רבינו. אין דרכו להביא מה שלא הוזכר בהדיא בש"ס. כידוע. ע"כ השמיטה. אבל לדינא ודאי מודה. הר"ח].
לקח שפחה וולדה עמה נימול לאחר שמונה כצ"ל: