העמק שאלה על שאילתות דרב אחאי גאון· רבי נפתלי צבי יהודה ברלין [הנצי"ב]
שאילתא א · פירוש ו
אמר רב הונא לא ישכור כו'. רבו המגיהים כאן. ולי נראה דאפשר לומר שהוא רב הונא איזה גאון שקדמו לרבינו. וכבר נמצא בבה"ג ה' ברכות פ"ו מר רב הונא אלוף. ואפי' בגמ' יומא ד' נ"ג ב' א' רב מרדכי א' ואינו מן הגמרא אלא גאון שמו כך. והביאו הרי"ף פ' אין עומדין. ועי' תשו' רשב"א סי' תל"ו ואח"כ הוגה בגמרא באין מבין. ומכש"כ די"ל שהוא הוספת גאון בספרו ש"ר או רבינו כ' בשמו. ועיקר החידוש בזה לפרש מהו הדרשה דבסמוך ממצוא חפצך חפציך אסורין חפצי שמים מותרין. וכבר פליגי בזה רש"י ותו' דרש"י כ' דמקח וממכר וחשבונות נ"ל מודבר דבר שלא יהא דיבורך ש"ש כדיבורך של חול. והתו' כתבו דנ"ל ממצוא חפצך כו' כמבואר הכל בדף קי"ג ב' ודעת רבינו או מי שהגיה והוסיף כשיטת התוס' וכדמסיים עלה האי דרשה ממצוא חפצך כו' והנה הביא רבינו הברייתא כצורתה בדעת ת"ק ובגמרא אי' דריב"ק פליג ומתיר. וא"ר יוחנן הלכה כריב"ק ואמר מ"ט דריב"ק משום דכתיב ממצוא חפצך ודבר דבר דיבור אסור הרהור מותר. ופשיטא דהכי הלכתא וא"כ למאי הביא רבינו דעת ת"ק בסתמא אלא בא ללמדינו בזה ראי' דעיקר האיסור של מו"מ מדרשה דממצוא חפצך נ"ל ומש"ה שפיר מחמיר ת"ק וס"ל דאפי' הרהור אסור במו"מ וקסבר דהדיוק ודבר דבר לא קאי על ממצוא חפצך. וריב"ק ס"ל דגם זה מותר. אבל לפרש"י דמו"מ בכלל ודבר דבר א"כ מ"ט דת"ק והנ"מ בזה לדינא יבואר לפנינו. והנה הרמב"ם וש"ע משרשי כרש"י כמבואר בה"ש פכ"ד וז"ל ונאמר וכבדתו מעשות דרכיך ממצוא חפצך ודבר דבר לפיכך אסור לאדם לפקוד גנתו או שדותיו בשבת כדי לראות מה הן צריכין כו' שהרי זה מהלך לעשות צרכיו כו' הרי דבקור חפציו בהלוך ובמעשה נ"ל ממצוא חפצך. אבל לדבר בהן נ"ל מודבר דבר. וכ"ה בשו"ע רסי' ש"ו וש"ז ע"ש. והא שכ' התו' והר"ן ז"ל דמודבר דבר נ"ל דשיחה יתירה אסור וכדאי' בירו' פ' אלו קשרים וכ"ה בתנחומא. וע"ז הביאו עובדא דרשב"י ואמו כ' ג"כ הרמב"ם שם ה"ד וש"ע סי' ש"ז וס"ל דתרי דרשי נ"ל מודבר דבר שלא יהא דיבורך ש"ש כו' היינו במה שאת רשאי לדבר מכ"מ לא יהא הרבה בשיחה בטילה כשל חול. ודרשי עוד שדיבור אסור לגמרי היינו במו"מ וכ"כ בביאורי הגר"א על ישעי' א' יד' דמדכתיב ודבר דבר נ"ל מכפל מלות תרתי ולא כמש"כ הה"מ דהרמב"ם ס"ל כתו' ורמב"ן ע"ש. מיהו רש"י ז"ל ס"ל דחדא דרשה נ"ל מהאי קרא ולא ס"ל דרשה דהירו' כלל שהרי הירו' הקדים הא דאר"ח בדוחק התירו לשאול שלום בשבת. אר"ח בר בא רשב"י כו' ובש"ס דילן די"ב אי' מימרא זו דר"ח בע"א בדוחק התירו לנחם אבלים ולבקר חולים בשבת. ובהא איכא טעמא אחרינא כמבואר בדברי רבינו להלן סי' צ"ג. ומשמע דש"ש בעלמא מותר. ותו דהירו' ג"כ סמך עצמו על דרשה אחרת שבת לה' שבות כה' מה הקב"ה שבת ממאמר אף אתה שבות מן המאמר. וכן הוא בפסיקתא פ' כ"ג וע' מש"כ קה"ע. עכ"פ לא הביא רש"י ז"ל פי' הירו' כלל: נחזור לדעת רבינו שס"ל כפי' התו' דמו"מ וחשבונות נ"ל ממצוא חפצך והוא גם הוא ז"ל לא הביא כלל הא שלא יהא דיבורך ש"ש כשל חול ש"מ דס"ל דדרשה אחת הוא עם דבור אסור הרהור מותר. ועדיין לא ביאר רבינו עיקר הדרשה מודבר דבר ואיזה דבור אסור. ואי ס"ל כפי' התו' לשיחה יתירא הי' ראוי להביא לשון הברייתא שלא יהא דיבורך ש"ש כשל חול. דמשמעו דדבר המותר לא יהא הרבה כשל חול. אבל רבינו ביאר דעתו ז"ל בסי' י' דמפרש דבור אסור היינו שבות דאמירה לא"י לעשות מלאכה בשבת אפי' לצרכי שבת. ומש"ה ס"ל לרבינו דלמצוה שרי כאשר יבואר בס"ד שם אות ו'. והא דהרהור שרי פירושו כמש"כ המג"א סי' ש"ז ס"ק כ' דרשאי לומר לא"י איני יכול לקרות המכתב כ"ז שאינו פתוח ע"ש. והיינו משום שאין בזה דבור אלא הרהור. ובעסק מו"מ וצרכי חול פליגי ריב"ק ורבנן אי דרשינן גם שם הרהור מותר כמש"כ לעיל. או נימא דגם רבינו ס"ל תרי דרשי חדא לשיחה יתירה והיינו שלא יהא דבורך כו' וחדא לצוות לא"י. וגם דעת רש"י נראה הכי שהרי בע"ז ד' ט"ו א' פי' דלצוות לא"י מודבר דבר נ"ל: