העמק שאלה על שאילתות דרב אחאי גאון· רבי נפתלי צבי יהודה ברלין [הנצי"ב]
שאילתא ו · פירוש ה
ה"מ להעמדה והערכה. הוא עפ"י אותה סוגיא דחולין ד' ל א'. מדמי פסח מי אידחי והא תניא שחט בה שנים כו'. ומדברי רבינו למדנו דאפי' נשחט שני סימנין או רוב שנים ראוים להעמדה והערכה. ולא כמש"כ התו' שם ד' פ"ד א' ד"ה והא בעינן הוה"ע. דדוקא ישראל בטמאה ונכרי בטהורה או ישראל בטהורה ועדיין לא ניגמר שחיטה הראוי לאכילה. ובהא מיירי סוגיא הנ"ל. וכן נראה דעת רש"י ב"ק ד' ע"ו ב' בהא דאוקים בבע"מ מעיקרן. וכמש"כ התו' ד"ה בשוחט בע"מ בחוץ. אבל דעת רבינו כשיטת ר"ת שם. דלעולם בכלל העמדה והערכה. והא שהקשו התו' בחולין ד' פ"ד כבר יישבו דעוף שאני. אלא שתפסו זה הישוב לדוחק. ובעניי גמרא מפורשת הוא שם בד' כ"א ב' א"ל אביי ותיקשי לך שני סימנין וכי מתה עומד ומולק ופרש"י דהא ודאי בחד סימן מתה כו' וכ"כ התו' שם דבין לרבנן בין לר"א פריך. אלמא דבחד סימן מתה מחיים. והא דקאמרינן בד' כ"א א' הותזו ראשיהן אע"פ שמפרכסין טמאה כזנב הלטאה שמפרכסת. ומפרש הגמרא הותזו ממש. או כהבדלת העוף ע"ש בבהמה וחיה מיירי במשנה דאהלות פ"א. ומש"כ התו' שם בבהמה חיה ועוף הוא טה"ד. אבל עוף בסימן א' ה"ה כזנב הלטאה שמפרכס. וכבר נתקשה בחי' הרשב"א לפרש הא דוכי מתה עומד ומולק ע"ש. אבל פרש"י ותו' מבואר כמש"כ. והשתא שפיר ליתא בהוה"ע. וניחא בזה קושית הגאון פלתי סי' כ"ז למ"ד אין שחיטה לעוף מה"ת א"כ לא הותרה שחיטה למפרכסת. והיאך הקילו מדרבנן. ולמש"כ ניחא דעוף מפרכס לכ"ע ה"ז כזנב הלטאה. ומה שהוכיחו התו' בב"ק ד' ע"ו א' ד"ה שחיטה שיטה זו של רש"י ז"ל שהקשו אמאי הוי שחיטה שא"ר הא אפשר לפדות. דהשחיטה עצמה הוא מום. כבר דחו בסוף דבריהם דאפי' לרבנן דלא בעו הו"הע כלל לא מצינו פדי' אחר שחיטה של תם. אלא ע"כ דמום דלאחר מיתה לא חשיב מום. וראי' מדתניא שלהי תמורה מתו תמימים יקברו בע"מ יפדו דלא בעי' הו"הע מכ"מ תמימים יקברו עכ"ל. ולא הביאו מהא דתניא בפי' כל הקדשים שנפל בהם מום ושחטן כו' אלמא דשחיטה בעי' מום. וע"כ משום דבזה י"ל כהעולה ע"ד שהוא מדרבנן לפי שנעשה מום זה בידים כו'. מש"ה הביאו מהא דמתו בידי שמים להס"ד בסוגיא דתמורה שם. ואע"ג דבמיתה אין מום אחר כלל. מכ"מ מתבאר כוונתם ז"ל עפ"י דבריהם בבכורות ד' ל"ד א' דמסוכנת שאין לו רפואה כמו אחוזת הדם הוי מום. וכ"כ הרא"ש שם. וא"כ קדשים שמתו ע"כ היו גוססין לפני המיתה. אלא ע"כ דמום דשעת מיתה לא מהני. ונהי דכ"ז שהיא מסוכנת וחיה יכול לפדות ע"ז המום. והיינו דאי' בחולין ד' ל' מדמי פסח מי אידחי. ר"ל שיכול לפדות עד שלא נשחט כולו. מכ"מ משנשחט כולו ומת אע"ג דלא בעינן הו"הע אינו יכול לפדו' כמו מסוכנת שא"י לפדות אחר מיתה. זהו כוונתם ז"ל. הן אמת דעיקר דברי רבותינו התו' ורא"ש שהעלו דאחוזת הדם הוי מום ומש"ה רשאי להקיז דם ולהטיל מום והא שאינו נשחט עליו מסקי משום דהוי מום עובר. ולפי זה העלו חדשות דמה"ת רשאין להטיל מום קבוע בבעל מום עובר וכ"כ בש"ע י"ד סי' שי"ג. וכ"ז לענ"ד תמוה שהרי בבכורות ד' לט מבואר מה מום מאבראי כו' ואחוזת הדם אינו אלא כחולה זקן ומזוהם. ומכ"מ לענין הטלת מום תלי' אם יהי' לרצון בלא המום וכדאי' שם לענין חסרון מבפנים דבעינן תמים יהיה כו'. ה"נ בעינן לרצון משא"כ אחוזת הדם שבלא הקזה תמות ולא יעלה לרצון. אבל מום עובר שיתרפא מאליו ויעלה לרצון אסור להטיל בו מום מה"ת [והכי מוכח מדברי הרמב"ם ה' איסורי מזבח פ"ב הט"ו שכתב דבספק קבוע או עובר אם הטיל בו מום אחר אינו לוקה. הרי דבודאי בע"מ עובר לוקה. תדע דאי אחוזת הדם הוי כמום עובר. מנ"ל לר' יוחנן דלר"מ אסור מה"ת להטיל מום בבע"מ קבוע. דילמא דוקא באחוזת הדם אסר ר"מ משום דהוי מום עובר. אבל בבע"מ קבוע מותר אף לר"מ מקרא דתמים יהי' לרצון וא"צ לדחוק דקרא אתי לפסולי המוקדשין שנפדו א"ו דאחוזת הדם הוי כמום קבוע. אבל בבע"מ עובר ודאי אסור מה"ת. מהר"ח]. נחזור לענין. שאם כנים דברי דמסוכנת אינו מום. אזדא הראי' דלא מהני מה"ת מום שמתה בו וחזרה קושית התו' לשיטת רבינו ור"ת ז"ל מהא שהקשה הגמרא דהוי שחיטה שא"ר. אולם עיקר קושית התו' אינו אלא לטעמייהו דס"ל דהא דאסור לשחוט על מום שהטיל בידים הוא מדרבנן וכמש"כ באריכות בבכורות ד' ל"ד א' ד"ה ומי ומפרשי הא דאי' בחולין ד' ל' מדמי פסח מי אידחי כמש"כ שקודם גמר השחיטה הי' יכול לפדות על אותו מום דמקצת שחיטה. אבל הרמב"ם ה' פה"מ פי"ח ה"ה כתב שהאוכל קדשים שהוטל בהם מום ה"ז לוקה וכפשטא דספרי. [וע' מל"מ פ"ד מה' בכורות ה"א] א"כ ע"כ מפרש הא דחולין מדמי פסח מי אידחי. היינו שאפשר שעוד יפול מום בין מקצת סימנין לסופם. ויהי' ראוי לפדי'. וכזה מתיישב סוגיא דשלהי פ' אלו דברים דמקשה דאלת"ה נטמאו בעלים מא"ל הא ודאי בעי עקירה דאר"ח בר גמדא כו' ומאי קושיא דילמא מיירי שיעבור שנתו בין ראשון לשני. ולא יהיה ראוי' לפ"ש אלא צ"ל דמכ"מ מדמי פסח מי אידחי. ורצוני שמא יפול בו מום ויהי' ראוי לפדות. וה"נ ה"פ שמא יפול בו מום מאליו. ומעתה מיושב שפיר סוגי' דב"ק הנ"ל דודאי שחיטה שא"ר הוא. כיון שניגמר שחיטה בלא מום מאליו. עוד יש ראי' לשיטת רש"י ותו' ז"ל דשחיטת ישראל בטהורה לא מהני הו"הע משבועות ד' י"א ב' א"ה מתה או נשחטה תפדה הא בעינן העמדה והערכה. אלמא דנשחטה ג"כ אין בה הו"הע. וכבר רמז עלה בחי' רשב"א חולין ד' פ"ד. מכ"מ אינה ראי' מכרעת דשפיר קאי קושית הגמרא אמתה. ולא פסיקא להש"ס והביא תרווייהו ותו דמשמע דאפי' יצאה נפשה לאחר שחיטה תפדה. עוד יש להוות בזה הענין העמוק טובא. ואכ"מ. מכ"מ קבלת רבינו תכריע. ומרבותינו בעלי התו' אשתמיט דעת רבינו בזה. וכ"כ הרמב"ם פרק ה' מה' ערכין הי"ג. והכי מוכח במנחות ריש ד' ק"א דמכל"ש לא אשכחן דמפריק. ופרש"י לאחר שקדש בכל"ש ואפי' בהמה בע"מ כו' פי' שנפל מום אח"ש אין לה פדיון משום כל"ש הא משום הוה"ע הוי לה פדיון: