העמק שאלה על שאילתות דרב אחאי גאון· רבי נפתלי צבי יהודה ברלין [הנצי"ב]
שאילתא ד · פירוש ה
ה"מ היכא דקא גזיל כו'. היכא כו' התחיל בגזילה וקבעי באיסור גניבה. בא ללמדינו דמכ"מ לגזול ע"מ למיקט ג"כ אסור. והא דלא מפרש הש"ס ריש פ' א"נ לא תגזול דכ"ר למ"ל לרבות גזל ע"מ למיקט י"ל משום דא"כ לא תגנבו למ"ל. וכ"כ הריטב"א שם. וניחא לן לדרוש לא תגזול לכובש ש"ש ולא תגנבו לאסור ע"מ למיקט. משום דלא תגזול כתיב גבי שכר שכיר. משא"כ לאו דגניבה. ועוד כד דייקת במש"כ רבינו בסמוך א"נ קא חזי לי' דלא מזדהר בממוני' ואמר איגנבי' מיניה והדר אהדרי' נהלי' כי היכי דלא ליפשע בממוני' כו' וזהו פי' על מש"א ע"מ למיקט. ולכאורה מה נצרך רבינו לכל זה. יפרש כמשמעו שרוצה לצערו. וכ"ת דרבינו אשמעינן דגם בכה"ג דמכוין לטובתו אסור לפי המסקנא. הא נלמוד שפיר מהא דתני' ע"מ לשלם תשלומי כפל כו'. אלא ודאי משום דקשה לרבינו דע"מ לצערו פשיטא דאסור משום לא תונו איש את עמיתו. ודרשינן אפי' אונאת דברים. והכל בכלל אונאה. כמו דאי' שם ד' נ"ח ב' לא יתלה עיניו על המקח בשעה שאין לו דמים. והכל משום דאסור לצער את עמיתו. ופשיטא דגניבה ע"מ למיקט אסור מש"ה פי' רבינו דמכוין לטובתו של הנגנב. דמשום צער בעלמא שרי ואין בו משום איסור אונאה. שהרי רשאין להוכיח על דבר שאינו הגון אפילו אין בזה איסור כמש"כ התו' ברכות ד' ל"א ב' ד"ה דבר שאינו הגון. ומצוה נמי איכא. והרי הפושע בממונו אין לך דבר שאינו הגון יותר מזה ופשיטא דרשאי לצערו ע"ז. ושפיר איצטריך קרא דגניבה ע"מ למיקט שיבא לידי תוכחה על פשיעותי' דאסור. זהו עומק דעת רבינו. וא"כ ניחא הא דלא דרשינן לא תגזול ע"מ למיקט דלא שייך בגזילה פי' רבינו כמו בגניבה. וא"כ פשיטא דאסור. וע"כ לכובש ש"ש קאתי. עכ"פ גזילה ע"מ למיקט ג"כ אסור משום לא תגזול. ולמש"כ להלן אות ט' דעיקר הא דקאמר לא תגזול דכ"ר למ"ל לאו אעיקר קרא קאמר ע"ש ניחא בל"ז. וכ"ת א"כ בסוגיא דב"ק ד' ס ב' למ"ד דשלח דוד לסנהדרין מהו ליטול גדישין של שעורין דישראל ליתן לפני בהמתו ע"מ לשלם גדישין של עדשים דפלשתים. והשיבו חבול ישיב רשע גזילה ישלם אע"פ שגזילה ישלם רשע הוא. ולימרו לי' מתורת משה דלא תגנבו ע"מ למיקט וה"ה גזילה ואפי' להשיב בעינא ג"כ אסור. [והלח"מ מה' גניבה פ"א ה"א כתב דדרשה דע"מ למיקט אסמכתא בעלמא הוא וליתא כמבואר בס' החינוך סי' רכ"ד שאסור מן התורה כו' ע"ש. הר"ח]. הא ל"ק דהתם לא הוי גזילה ממש אלא שלא מדעת בעלים שלא ידעו בעלים בדבר ואי הוי נצרכים לאותו שעה ואח"כ ישיבו בעין אפשר דשרי אי ס"ל להאי מ"ד שואל שלא מדעת לאו גזלן הוא או אפי' למ"ד גזלן הוא אולי הוי דבר מצוה. דלא לחנם נשאל דוד ע"ז בודאי היו צריכים למלחמת ישראל אלא שלא היה סכנה בדבר להאי לישנא. אבל מכ"מ צרכי מלחמת ישראל היו. וניחא לאינש דליעבד מצוה בממוני' ע"ז השיבו דמכ"מ אסור לכלות ולשלם אפי' דבר יפה משעורים דרוצה אדם בקב שלו יותר מתשעה קבין ש"ח ונמצא גזילה ישלם מיקרי. [אבל בגזילה ממש ודאי אפי' אם רוצה ליתן לו דבר טוב ממנו. ואיתא בעינה אסור. וכ"כ הסמ"ע סי' שנ"ט סק"ח וקצות החושן שם סק"א. [הר"ח]: ולכאורה ק' הא דאי' ב"ב ד' י"ז ברכת אובד עלי תבא מלמד שהי' איוב גוזל שדה יתומים ומשביחן כו' הרי דשרי לגזול כדי להשביח. וכבר הקשה כן בתורת חיים שם. אבל י"ל דמש"ה מפרש שדה יתומים. דא"כ לא ידעו הבעלים בגזילה. ולא הוי אלא כשואל שלמ"ד או שלקח בתורת אפוטרופסות אלא כסבור העולם שהוא גוזל ומאבדה. אבל שדה איש ודאי אסור בכה"ג. והרמ"ה בחי' ב"ב כתב דרבא לטעמי' דס"ל איוב מאוה"ע הוא. והם אינם מוזהרים ע"ז. אבל ישראל כה"ג אסור: