העמק שאלה על שאילתות דרב אחאי גאון· רבי נפתלי צבי יהודה ברלין [הנצי"ב]
שאילתא ו · פירוש ג
ואלו אבר ובשר המדולדלין כו'. משמע דקאי אדלעיל מינה ר"ל בין לישראל בין לעובד כוכבים. דאי אינו מעלה ארוכה אסור לעובד כוכבים ג"כ והכי מבואר בתוספתא ע"ג דתני' על אמה"ח כיצד אבר המדולדל בבהמה ואין בו כדי להעלות ארוכה בשר המדולדל בבהמה ואין בו כדי להעלות ארוכה אסור לב"נ ואצ"ל לישראל ואם יש בו כדי להעלות ארוכה מותר לישראל ואצ"ל לב"נ. למדנו דב"נ אסורים בבשר המופרש מן החי כמש"כ הרמב"ם ה' מלכים שם הלכה י'. והכ"מ הקשה דהא קיי"ל כר' יוחנן בחולין ד' ק"ב דישראל מוזהר על בשר מן החי מדכתיב ובשר בשדה טריפה. ולא מקרא דלא תאכל הנפש עם הבשר. וא"כ מנ"ל דלעובד כוכבים אסור. ונשאר בצ"ע. והרי בתוספתא מבואר יפה. וטעמא דמילתא כבר כ' בחי' רשב"א ס"פ העור והרוטב בשם הרמב"ן דאע"ג דמלא תאכל הנפש עם הבשר לא משמע אלא אבר מה"ח שהוא כנפש שאינו עושה חליפין. אבל אך בשר בנפשו דמו ל"ת. משמע בשר שיש בו נפשו והוא בשר מן החי ג"כ. עוד למדנו דאבר המדולדל אסור לב"נ ולא כמש"כ הרשב"א בחי' פ' בהמה המקשה דלהמסקנא בד' ע"ד שאין בהם אלא מצות פרוש בלבד. כלומר מצות פרוש מדרבנן גזרה משום אמה"ח והילכך דנין בו בכ"מ כאיסורין דרבנן דספיקא להקל ומותר להושיטו לב"נ דהא לאו אבר מן החי הוא עכ"ל והרי בתוספתא מבואר דאסור לב"נ ובאמת כ' הסמ"ק סי' ר"א דאע"ג דמדרבנן אסור. מכ"מ אסור ליתן לב"נ ג"כ. ולמד מתוספתא זו. והפר"ח הביא מכאן ראי' לדעת הרמב"ם דס"ל דאע"ג שאין בהם אלא מצות פרוש מכ"מ אסור מה"ת אלא שאין בו מלקות. ובאמת איכא הכי בירו' יבמות פ' נושאין דהא דאמר ר' יהודה דאסור באנוסת אביו ומפותת אביו. ויליף מקרא ומכ"מ מודה לענין מלקות. והתם מוכח דמכ"מ אסור מה"ת. ועיקר פרש"י ותו' ורשב"א שהוא מדרבנן הוי משום דאמר לשון מצות פרוש משמע מדרבנן כדאית' בכתובות ד' ס א' ואפי' מצות פרישה אין בו. ומוכח התם דאפי' מדרבנן שרי ע"ש. אלמא דפרישה היינו מדרבנן. ומכ"מ אינו מוכח כ"כ. ושפיר י"ל דהא דקאמר מצות פרוש מה"ת קאמר דאסור ואינו לוקה. והכי משמע מגוף הסוגי' ע' בתו' ד' עג ב' ד"ה מ"ט ובד' עד א' ד"ה אין בהם מה שנתקשו בזה לשיטתם ז"ל. עוד יש להוכיח כהרמב"ם דאבר ובשר המדולדל אסור מה"ת ואפילו לב"נ מד' קכ"ח א' דמפרש רב פפא בהכשר קודם מחשבה קמיפלגי ועי' פרש"י. אלמא דאינו נאכל לב"נ. ויש ליישב להתו' דר"פ לטעמי' שם ד' ל"ג א' דס"ל כראב"י דלית ליה סברא דמי איכא מידי דלישראל שרי ולעובד כוכבים אסור. וא"כ בשר המדולדל דלא שרי לישראל אלא משום דדרשינן במותם מיתה עושה נפול ואין שחיטה עושה נפול כדאיתא בד' ע"ד. וזה לא שייך אלא לישראל שיש נ"מ בין מיתה לשחיטה. אבל לב"נ ודאי המדולדל אסור ולא עדיף מבני מעיים דאין מזמנין את העובד כוכבי' עליהן. והא ודאי ניחא דצריך מחשבה ואף על גב דמה"ת שרי לישראל. דמכ"מ כיון דמדרבנן אסור לא עדיף מדבר שאינו נאכל מחמת מיאוס וכדומה דבעי מחשבה. עוד יש להוכיח מדאי' שם בד' קכ"ט דאר"א אר"י טעמא דר"ש דנשחטה לא הוכשרה בדמי' משום דהוי אוכל שא"י להאכילו לאחרים. ויש ליישב לשיטת התו' דמצד הסברא הא לא אמרינן מי איכא מידי כמו שאר"פ הא טעמא קאמר. וכדמוכח ג"כ סוגי' דסנהדרין ד' נ"ט גבי יפ"ת. אלא מהא דתני' דלא כראב"י דאחד ישראל ואחד נכרי מותר בבית השחיטה מסקינן סברא דמי איכא מידי כו'. ולר' יוחנן דס"ל הא דלב"נ איסור אמה"ח מאכול תאכלו נ"ל. לא מוכח כלל. דודאי מקום בה"ש ראוי לאכילה. וע' מש"כ בסוף אות ח'. וא"כ אבר ובשר המדולדל מימעטי שפיר מאכול תאכלו. שאינו עומד לאכילה. אסור לב"נ. ועדיין ק' הא נאכל לישראל מה"ת. וצ"ל דאע"ג דנאכל מה"ת. כיון שאינו נאכל מדרבנן מיקרי א"י להאכילו. והכי מבואר במנחות ד' ק"א ב הניחא להך לישנא דאר"א טמאין נפדין וטהורין אינן נפדין שפיר דלא מיקרי יכול להאכילו לאחרים. והרי הא דא"נ אינו אלא מדרבנן משום דכל הראוי למזבח א"י מידי מזבח לעולם והוא מדרבנן כמש"כ התו' זבחי' ד' נט ב'. איברא הרמב"ם לא ס"ל הכי. וכתב בה' ערכין וחרמין פ"ה ה"ז דלמד מדכתיב וכל אשר יתן ממנו לה' יהי' קודש. והמל"מ נתקשה מנ"ל להרמב"ם שהוא מה"ת וברור דסוגי' זו מוכיח ע"ז דעל איסור דרבנן לא שייך לומר דרשה זו שא"י להאכילו. וכמש"כ התו' עצמם בב"ק דע"ז ב' ד"ה אומר דזה דוחק. ובזה פליגי שמואל ור"א במנחות שם. דשמואל ס"ל שהוא מדרבנן ומשום דלא שכיחי תמימין. ור"א ס"ל שהוא מה"ת ומש"ה אפי' מנחות ונסכים טהורין א"נ. והכי נראה פרש"י בע"ז ד' י"ג ד"ה ונשחטיה מישחט ומש"ה אף על גב דאין חייבין עליו משום ש"ח דאימעט. מכ"מ אסור להטיל בו מום מה"ת שהרי תמים יהי' לרצון. דסופו להקדישו למזבח. ולפי זה ודאי מוכרח מדר"י דאבר המדולדל אסור מה"ת וכדעת הרמב"ם ז"ל. והנה יש עוד ראי' מכרעת להרמב"ם מהא דאי' בד' ע"ז גבי גידין החופין את העצם דא"ל ר"פ לרבא דהוי איסורא דאורייתא. וכתב רבינו יונה והובא בר"ן דבקוליא ליכא גידין החופין. וע"כ מיירי בעצם האמצעי דלפסק הרי"ף ורמב"ם כשר אפי' נחתך. וע"כ משום אבר עצמו קרי לה א"ד. הרי ראי' מכרעת לכאורה. ורבינו יונה הביא מכאן ראי' לשיטת המחמירים בנשבר עצם אמצעי. וצ"ע שהרי ר"פ מתני לדר"י אמר רב דכעולא ס"ל וליכא מאן דמחמיר בעצם אמצעי. איברא הרמב"ם הביא הא דר"פ בגידין החופין עצם המטריף כמבואר בה' שחיטה פ"ח. ולא בה' מ"א גבי איסור האבר. משמע דס"ל דגם בקוליא משכחת גידים החופין ואזדא הראי'. ועדיין יש לעמוד על קושית הגאון פלתי סוף סי' הנ"ל הא עיקר האיסור הוא מדכתיב ובשר בשדה טרפה אפי' נימא שהוא מה"ת. מנלן לאסור לב"נ באיסור טריפה. ונראה דודאי מצד הסברא כיון שאין בהם כדי להעלות ארוכה הרי הם כתלושים ועומדים ואסור משום בשר מן החי. אלא בישראל הוצרכנו לרבות משום דלענין טומאה נפקא לן מדכתיב במותם יתורא מיתה עושה נפול ואין שחיטה עושה נפול. וה"נ ס"ד דלאכילה אין שחיטה עושה נפול ושרי. מש"ה הוצרכנו לרבות לאיסור אכילה. אבל בב"נ כבר הוא בשר בנפשו. וזה פשוט: