אור ברסלב

העמק שאלה על שאילתות דרב אחאי גאון· רבי נפתלי צבי יהודה ברלין [הנצי"ב]

קדמת העמק · קדמת השני

קדמת הראשון

פרק א

בקש קהלת למצוא דברי חפץ, וכתוב יושר דברי אמת, דברי חכמים כדרבנות וכמשמרות נטועים בעלי אסופות, נתנו מרעה אחד (קהלת י"ב:י-יא)

בעת אתה הקב"ה מרבבות קודש ובידו אש דת לישראל עלה במחשבתו ית' ליתן לישראל כ"ד ס"ק, כדאיתא ברכות ד"ה א"ר לוי בר חמא ארשב"ל מ"ד ואתנה לך את לחת האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם, תורה זו מקרא והמצוה זו משנה אשר כתבתי אלו נו"כ, ובש"ר פכ"ח אר"י מה שהנביאים עתידין להתנבאות בכל דור ודור קבלו מה"ס שכן משה אומר לישראל כי את אשר ישנו פה ואשר איננו פה וגו' וכה"א משא דבר ה' ביד מלאכי בימי מלאכי לא נאמר אלא ביד מלאכי שכבר היתה הנבואה בידו מה"ס אלא שלא נתן רשות להתנבאות וכן ישעיה אמר מעת היותה שם אני, אמר ישעיה מעת שנתנה תורה בסיני שם הייתי וקבלתי הנבואה הזאת ועתה אלהים שלחני ורוחו כו'.

וק' טובא מהא דאי' בנדרים דכ"ב א"ר אדא בר"ח אלמלי חטאו ישראל לא ניתן להם אלא חמשה חומשי תורה וס' יהושע בלבד שנא' כי ברב חכמה רב כעס, משמע דבחטא כל דור נצרך להוסיף ס' נביא או כתובים, הרי דהי' תלוי' הנבואה בבחירה הרעה של ישראל לחטוא, ובשביל זה חלה הנבואה להוכיחן.

איברא כד דייקת מזה המאמר עצמו מבואר להיפך דלפי הפשט שבשביל החטא וצורך השעה חלה הנבואה ק' מאי אתי לאשמעינן רב אדא פשיטא שאין תוכחה בלי חטא. ותו ק' הא כמה ספרי נו"כ שאין בהם שייכות לחטא ישראל.

אבל ז"ל המפרש המכונה בשם רש"י ולפי שבעטו וחטאו נוסף להם רוב חכמה שאר הספרים כדי להטריחן יותר. וכעין זה אי' בקהלת רבה פ"א עה"פ הוא ענין רע אשר נתן אלהים וגו' ר"ה פתר קרי' בנו"כ שאילו זכו ישראל לא היו קורין אלא חמשה ח"ת חמשה ספרים בלבד, וכלום ניתן להם נו"כ אלא שיהיו יגעים בהן ובתורה ועושין מצות וצדקות כדי לקבל עליהן שכר טוב.

וא"כ הכוונה בכ"ז הוא כעין מאמרם ז"ל בביצה דכ"ה למה ניתנה תורה לישראל מפני שעזין הן, ופרש"י ונתנה להם התורה שיתעסקו בה והיא מתשת כחם ומכנעת לבם, וע"ז הדרך בא זה המאמר ללמוד שכאשר חטאו נתוסף להם עוד דברי חכמה כדי להטריחן יותר. ובזה מתיישב מה שהקשינו בגוף המאמר וגם רומי' מהא דברכות הנ"ל, ונימא דפי' חטאו ישראל דא' רב אדא אין הכוונה חטאי כל דור, אלא בחטא העגל דכיון דחטאו אז ונמצאו עם קשה עורף נצרך להוסיף להם להטריחן, ובשביל זה נתן למשה אז כל מה שהנביאים עתידין להתנבאות.

פרק ב

ועדין הפי' אינו ברור, וכי בזה שהטריחן המקום ב"ה בכ"ד נו"כ לא יחטאו, ומאי טורח יש בזה. ולא דמי לסוגיא דביצה הנ"ל דהתם ה"ק דמש"ה נצטוו ישראל על שקידת התורה יומם ולילה יותר מהצורך למעשה היינו כדי להתיש כחם ולב האבן ע"י תורה שבע"פ שנקראת תושי' והמאור שבה מחזיר למוטב, אבל בהא שנתוסף עוד תורה שבכתב לא נודע בזה טרחה יתירה. וגם לשון מדרש קהלת הנ"ל ועושין מצות וצדקות אין בזה שייכת לנו"כ לפי כונה של הטורח,

עוד יש להבין מאמרם ז"ל ברבה פ' תשא ויתן אל משה ככלתו א"ר לוי ארשב"ל מה כלה מתקשטת בכ"ד קישוטין כך ת"ח צריך להיות זריז בכ"ד ספרים.

ולכאורה אינה מובן מאי שיאטא דת"ח לכאן, הא ויתן אל משה כתיב והכי מיבעי למימר מלמד שקשטו למשה בכ"ד ספרים, אבל הא ניחא שהרי להא לא נצרך זה הדרש, דהכל נתגלה למשה אפי' מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש, ונו"כ בכלל, ור' לוי דבמדרש ג"כ אינו ר' לוי סתם שהוא רבו דרשב"ל אלא ר' לוי ב"ח עצמו שא' בשם רשב"ל בברכות ד"ה הנ"ל דבכלל ואתנה לך את לחות האבן נכלל הכל, וא"כ לא נצרכנו לאותו דרשה דככלתו, אלא בא ללמד דגם מלבד גדולת משה שהיה גלוי לפניו כל הרמוז בתורה אלא רק מצד שהיה חכם כשאר חכמי ישראל נצרך להתקשט בכ"ד ספרים, ומכאן יש ללמוד לכל ת"ח.

אבל ק' למאי דקדק המדרש כך ת"ח, ומדוע לא נימא כמ"כ לכל ישראל מי שקרא מקרא ואינו בור, שכמו שקורא בתורה כך צריך לקרות כ"ד ס"ק. ותו' ק' א"כ עד שנגמרו כל ספרי המקרא כמה מאות שנים אחר מתן תורה, אטו לא היו הת"ח בשלמות ח"ו.

אלא מתחלה יש לנו לדעת דתכלית נו"כ לא באו רק בשביל התוכחות שאמר הנביא לצורך השעה או לדעת אותו מעשה, דודאי אאל"כ שהרי עוד הרבה נביאים היו בימי אליהו ואלישע ובימי ירמיהו כדכתיב ואשלח את עבדי הנביאים השכם ושלוח, וכולם אמרו דברי נבואה ותוכחה, ובקהלת רבה פ"א אי' אין זכרון לראשונים כמה נביאים עמדו לישראל ולא נתפרש שמותן כו' אלא שכל דבריהם לא נתנו ליכתב וכדאי' במגילה ד' י"ד כל נבואה שהוצרכה לדורות ניתן ליכתב ושלא נצרכה לדורות לא נכתבה, ואלו היה אדם כותב דבריהם היה עובר על דברים שבע"פ אי אתה רשאי לכותבן אע"פ שנאמרו בקדושה, וכתיב אל תוסף על דבריו, ואפי' על כתובים, וכדאי' במגילה ד"ז על חכמתו של שלמה א"ל וכי זו בלבד כו'.

ורק אלו כ"ד ס"ק אשר בכמה מהם אינו אלא סיפורים מכ"מ ניתנו ליכתב בקדושה ועפ"י נבואה או רוה"ק, ונקל לדעת שלא נשתנו אלו אלא כדי ללמד את ישראל חכמה ודעת המרומז בהם לבד הגלוי, ואין לך פסוק שאין מרומז בו איזו סוד או סתרי הטבע או דבר מוסר, ואם נראה בעינינו שהוא ריק מכל דבר, רק לעינינו הכהות נראה כן וכדאי' בירו' פיאה פ"א כי לא דבר ריק הוא מכם, ואם ריק הוא מכם הוא ריק למה שאין אתם יגעין בתורה, כי הוא חייכם אימתי הוא חייכם כשאתם יגיעם בו.

והכי הוא בכל דבר ה' שניתן לכתוב עפ"י נבואה או רוה"ק, עד שאמרו חז"ל בב"ר פ' פ"ה דמש"ה נכתב ספר דניאל שלא כסדר כדי שלא יאמרו דברי פיוטין הם כדי שידעו הכל שאמרו ברוה"ק, ר"ל דמזה שנכתב שלא כסדר וכפי שהיה נכתב בדעת אנוש, מובן שיש בהם דבר כמוס, שזה הגיע להכתב דוקא בזה הסדר. ואם בס' דניאל שהוא בכתובים ובלשון ארמית כך, עאכו"כ נביאים שגדלו קדושתן, ומש"ה יש כמה מקראות שלפי הנראה אין הלשון מדויק כלל או ביתור או בחסר, וכל כללי הל"ב מדות של אגדה וכל יגיעת הפשטנים אין די באר ואין די עולה להבין על מה נכתב בלשון שאינו מדויק.

וכן בתורה יש כמה פסוקים כזה כמו שהעיר ע"ז הפרחון ערך אולי, וע"כ לאו דבר ריק היא. אלא כ"ז מלמדנו דעת שיש בלשון הכתוב ספוני טמוני ענינים מלבד הפשט הגלוי וכן הוא בנו"כ, כי דבר ה' המה.

[הוספה מכת"י וכבר ביארנו מה שאמר יחזקאל הנביא פרק ב' פסוק י', כמואר בהרחב דבר פ' שופטים י"ח י"ח וכ"כ הראב"ד בהשגות ה' מגילה ספ"ב, שאין ספר שאין בו למוד לבד עיקר המכוין, ומזה יובן לכל בר דעת שאין להתחרות עם המקרא, ולעשות כדמותו, ויש שחושב אשר לשונו תדבר צחות עוד יותר מלשון המקרא, אבל כ"ז אינו אלא הבל, שהרי חסר רוח חיים שבם, היינו רוה"ק שנכללו ונרמזו בהם, הרבה ענינים, מה שא"א בלי רוה"ק. וה"ז כמו שמצייר צורת אדם או בריה אחרת. ויש מצייר אדם כ"כ יפה מה שאינו נמצא בעולם כ"כ, ולא מפני שהוא צייר יותר טוב מבעל הטבע, אלא משום שהוא עושה רק גולם בלבד, משו"ה יצייר אותו ע"ד היותר טוב, משא"כ מי שיש בו רוח חיים, שהרבה סבות בטבע שנברא בחסר ובכיעור. והמה סתרי הטבע.

וכמו"כ משלי בני אדם המה רק גולמים, משו"ה הלשון מתוקן ע"ד היותר טוב, משא"כ מקראי קדש, שיש בהם רוח חיים של רוה"ק, והיה הרמז והסוד מכריחים להוציא בלשון שאינו מתוקן כ"צ, וזהו יפעתם הדרם והודם.]

פרק ג

ומהא שנכתב שלא בדיוק כ"כ, הגיעו רבותינו ז"ל בכ"מ לדרוש איזה כונה מענין ושלא כענין. כענין היינו דרשות חז"ל בת"כ ומכילתא וספרי ומדרשים להמתיק איזה דרוש מענין הנדבר שם, ושלא כענין היינו כמה דרשות שהעלו שלא מענין הפרשה כלל. כמו שדרשו במ' קידשין ד' ס"ח מדכתיב שבו לכם פה עם החמור, עיקר גדול שאין קידושין תופסין בעבד, ובפסחים דל"ז ואפו עשר נשים לחמכם בתנור אחד למד ר"י דלחם שאינו נאפה בתנור אחד לאו שמיה לחם ופטור מחלה, וכן הרבה.

ומכש"כ דברי אגדה מוסרי' וד"א רבו אפי' שלא מענין הפרשה, וכמו בתורה כן בנו"כ שנתנו ליכתב בנבואה או ברוה"ק נדרשים כענין ושלא כענין. כענין היינו שהעלו כמה משמעות בפסוק וזהו עצם מעלת רוה"ק וכדאי' ברבה ויקרא פי"ד אשא דעי למרחוק וגו' הפסוק הזה אם אליהוא אמרו מאליו הוא שבח ואם ברוה"ק אמרו שבחי שבחים, פי' דא"כ נכלל בו כמה כונות, ושלא כענין הפרשה כמו בפר"ע מנין לספינה שהיא טהורה שנא' דרך אניה בלב ים מה ים טהור כו' ובעירובין דע"ג ריב"ב מתיר בעבדים שנא' ודניאל בתרע מלכא, בחגיגה דכ"ו בשעת הרגל הכל נאמנין על הטהורות מנה"מ אריב"ל דא"ק ויאסוף כל איש ישראל אל העיר כאיש אחד חברים עשאן הכתוב חברים.

וכן דברי אגדה כמו ברכות ד"ט עובר עלינו תמיד אריב"ח המארח ת"ח בתוך ביתו כאילו הקריב תמידין וברור שלא נתכונה השונמית לזה אלא מדכתוב הכי בדעת הנביא ניתן לידרש, וכל הכתובים כפטיש יפוצץ סלע, ומשליך ניצוצות במקומו ושלא במקומו שלא עלה ע"ד המפצץ שיפול שמה, כך רמז הכתוב כמה ענינים וסודות אפי' שלא מענין המדובר כלל.

ונראה בזה לפרש במגילה ד"ז שנחלקו אי מגילת אסתר ניתנה ליכתב ותמהו התו' הר' אסור לקרותה בע"פ וע"כ ניתנה ליכתב, ונדחקו לומר דזה הדין אינו אלא מדרבנן. ולי נראה דפליגי אי לא ניתנה ליכתב ברוה"ק אלא לתכלית הקריאה בפורים לפרסומי ניסא, הא בל"ז אינה כדאי להיות בכלל כ"ק אע"ג שהיא ברוה"ק, והרי היא כמו דברי נביאים שלא ניתנו ליכתב, באשר אין בהם ענין רמוז אלא בא לצורך השעה, ה"נ מגילת אסתר הא שניתנה ליכתב רק בשביל פרסומי ניסא דפורים לדורות ולפי זה לא ניתנה לידרש אלא מענין הספר, או ניתנה ליכתב בעצם כמו ספר דניאל וכדומה דיש ללמוד ממנה אפי' שלא מענין הפרשה,

ונ"ל עוד דבזה פליגי בדרשה קימו וקבלו היהודים דשמואל לטעמיה דס"ל שלא ניתן ליכתב מש"ה דרש לענין פורים, קימו למעלה מה שקבלו למטה, ורבא דריש קימו מה שקבלו כבר, מכאן מודעא רבא לאורייתא, שהיא דרשה שלא מענין הספר, והיינו משום דס"ל שהיא ככל כ"ק.

פרק ד

ומעתה מאמר המדרש דפ' תשא בהיר הוא, דכשם שהכלה מלבד עיקר נדונייתה ואופני הנשואין אשר בזה היא באה לבית הנשואין, עוד היא משתדלת למצוא חן בעיני הבעל וכל השמחים עמה, כך תנאי ת"ח אשר לבד גופי הלכות ללמוד ע"מ לעשות אשר באלה הוא בא למעלת ת"ח, עוד יש לו להתקשט במדות ומוסרים וחכמות הרמוזות בכ"ד ס"ק למצוא חן בעיני אלהים ואדם, ובזה זך וישר דרכו בד"א ובאהבת ב"א ושמירת כבודם ושוחר רצונם וטובתן ושלומם וש"ש מתקדש ע"י כדאי' ברכות פ' הרואה ואהבת את ה', שיהא ש"ש מתאהב ע"י שיאמרו אשרי אביו ורבו שלמדו תורה.

[הוספה מכת"י ומליצת חז"ל שהמשילו לכלה, יש ללמוד דבש וחלב תחת לשונם, שכמו שאשה שאינה כלה, אין דרכה להתקשט בכ"ד קישוטים, ואם תתקשט יש לחוש עליה שהיא זונה, כך מי שאינו ת"ח אין לו להתקשט בכ"ד מקראי קדש, פי' שאין לו לעשות פירושים ולהפשיט, רק לקפל המקראות, ומי שרוצה להפשיט לפי דעתו, כל עוד לא עמד על דעת חז"ל, יש לחוש שהוא אפקורס, ומטה המקראות אחר דעתם.]

פרק ה

והנה ידוע מאמרם ז"ל בתענית ד"ט יתיב ר"י וקמתמה ואמ' מי איכא מידי דכתיבא בכתובי דלא רמיזי באורייתא, וברבה נשא פ"י ללמדך שאין לך דבר כתוב בנו"כ שלא רמזו משה בתורה, וע"כ טרחו באיזה מקומות למצוא רמז על הא דמפורש במקראי קודש גם בתורה כדאי' ביומא דל"ח מנה"מ דזכר צדיק לברכה, והוי הגמ' הא קרא כתיב ומשני באורייתא מנלן, וכן בפ' החובל טרחו ואשכחו כמה מוסרים וד"א בקראי דאורייתא.

אמנם דורות הראשונים היה כחם יפה הרבה, וראו אותם אורות שבאו אח"כ בכתובים הכל בדיוקי חמשה ח"ת לרוב הרגשתם בשנוי כל קוץ וקוץ, ולנוגה שכלם המאיר לפניהם את המרומז בהמה, עד שהיה אפשר לומר עליהם שהיו זריזין בכ"ד ס"ק, רצוני שידעו להשיג מחמשה ח"ת אותה השגה שהגיעה לדורות מאוחרים מכ"ד ס"ק.

מכל המבואר עמדנו על מאמרם בנדרים דכ"ב הנ"ל אלמלי חטאו ישראל לא ניתן להם אלא חמשה ח"ת וס' יהושע לבד, דר"ל שכל התכלית שמוצאים כהיום בנו"כ היו מוצאים הכל באורייתא דמשה, ולא ניתן ליכתב יותר, אבל משחטאו וכהו עינם לא השיגה שכלם למצוא בה הכל, מש"ה ניתן להם נו"כ אשר יש בהם כדי להוציא כפי הצורך לאושר נפש ישראלי. והן הן הדברים שבמדרש קהלת שהבאתי באות א' וכלום ניתן להם נו"כ אלא שיהיו יגעים בהם ובתורה ועושין מצות וצדקות כדי לקבל עליהם שכר טוב, הרי מבואר דתכלית ספרי קודש אלו להגיע מהם להנהגות ישרות ולהטיב לאדם כל האפשר ולקבל עליהם שכר טוב.

[הוספה מכת"י ובדברינו מיושבות השגת הראב"ד ה' מגילה פ"ב על הירו' והרמב"ם שכתבו דלעת"ל כל הספרים בטלים לבד מג"א, שהקשה הרי לבד מהפשט נדרשו לשאר למודי תורת ה'. ולק"מ שלעת"ל נזכה לעמוד על כל הנלמד מנ"ך, שיהיה הכל מרומז באורייתא, ויהי אור חמשה חומשי תורה נר לרגלינו, כמו שהיה אלו לא חטאו ישראל בעגל.]

פרק ו

וממוצא דברינו למדנו אשר תורה שבכתב ניתן לידרש בשני פנים. אופן א' מענין הפרשה לדרוש על כל קוץ וקוץ עד שנגיע מזה לתכלית ההלכה או לעומק הספור והשיחות הכתובים בה.

ואופן שני למצוא מדיוק הלשון שאינו מכוין המליצה לפי הענין המדובר, הרבה חכמה ודעת גם בהלכות גם באגדות שאין להם שייכות באותו ענין.

והיינו דכתיב אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה אז תבין יראת ה'. דמי שזכה בדורות הראשונים בתורה, עליו היה לבקש הלכה בדיוק הפרשה כמו העמל להוציא כסף מסיגים במקומו, וגם לחפש כמוטמנים במק"א, ואח"כ עליו לעשותם בסדור יפה כדתניא במכילתא ר"פ משפטים אשר תשים לפניהם ערכם לפניהם כשלחן ערוך. ובערובין ד' נ"ד מנין עד שתהא סדורה בפיהם כו'.

וישעי' הנביא הרחיב הדבור בפ' כ"ח להראות לת"ח שבדור כמה יש להיות עמל בד"ת באשר אין שום הלכה מבואר בתורה שבכתב, ואמר בתוכחתו על תענוגות בני האדם, ביום ההוא יהיה ה' צבאות לעטרת צבי ולצפירת תפארה לשאר עמו, ולרוח משפט ליושב על המשפט [דהיושב על מדין נצרך לסיעתא דשמיא, ובקרב אלהים ישפוט] ולגבורה משיבי מלחמה שערה, [וכדאי' במסכת במגילה ט"ו למשיבי מלחמתה ש"ת שערה והקב"ה נותן רוח גבורה לפלפל ולהעמיד ההלכה על בוריה], וגם אלה ביין שגו ובשכר תעו וכל הענין.

אח"כ אמר את מי יורה דעה [ליושבי על מדין] ואת מי יבין שמועה [למשיבי מלחמה שערה] גמולי מחלב [באשר היה בימיו לחם הרגיל להמון ישראל מאכלי חלב, כמו שאמר שלמה במשלי ודי חלב עזים ללחמך ללחם ביתך, וכדאיתא בחולין פ' כסוי הדם שלא יאכל אדם בשר אלא בהזמנה של צידה, וכיון שהיו בריאי הגוף, היה הדין לת"ח למעט סדרי מאכלו גם מחלב וכדתנן זהו דרכה של תורה פת במלח תאכל וכו', והיינו שאמר ישעיה לגמולי מחלב ג"כ, אז יהיה בכחו להורות ולהבין שמועה.

ויש להוסיף בדרך דרש עפ"י דאיתא ברכות ד' ס"ג מ"ד כי מיץ חלב יוציא חמאה, במי אתה מוצא חמאה של תורה במי שמקיא חלב שינק ממעי אמו [עתיקי משדים] היינו מעוט תענוג של ד"א שהמשיל הכתוב הנאה זו לשדים במשלי ה' דדיה ירווך בכל עת, וידוע בפ' קנין התורה דזהו א' מתנאי הקנין.

ופירש הנביא מדוע נצרך להכנה זו דמיעוט תענוג, [כי צו לצו צו לצו] יש שני מצות, מ"ע ומל"ת, והת"ח יש לו לדעת תכונת שני אופני המצוות על בורין, [קו לקו קו לקו] כמו כן יש שני אופני מדות. הא' מדות שהתורה נדרשת בהם, ונקראים מדות באשר באים לפי הענין והקבלה, רצוני שבכל מדה יש תנאים ואופנים האיך היא נדרשת ובאיזה מקום הוא נדרש, ובאיזה מקום אין דנין, כמו הכלל בקדשים אין דבר הלמד חוזר ומלמד וכיב"ז הרבה, והקבלה, היינו שגם כמה ק"ו היה מקובל מסיני כדאי' בתמורה ד' ט"ו שנשכח כמה ק"ו באבלו של משה, מבואר שבלא קבלה היה מקום שלא לדון אותו ק"ו. (ועי' בסימן קס"ז אות ב', דק"ו שהיה אפשר לדחות בפירכא, אלא שהיה מקובל עפ"י הוכחה ודיוק ממקרא, דנין אותו ק"ו ולא לפרוך).

והב', מדות שהן מוסרים והנהגות בני אדם בתכונה טובה באשר שהם אינם חוקים ולא יעבור, אלא יתנהגו לפי השעה והענין כדכתיב ועת ומשפט ידע לב חכם, כלומר יש לו לדעת העת והענין לשנות עצמו ומוסרו הטובה שעפ"י חכמתו, ע"כ זה שמם אצלינו מדות, שמודדים בהם עד היכן יגיעו, ובימי ישעיה נקראו שני דברים אלו קו, שהוא ג"כ קו המדה למוד בו.

[זעיר שם זעיר שם] אין מפורש כ"ז בתורה אלא כל מצוה וכל מדה. היא מפוזרת ומרומזת כאן מעט וכאן מעט, מש"ה נצרך יגיעה לעמוד עליהם, ולאסוף ולכנוס שיהא ביד החכם כשלחן ערוך

[כי בלעגי שפה ובלשון אחרת ידבר אל העם הזה] המקום דבר עם ישראל כמו מי שמדבר בלעגי שפה, שאין נשמע דבר אלא אחר כמה פטפוטים, ואח"כ מפטפט עוד הרבה ומשמיע דבר א', כך נשמע מספור א' איזה ענין רמז במצוה זו, ובספור אחר עוד רמז באותה מצוה היינו אופן שלא מענין, ואפי' במקום הפרשה באותו ענין ג"כ הוא כמו בלשון אחרת, שהמדבר בלשון אהרת אע"ג שמוציא דבריו בשפה ברורה ובסדר נכון, מכ"מ אין השומע מבין ממנו אלא ע"פ מליץ ומעתיק כונת המדבר, כך אפי' באותה פרשה אין מקום להבין כונתו ית' אלא ע"י המעתיקים חז"ל בקבלה איש מפי איש ע"כ נצרך יגיעה רבה לעמוד על ההוראה בדבר שלא קבל

[אשר אמר אליהם זאת המנוחה] ידוע היה לישראל שהתורה נקראת מנוחה, ונראה שהוא מברכת יעקב אבינו שאמר ליששכר וירא מנוחה כי טוב ואת הארץ כי נעמה ויט שכמו לסבול ויהי למס עובד, וכבר פירש ברבה דמנוחה זו התורה, וענין הפסוק, דזה היה דרכן של שבטי ישראל, שיהא כל שבט מפריש איזה סך אנשי חיל והוצאותיהם, וידוע דאנשי חיל אינם יכולים לעסוק בתורה וגם אינם יכולים לשבת בארץ, וע"ז אמר יעקב שיששכר ראה מנוחת התורה כי טוב ואת הארץ כי נעמה, ע"כ לא רצה לתת אנשי חיל כי אם אהב להיות רובץ בין המשפתים.

והכי נראה מדכתיב בד"ה א' י"ב בבוא מכל שבטי ישראל אנשי מלחמה כמה אלפים ומשבט יששכר באו יודעי בינה לעתים מאתים וכל אחיהם הסכימו להם (עד שמלך דוד ועשה מהם בעלי מלחמה כדכתיב שם א' ז' ולבני יששכר וגו' מספרם בימי דוד וגו'), ותחת זה הטה שכמו לסבול ליתן מס לצרכי הכלל להוצאת מלחמת ישראל. ואמר ישעיה אשר אמר יעקב לבניו זאת המנוחה.

[הניחו לעיף] לא בלי יגיעה נקראת מנוחה, אלא לעמל בה והתורה עומלת לו להבין ולהשכיל בה כדאיתא בסנהדרין ד' צ"ט נפש עמל עמלה לו נפש עמל בתורה התורה עומלת לו, ובעירובין ד' כ"א שחורות כעורב, במי אתה מוצאן במי שמשכים ומעריב עליהן לבהמ"ד, רבה א' במי שמשחיר פניו עליהן כעורב.

[ואת המרגעה] כלומר א"כ שהיא מייגעת למה נקראת מנוחה, ע"ז אמר שאינו דומה עמל תורה לעמל אחר באשר היא מרגעת הנפש, וכדאיתא במדרש תהלים אשרי הגבר אשר תיסרנו יה ומתורתך תלמדנו, אין לך אדם בלי יסורין יש לך אדם ששינו כואב ואינו יכול לישן ויש אדם שבטנו כואב ואינו יכול לישן ויש לך אדם שיגע בתורה וא"י לישן זה יסורין וזה יסורין, אשרי אדם אשר תיסרנו ומתורתך תלמדנו, שהרי אדם לעמל יולד ואשרי אדם שעמלו בתורה, וזאת מרגעת הנפש, ובזה נקראת מנוחה.

[ולא אבוא שמוע] אמר הנביא דחכמי דורו לא אבוא שמוע להיות עמלין במעוט תענוג ומעוט ד"א כאמור.

[והיה להם דבר ה' צו לצו צו לצו קו לקו קו לקו זעיר שם זעיר שם] כלומר בשביל זה יהיה להם כל המצות וכל המדות בלי סדור כפי המוכרח למי שזוכה בה.

[למען ילכו וכשלו אחור ונשברו ונוקשו ונלכדו] דהרוצה להוציא הוראה למעשה או להבין שמועה, עליו לזכור מה שלמד כבר והוא השתמשות הדעת והזכרון באחורי הראש והמוח, כמוש"כ הראב"ע פ' יתרו בהקדמה לעשרת הדברות, ואח"כ יש לו לפלפל במה שלפניו היאך לדמות מילתא למילתא בשכל טוב וישר, אבל כאשר לא יהיה למודו בידו מסודר, ילכו אחור לזכור מה שלמד כבר ונשברו ולא ימצאו אל נכון, וילכדו בהוראה שלא כדת ח"ו, היינו ונוקשו ונלכדו וכדאיתא בירו' פאה ושמר רגליך מלכד ר' דוסא א' מן ההוראה.

פרק ז

וכל אשר נתבאר בזה אמר קהלת אחרי אשר הכין לבו ללמד דעת את העם שיעמדו על טעם ההוראות המקובלות עד ימיו כמו שביארנו בקדמת העמק הראשון, בפ' מקרא הקודם ויותר שהיה קהלת חכם עוד לימד דעת את העם, ובארנו שהורה הדרך איך הגיעו לזה הקבלה וכ"ז על ידי רמזי התורה שבכתב כדאיתא בעירובין שם למד דעת את העם, דאגמרינהו בסימני טעמים, ופרש"י קבע לה מסורת וסימנים בין בתיבות המקרא בין בנוסחא של משנה, ר"ל שמצא בדיוק לשון המקרא או המשנה הוכחה לקבלה זו.

והיינו שאמר קהלת אחר זה, בקש קהלת למצוא דברי חפץ, היינו דברים הרמוזים בתורה שלא במקומן וכמו אבנים יקרות שבאים לתכלית הנרצה והמה מעורבים בתוך המון אבנים ועפרות תבל שאין בהם חפץ, ונקראים אבנים הנדרשות אבני חפץ, כמו כן המבקש איזה דבר לתכלית המבוקש לו בזו השעה ומצאה מרומז בתוך המון דברים שלא מענין המתבקש לשעה זו נקרא זה הדיוק דברי חפץ, ושלמה ביקש למצוא רמזים המפוזרים שלא במקומן.

עוד ביקש למצוא וכתוב יושר היינו לעמוד על הפרשה שכתוב ביושר בענין המדובר, ודעת נקל שאין הכוונה שביקש למצוא שטחית הכתוב לקרוא מקרא שתינוקות של ב"ר למדין, אלא הכוונה למצוא מה שמרומז בדקדוקיה ולהשכיל על כל קוץ וקוץ ובאשר יגע ועמל בזה מצא הרבה חכמה ודעת.

ואמר שלמה שהכתוב המה דברי אמת, ולא בא שלמה בזה לשבח לפנינו מעלת תורה שבכתב שהם אמת ולא שקר ח"ו, דמעלת התורה מקומה בספר משלי ולא בס' קהלת, ותו הלא דבר עם ישראל המאמינים בכל לב ונפש שהקדוש ב"ה נתן לנו התורה, וא"כ מי לא ידע שהמה דברי אמת.

אלא יש בזה כונה עמוקה לצורך הענין והוא נתינת טעם למה זה דיבר הקב"ה כמו בלעגי שפה ולשון אחרת עד שנצרך לבקש דברי חפץ וכתוב יושר, והסביר ע"ז באשר המה דברי אמת בהכרח להיות כן. ונקדים בזה פי' הברכה אשר נתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו, וכבר פי' בש"ע סי' קל"ט אשר נתן לנו תורת אמת היא תורה שבכתב, וחיי עולם נטע בתוכנו היא תורה שבעל פה, ולכאורה אינו מובן אחרי שאנו אומרים ונתן ה' לנו תורה, ממילא היא אמת, ואיך אפשר להיות להיפך.

אלא יש בזה ענין עמוק גלה לנו קדוש ה' הרמב"ן בהקדמה לפי' התורה בזה"ל עוד יש לנו קבלה של אמת שכל התורה שמותיו של הקב"ה, [ועי' זוה"ק ר"פ קרח. ולזה כיונו חז"ל בגמ' ברכות ד' נ"ה יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהם שמים וארץ, והיינו אותיות התורה], שהתיבות מתתלקות לשמות בענין אחר כאילו תחשוב ע"ד משל כי פסוק בראשית מתחלק לתיבות אחרות כו' וכבר כ' רבינו שלמה בפי' התלמוד [הוא במ' סוכה ד' מ"ה א'] ענין שם הגדול של ע"ב באיזה ענין הוא בפסוקים של ויסע ויבא ויט וכו' ע"ש בדבריו הק'.

והכוונה בכ"ז ידוע דבשמותיו ית' נבראו חמשים שערי בינה שהם חלקי כל העולם כמש"כ הרמב"ן שם, וא"כ נתבאר שבתורה נברא העולם, והיינו דתנן באבות פ"ד שהתורה נקראת כלי חמדה שבו נברא העולם.

והנני מבאר עפ"י קבלת אמת זו מאמרם ז"ל במס' ע"א ד' ג', ג' שעות ראשונות של יום הקב"ה יושב ועוסק בתורה, ואין הבנה פשטית לזה העסק. ועוד קאמר שם ובליליא מאי עביד כו' ואב"א יושב ושומע שירה מפי חיות שנאמר יומם יצוה ה' חסדו כו', וקשה מה חסד הוא ית"ש עושה בשעות שעוסק בתורה. ועי' פרש"י שכ' זן ודן ומלמד לתינוקות, דקדק רבינו דרוב חלקי היום יצוה חסדו ולא ג' שעות שלומד בפ"ע כ"י, אבל אין משמעות הדרש מזה המקרא הכי.

אלא נראה דפי' הקב"ה עוסק בתורה היינו הך שסדרו כנה"ג בברכת יוצר אור, המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית, וברור שמחדש באותו אופן שברא מתחלה, היינו בשמותיו הק', והן הן גופי תורה, ומש"ה נקרא זה העסק חסד כאמור לעושה אורים גדולים כי לעולם חסדו.

ולמש"כ מתבאר יפה מה שאנו אומרים בנוסח הברכה המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית, ולשון המחדש פירושו כמשמעו שאין כל יום דומה לחבירו במקור העליון וכמש"כ בס' נפש החיים ש"ב פ' י"ג לענין תקוני תפלה, ואע"ג שתחת השמש אין כל חדש בטבע הבריאה, מכ"מ למעלה מן השמש יש איזה שנוי וחדוש, וזה החדוש הוא עפ"י שנוי בצרופי שמותיו ית'. והיינו חדוש הלכה לפני הקב"ה, שהביאו בב"ר פ' מ"ט אין יום ויום שאין תקב"ה מחדש הלכה בב"ד שלמעלה שנא' שמעו שמוע ברוגז קולו והגה מפיו יצא, ולא שמשנה ח"ו דין בתורה שניתן לנו להורות למעשה, והלא לא בשמים היא, אלא לפניו ית' הוא משנה הצרופים וטבע הבריאה באיזה דבר.

וכ"ז שפירשנו הוא מאמר התורה במשלי ח', ואהיה אצלו אמון ואהיה שעשועים יום יום משחקת לפניו בכל עת, משחקת בתבל ארצו ושעשעי את בני אדם. והנה יש להבין כפל הלשון וגם בשנוי מתחילה אמרה שעשעים ואח"כ משחקתת, ולבסוף היפכה הסדר, אבל הן הן דברינו דכח התורה המה בשני חלקים. חלק א' צרופי שמות שבהם נברא העולם ואין לזה החלק ענין להנהגה כלל, וזהו הנקרא שעשועים יום יום, וכלשון הגמרא, דכל יום הקב"ה מהפך ומסלסל בהם כאדם המשתעשע בדבר.

והחלק השני שניתן לנו לשמור ולעשות הוא לפני הקב"ה להנהגת העולם עפ"י שכר ועונש של כל פרט. וזהו משחקת לפניו בכל עת, שאין רגע נפסק מכח ההשגחה ממנו יתברך, וכל הנעשה תחת השמש, הכל עפ"י חלק התורה שבאה למעשה. וכל זה לפני הקב"ה מתחילת הבריאה והחדוש בכל יום, ואח"כ ההנהגה,

אבל לבני אדם הוא להיפך, מתחילה יש לנו להגות בה למעשה, וזהו משחקת בתבל ארצו, ודייק הכתוב ארצו, דבא"י ביחוד אפשר להשלים כל פרטי התורה משא"כ בחו"ל חסרו כמה מצות התלוים בארץ וקרבנות, וע"כ נקראת תורת אלהי הארץ ואחר שזכה האדם השלם להתנהג עפ"י דקדוקי התורה כל האפשר, יכול ומחויב לעמוד גם על צרופי שמות לדעת מקורי הבריאה וכדאיתא במשלי רבתא פ"י ששואלין את האדם אם ידע האיך כסא הכבוד עומד וכדומה הרבה שאילות לאין תכלית, ידיעות נעלמות מכח השכל הטבעי, ולא אפשר להגיע להם כי עם עפ"י ידיעת צרופי שמות שבתורה, והיינו ושעשעי את בני אדם, בכל מקומות מושבותיהם, אם הוא ראוי לכך.

ואחר כ"ז מבואר עומק הכוונה של תורת אמת, ולא באנו בזה להאמית את מאמרי הקב"ה והתורה והמצוה שניתן מפיו ית' לעשות, אלא בשביל שאנו רואין בתורה הגלוים לנו מאמרי ב"א וספורים שאין בהם ממש לפי הנראה, ואע"ג שבודאי כך היו הדברים מכ"מ אין בהם ענין קיים וניצחי שיהא נקרא אמת [כ"ז ישנו בזוה"ק פ' בהעלותך ד' קמ"ט ב'], מש"ה אנו אומרים בברכה שכל התורה היא אמת, שהצרופים שבפסוק ותמנע היתה פלגש שוים לפסוק שמע ישראל והן הן בכלל עיקר הבריאה, והן הנה חותמו של הקב"ה שהוא אמת.

ומש"ה נקראת התורה בכללה אמתה ש"ת כדאיתא במגילה ד' ט"ז לענין שרטוט, דכמו שמלך יש לו חותם ידוע והוא בקיצור, וזה החותם עצמו מצויר באר היטב על דגלי בעלי מלחמתו בנס בפ"ע ושמה מפורש כל המרומז בחותם הקצר, כך אמת הוא קיצור שמו ית' ראש וסוף ותוך כ"ד אותיות התורה, ואמתה ש"ת הוא החותם הגדול שבו מפורשים כל צרופי שמותיו ית', והכל בכלל אמת.

ואחר שכן יפה אמר קהלת שמש"ה נצרך למצוא דברי חפץ שלא במקומו וגם למצוא המכוון במקומו בכתוב יושר, משום שהם דברי אמת, ואין כל אות ואות שאינו בא לתכלית נשגב ממנו ולא היה אפשר לכתוב בדרך אחר, כי אם בזה הנוסח, ובע"כ אנו צריכים לתורה שבעל פה היאך לעמוד על רמיזותיה וקריצותיה במקומו ושלא במקומו.

פרק ח

ואחר שבקש שלמה ומצא את הגנוז בתורה שבכתב, החל לשבח כח דברי חכמים, ואמר דברי חכמים כדרבונות וכמסמרות נטועים בעלי אסופות. לפי פשוטו הביא כח שני אופני גדולי התורה שבכל דור. יש הנקראים חכמים, שמעמיקים להוציא הוראה ממקרא, ומיישבים רוכסי ההלכה, ויש בעלי אסופות, המה המאספים דינים מפוזרים עפ"י תורה שבכתב לסדר נכון, וכמש"כ באות ו' שהזהיר ישעיה הנביא שלא יהיה לנו דבר ה' זעיר שם זעיר שם, וכבר הזהירה התורה ע"ז כדאיתא בעירובין ד' נ"ד ב' ומנין עד שתהא סדורה בפיהם שנאמר שימה בפיהם,

וכבר החל עתניאל ב"ק וחבורתו לאסוף ולכנוס ולעשות משנה אחת מדינים מפוזרים בתורה ומשום זה נקראו משפחות סופרים. ואי' בירושלמי שקלים פ"ה מה ת"ל סופרים, אלא שעשו התורה ספורות ספורות, חמשה לא יתרומו, ה' מינים חייבים בחלה, ט"ו נשים פוטרות צרותיהם, ל"ו כריתות בתורה, י"ג דברים בנבלת העוף הטהור, ארבעה אבות נזיקין, אבות מלאכות ארבעים תסר א', וכל אלו הפרטים אינם מפורשים כל אחד במקומו, כי אם אחר הקבוץ ממקומות מפוזרים, כמו חמשה לא יתרומו, חשו"ק והתורם את שאינו שלו ונכרי, והנה חשו"ק ונכרי אימעוט מפרשה של תרומת המשכן כדאיתא בירו' ריש מ' תרומות, והתורם את שאינו שלו אימעיט מדכתיב בפ' קרח כן תרימו גם אתם,

[הוספה מכת"י אלא בתנחומא פ' תרומה אי' דגם זה למדנו מדכתיב בזו הפ' מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו וגו'.]

וכן כל פרט, וזוהי חכמת בעלי אסופות. ואמר שלמה אשר דברי חכמים כדרבונות, שמלמדים האיך להוציא הוראה ממקרא, והאיך להבין שמועה, והמשיל זה לדרבן שמלמד את הפרה ליישר דרכיה לתת חיים לעולם, ודברי בעלי אסופות כמסמרות נטועים, שהם נקבעים בסדר נכון כמו נטע שיהא בנקל אפשר לספרן לדעת כמה מסמרות הן, משא"כ אם היו מעורבבים בלי סדר.

והוסיף שלמה להמשיל בלשון נטועים ולא אמר סדורים, וכבר הרבו לדרוש ע"ז במדרש קהלת. ולפי דברינו יש להסביר דהתועלת מספורות התורה עפ"י בעלי אסופות, גדול הרבה מתועלת קביעת מסמרות בסדר נכוז, שהמסמרות אינם מועילים אלא לדעת המספר של המסמרות הנראים לנו, אבל ספורות התורה לא באו כדי לזכור הכללים לבד, שנזכור דחמשה לא יתרומו, דבזה אין תועלת לתכלית ההוראה, אלא בזה שזוכר הכלל שם לב לזכור הפרטים, שאם נשכח ממנו אחד מהני חמשה, ע"כ ייגע עצמו עד שבא למלוי המנין, מה שא"כ אילו לא היה יודע זה המספר לא היה יודע מה שחסר ממנו. מש"ה המשיל זה התועלת לנטיעים שגוף הנטע גורם התפשטות שרשים מתחת וענפים למעלה, ה"נ זכירת הכלל גורם לתזכיר הפרטים שהוא התכלית, עפ"י יגיעה ועמל תורה, זהו פשוטו של מקרא.

וכמו שהיה בימי קהלת שני מיני גדולי תורה, חכמים ובעלי אסופות, ככה היה בכל דור, ור"ע נקרא אוצר בלום ותניא באדר"נ פ' י"א למה ר"ע דומה לפועל שנטל קופתו ויצא לחוץ מצא חטים מניח בה מצא שעורים מניח בה כוסמין מניח בה כו' כיון שנכנס לביתו מברר חטים בפ"ע שעורים בפ"ע כו' כך עשה ר"ע, ועשה כל התורה טבעות טבעות.

הבאור, שר"ע היה בו שני הכחות בשלמות, בבהמ"ד פלפל בחכמה שנכנס מענין לענין, וכשהיה בפ"ע עשה סימנים לתורה וסדר כל פרטי הענין בפ"ע, ואח"כ מסר לתלמידיו לכ"א ואחד כפי כחו היותר שלם בו, ומסר לר' יהודה ת"כ ולר' שמעון ספרי, המה דרשות על סדר הכתובים ברוב חכמה ודקדוקי המקרא, אבל אינו מסודר כל ענין כל הלכותיו יחד, ולר' מאיר מסר סדרי משנה שאסף וקיבץ פרטים המפוזרים לענין אחד, כמו פרק ראשון בברכות נכלל בו דיני ק"ש שמקורם בפ' ואתחנן ועקב, וזכירת י"מ שהוא בפ' ראה, וברכות ק"ש שמרומז בפסוק שבע ביום הללתיך כדאי' בירו' שם, ור"מ קבצן כעמיר למקום אחד באשר שכל אלה נכללו במצוות ק"ש.

וכן עשו בעת בנין התלמוד, שהיו בהם דברי הכמים לחקור דקדוק ועומק המשנה, וגם היו בהם בעלי אסופות, וחברו מס' סופרים ועוד מם' קטנות, וגם בגמרא גופא נמצא טבעות מכמה מאמרים, וגם הזהירו ע"ז כדאיתא במס' שבת ד' ק"ד עשה סימנים לתורה וקנה אותה, ופרש"י סימנין של סדר שמועה דתנא או אמורא בגירסא שלא תשכח אחד מהן כגון אלו שבש"ס. וכן אחר התלמוד היה רבינו השאלתות ובה"ג ורי"ף בעלי אסופות שאספו מים התלמודים למקום אחד, וכן אחריהם הרמב"ם וכדומה, ובעלי התוס' היו חכמים להוריד שפע ידיעות בעומק התלמוד, וכן נמשך מדור לדור, שני מיני גדולי תורה אלו כל אחד לפי דרכו בחכמה, וכל אחד לפי דעתו בסדור. כל זה הוא משמעות אותו הפסוק.

וכן אחר התלמוד היה רבינו השאלתות ובה"ג ורי"ף בעלי אסופות שאספו מים התלמודים למקום אחד, וכן אחריהם הרמב"ם וכדומה, ובעלי התוס' היו חכמים להוריד שפע ידיעות בעומק התלמוד, וכן נמשך מדור לדור, שני מיני גדולי תורה אלו כל אחד לפי דרכו בחכמה, וכל אחד לפי דעתו בסדור. כל זה הוא משמעות אותו הפסוק.

פרק ט

ועדיין יש לדקדק באותו מקרא, א' לשון כדרבונות בלשון רבים, והלא לדרבן אחד אנו צריכים איך לפרש המקרא ולפשט רמזותיה.

ב' למאי המשיל קהלת למסמרות, ככרם נטוע מיבעי ליה, שהוא נטוע בסדר שתים נגד שתים וכדומה, והוא מכוין לתכלית שביארנו למעלה, ומשל המסמרות ודאי יש בו דבר עמוק.

ג' עוד לפי דברינו דמשל הדרבנות קאי על חכמים לחוד, ומשל המסמרות על בעלי אסופות א"כ הכי מיבעי ליה דברי חכמים כדרבונות ובעלי אסופות כמסמרות נטועים.

אלא ע"כ ה"פ דברי חכמים כדרבנות וכמסמרות נטועים, כדרבונות וכמסמרות נטועים בעלי אסופות. וכיב"ז דקדקו בעלי התלמוד בב"מ ד' ס"א לענין נשך ותרבית, וכן הרבה כמבואר שם בתוס' ד"ה קרי ביה, אלא יש לפרש תועלת דברי חכמים בשני אופנים וכן דברי בעלי אסופות.

ומתחלה יש לנו לבאר ענין דברי חכמים, והוא עפ"י דאיתא בסנהדרין ד' ל"ד א' בעא מיניה ר"א מר"י אמרו שנים טעם א' משני מקראות מהו א"ל אין מונין אותם אלא א', מנה"מ אמר אביי דאמר קרא אחת דבר אלהים שתים זו שמענו מקרא א' יוצא לכמה טעמים ואין טעם אחד מכמה מקראות, דבי ר"י תנא וכפטיש יפוצץ סלע, מה פטיש זה מתחלק לכמה ניצוצות אף מקרא אחד יוצא לכמה טעמים.

ויש להבין דלפי זה, ה"ז הכלל עצמו דמקרא א' יוצא לכמה טעמים למדנו משני מקראות, וזה א"א כמו שאמר אין טעם א' יוצא מכמה מקראות. אבל באמת בשני אופנים הם בא זה הכלל, יש אופן א' שאין מחלוקת בין הדורשים זה המקרא לכמה טעמים זה דורש בהן א' וזה דורש בהן אחר, ושניהם מודים זל"ז. כגון שדרשו מדכתיב לא תאכלו על הדם, כמה אזהרות בת"כ ובסנהדרין ד' ס"ג, וכולם אמתים להוראה ואינם מחולקים כלל, ולא עוד אלא שאפשר דחכם א' דורש פסוק א' בכמה פנים, וכדאיתא שם ד' ק"ג מנשה היה שונה חמשה וחמשים פנים בת"כ, ואחאב שמנים וחמשה וירבעם מאה ושלשה.

בזה האופן מתפרש האי קרא אחת דבר אלהים שתים זו שמענו שהרי שמענו הלכה למעשה שני דברים, ובאמת כמעט אין פסוק שלא נדרש בכמה פנים, וכדאיתא בעירובין ד' כ"א קווצותיו תלתלים אר"ח אמר מר עוקבא מלמד שיש לדרוש על כל קוץ וקוץ תלי תלים של הלכות, ודבר זה ניתן לחכמים אם יש עוד לדרוש מזה המקרא או לא, וע"ז המשיל קהלת שדברי חכמים כדרבונות, שהרי כל פן ופן הוא דרבן בפ"ע, שהוא מורה דרך להביא חיים לעולם בהוראה הלכה למעשה, ומיושב דיוק לשון כדרבנות.

פרק י

ויש עוד אופן דברי חכמים שבאים במחלוקת, מר סבר דכך יש לדרוש ומ"ס דכך יש לדרוש ולא כך, והנה הא' עיקר ומביא חיים לעולם, והשני טפל ואינו להלכה. שמא תאמר שא"כ הוא דבר בטל ואינו בכלל אור התורה ח"ו, ע"ז המשיל וכפטיש יפוצץ סלע, מה סלע המכה בו כדי להוציא ניצוצות אורה ולהדליק בו את הנר לילך בדרך הישר, והסלע מתפוצץ לכמה ניצוצות, והנה אין האדם מדליק נרו אלא מניצוץ אחד, והוא התכלית המתבקש להמכה, ושאר הניצוצות המה בטלים ובלי תכלית, אבל מכ"מ גם המה אין כולם שוין בהעדר תכלית, ויש מהם שאין הולכים למרחוק, ומיד כשיצא מהסלע אוסף נגהו והולך תמס, ושוב אין בו אורה, ויש מהם אור נמשך איזה זמן, ומאיר למקום שהלך שמה, ויש ניצוצות שבהילוכם נתפסים באיזו דבר ועשו אבוקה גדולה גם בלי דעת המכה באבן, כך הם דברי חכמים שנחלקו.

הא' בא להוראה למעשה, והוא התכלית, ושאר הדעות בלי תכלית הוראה ומכ"מ לא כולם שוים בהעדר תכלית ההוראה.

יש מהם שמיד שיצא מסלע המחלוקת אסף נוגהו והלך תמס ושוב אין בו אור תורה, כמו בהא שנחלקו בדורות הראשונים בפי' הכתוב לא יבוא עמוני ומואבי, אם עמונית ומואבית בכלל, והנה בשעת מחלוקת היה הדעה עמונית ומואבית בכלל, בגדר כל ד"ת, עד שבא בועז וקבע הלכה כדאיתא בכתובות ד' ז', ושוב כבה אותו הניצוץ לגמרי, ומי שלומד דעה זו דואג אומר עמונית ומואבית באזהרה אינו ככל ד"ת, ואינו דומה למי שלומד דעת ר"ש דמצרית ואדומית אינו בכלל אזהרה כדתנן בפ' הערל, וכן הוראת דואג ואחיתופל דאשת דוד מותרת שאינה בכלל א"א בשביל שהוא חייב מיתה והרי הוא כמת וכדאיתא ברבה ריש פ' נח, והנה כבר נשתקע סברא זו, ואין בו אור תורה כעת.

וכיב"ז היה בימי בית שני שנחלקו בחגיגה אי דוחה שבת, ואיתא בפסחים ד' ע' דס"ל לדורתאי ב"י ובנו שחגיגת י"ד דוחה שבת כמו פסח, ואמר רב מ"ט דבן דורתאי כו', ואמר ר"א ואנן טעמא דפרושאי ניקו ונפרוש, הרי דס"ל שכבר נשתקע זה הניצוץ ואין לדבר בו עוד, שאסף נוגה אור תורה ממנו. והכי איתא במס' ע"א ד' ז' דאר"י על איזה דברים נשתקע הדבר ולא נאמר, ופרש"י בל"א שלא ידברו מזה, הרי שאינם בכלל ד"ת, ומי יודע כמה מחלוקת שהיו בדורות הראשונים שכבר עלו בתהו באשר אספו נגהם.

אבל יש כמה מחלוקת דכל דעה הוא אור בפנ"ע שמאיר בחכמת התורה אע"ג שאין הלכה כמותו, ולא מיבעי לשיטת התו' דבשעת הדחק סומכין על היחיד שמיקל, א"כ ה"ז הוראתו הוראה, ואפי' לשיטת רש"י ורמב"ם דא"א לפסוק כלל כאותו יחיד כמו שביארנו בקדמת הראשון אות ג', או במקום שאיפסק בפי' דלא כאותו דעה כמו ב"ש במקום ב"ה שאינו משנה, מכ"מ דבריהם אור גדול לאיזה פרט שלא מענין המתבקש, או שנתפסים בדעה המתבקשת להלכה ונעשה עפ"י זה אבוקה גדולה.

ונביא לדוגמא מחלוקת הראשונה בש"ס באימתי קורין א"ש בערבית משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן עד סוף אשמורה הראשונה דברי ר"א וחכ"א עד חצות רג"א עד שיעלה עמוד השחר. והנה בגמרא דילן פסק כר"ג ובירו' פסקו כחכמים, אבל דעת ר"א ודאי דעה דחוי' מהלכה, שמא תאמר אין אור תורה בדברי ר"א חלילה לא כן הוא, אלא ה"ז ניצוץ מאיר לענין אחר, דמדבריו למדנו דג' משמרות הוי הלילה ויש בזה חכמה עמוקה, ואור נעלה.

ועוד שעפ"י דעתו נעמוד על דעת חכמים, וכמו שנסתפקו בני ר"ג כדאיתא בד' ט' א' דהכי קאמרי ליה רבנן פליגי עילווך ויחיד ורבים הלכה כרבים, ופרש"י דס"ל משמעות בשכבך בשעה שאתה הולך לשכב כר"א, אלא שפליגי אדר"א, דאילו ר"א ס"ל דהליכת שכיבה הוא עד אשמורה ראשונה, וחכמים ס"ל עד חצות או כוותיך ס"ל כו'

[הוספה מכת"י ולא תקשה מסוגיא דלעיל ד' ד' דמקשה הגמ' חכמים כמאן ס"ל אי כר"א ס"ל לימרו כר"א, ופרש"י דעד האשמורה הראשונה ודאי כל שדעתו לישן כבר שכב וישן. וא"כ היאך נסתפקו בני ר"ג.

וכבר עמדו ע"ז המפרשים. והנראה לי, ודאי כמו שיש מחלוקת בין ת"ק ור' יהושע בזמן קימה, דת"ק ס"ל עד הנץ החמה שעומדים רוב ב"א, ור' יהושע ס"ל עד שלש שעות, שכן דרך בני מלכים, ואזלינן בתר מיעוטא, ופסק הש"ס כר' יהושע, וא"כ ה"ה דאפשר לומר דחכמים דר"א ס"ל כר' יהושע דאזלינן בתר מיעוט אנשים ויש מנדרים שינה מעיניהם עד חצות כמו ת"ח וכדומה, וא"כ יש מקום לספקו דבני ר"ג.

מש"ה ש"ס דילן שפיר מקשה לפי נוסח המשנה דחכמים פליגי עם ר"א בק"ש ש"ע ועם ר"י בק"ש של שחרית, ולא משמע דר"י הוא שחולק על ר"א, אבל בני ר"ג שלא היה לפניהם משנה זו מסודרת עדין, רק ידעו דפליגי על ר"ג שפיר אסתפיקו מאיזה טעם פליגי.]

הרי דעפ"י דבריו של ר"א יש לחקור בטעם חכמים. והיה נראה עוד דבירוש' איכא תרי לישני בטעמא דחכמים לפי האמת, דבירו' מקשה על ר"ג דעבד עובדא כותיה, והרי לא כן עשו שאר תנאי דפליגי עם רבים, ומשני משום דק"ש שנון, ומשני עוד דה"ק ר"ג לבניו דכבר יצא זמן חכמים עבדו עובדא כותיה. ולכאורה תמוה מה זה ישוב, הא רבנן ס"ל שאין ק"ש אחר חצות, אפי' כבר יצא הזמן, אלא צ"ל דפליגי הני תרי שנויי בטעמא דרבנן, דל"ק ס"ל דחכמים כר"א ס"ל, וא"כ אפי' בדיעבד אפי' אנוסים אין לקרות אחר חצות, שהרי דומה ממש לכבר עלה השחר, ול"ב ס"ל דחכמים מודו דפי' בשכבך, כ"ז שאתה שוכב, ומה"ת זמן ק"ש עד עה"ש, אלא משום הרחקה קבעו עד חצות, וא"כ שפיר קאמר ר"ג דבדיעבד מודו דבעי למיעבד כר"ג. הרי דגם לפי האמת ס"ל להירו' בל"ק דחכמים כר"א ס"ל במשמעות הכתוב.

מיהו לאחר העיון אאל"כ בפי' הירו', שהרי מבואר בירו' דלר"ג מותר לכתחילה לאחר ק"ש עד אחר חצות, מדקאמר שם דמדהזהיר ר' יסא לת"ח שבאים ללמוד בלילה, דליקרי ק"ש ולא יעברו חצות ש"מ דפסק כחכמים, הרי דס"ל להירו' בפשיטות דלר"ג שרי לכתחילה, וא"כ ע"כ הא דתנן ולמה אמרו עד חצות כדי להרחיק את האדם מה"ע, הוא דעת חכמים, ומבואר דלית להו דר"א.

אלא צ"ל דהני תרי לישני דפליגי בדעת חכמים, לא נחלקו אלא באופן הרחקה, דל"ק ס"ל דאפי' בדיעבד וזוהי דעת רש"י בד' ט' ד"ה או דילמא כו' ומיהו היכא דאתניס ולא קרא קודם חצות עדין זמן חיובא הוא כו'. כונת רש"י דחכמים פליגי אפי' בדיעבד, ומכ"מ היכא דאיתניס שאני ולא גזרו. והירו' לא חילק בכך, מש"ה קאמר, דרק דמשום דבק"ש שהוא שנון אפי' לחכמים שרי, ולישנא בתרא ס"ל דבדיעבד גם חכמים מודו, ולא גזרו אלא לכתחילה

[הוספה מכת"י ובזה מבואר דאפשר לומר דלחכמים אפי' בדיעבד לא יקרא משום הרחקה, ולא כתמיהת הגאון ש"א ז"ל על סברא זו, וממילא יש לומר דר"ג ג"כ מודה דלכתחילה אסור כשיטת הרי"ף ז"ל והוכיח מסוגיא ד' ד' שהביא ראיה מברייתא דחכמים עשו סייג לדבריהם כדי שלא יהא אדם בא מן השדה ואומר אוכל קימעא כו', להא דעשו הרחקה דחצות, וס"ל להרי"ף דכמו בהרחקה זו דאכילה ושינה כ"ע מודו, אפילו ר"ג, ה"נ בהרחקה דחצות, והיא שיטת הרמב"ם ז"ל ולא כהירו' בזה, וס"ל דש"ס דילן פליג וקיי"ל כש"ס דילן.

והא שהקשה הגאון הנ"ל מדאי' בירו' שלא גזרו על אכילת קדשים אחר חצות אלא משום כרת, וא"כ בק"ש א"א לגזור, לק"מ דהירו' לטעמיה דלר"ג שרי לכתחילה לקרוא אחר חצות, ומכ"מ בקדשים גזר, והיינו משום כרת. ובל"ז ג"כ ניחא לשיטת הרמב"ם דס"ל באכילת קדשים גזרו אפי' בדיעבד כמבואר בה' ק"פ, ובק"ש שרי בדיעבד לר"ג לכ"ע וע"כ משום כרת.]

נחזור לענין, דדברי ר"א תורה גם מצד עצמו לענין דבר אחר, גם מצד שמסובך בדברי חכמים, וכן כל דעה יחידית שנזכרת במשנה וגמרא יש ממנה אור לאיזה תכלית, ובזה ראוי ומצוה להגות ולהפוך בהם, וקהלת המשיל זה האופן למסמרות נטועים, דנטע עץ מאכל, יש בו כמה ענפים שאין ראוי למאכל, מכ"מ אין כולם שוים בהעדר התכלית.

יש ענפים שחשף חשפה והלבינו שריגיה ושוב לא יוצלח לשום דבר, אבל יש ענפים שאע"ג שאין בו פירי, מכ"מ עלים גדולים בו, והמה עלים לתרופה, כמו עלים של ענף שיש עליו פרי, ועוד יועיל אם ירכיבו ממנו באילן אחר גרוע ממנו, ויהא לתועלת להמתיק הפירות שיהא כפרי האילן של אותו ענף. והיינו ממש כמסמרות נטועים, שהנטע לא מועיל לאכילה כמו שהוא אלא שיהא כמסמר התקוע במק"א. כ"ז ביאר שלמה מעלת דברי חכמים, המחדשים בפי' המקרא אם כהלכה אם שלא כהלכה, שדברי אלו הם כדרבונות, ואלו הם כמסמרות נטועים, כך הם דברי חכמים בכל דור, אם בעלי התלמוד שהתחכמו במשנה, אם אחרי התלמוד, שהתחכמו בגמרא.

פרק יא

אח"כ יש לנו לבאר שני אופני תועלת להוראה מדברי בעלי אסופות, שאע"ג שלכאורה אין בהם חידוש דין, ולא באו אלא לתועלת הזכירה מכ"מ הלכתא רבוותא איכא למישמע מנייהו בשני אופנים.

הפן הא' הוא גלוי דמדמנה כך ולא יותר ש"מ שהדין כך. דרך משל מדמנה חמש עשרה נשים פוטרות צרותיהן, ולמדנו דלא יותר, וקשה עלינו הא איכא צרת אשת איש, כגון באומר ה"ז גיטך חוץ לאחיו של המת, שעליו ה"ה א"א, ואסורה ליבום היא וצרתה, אלא ע"כ או דס"ל כחכמים דר"א דא"א לגרש בזה האופן לומר ה"ז גיטך חוץ מזה, או כר"א דר"פ המגרש דאפשר לגרש כך ומכ"מ אינה פוטרת צרתה ומטעם שהביאו התו' יבמות ד' ט' בשם הירו' שהיא ערוה שהיה בידו לפוטרה ולא דמי לאחות אשה, מש"ה אינה פוטרת צרתה. הרי דמחשבון בעלי אסופות יש לנו ללמוד דין, משא"כ אי ניתן הלכה פשוטה דערוה שיש בה כרת פוטרת צרתה, ה"א דה"ה צרת אשת איש לר"א.

[ולכשתמצא לומר נחלקו בזה בבלי וירושלמי לדעת תנא דת"כ שמנה חמש עשרה נשים פוטרות כו' ולא פירש מה הן כתנא דמשנתינו ומחולקים בבלי וירושלמי מה כוון תנא דת"כ למלאות זה הענין כאשר יבואר.]

דהנה בת"כ תניא דלהכי כתיב באשית אחיו נדה היא למעט אשת אחיו מאמו מאיסור אשת אח, וכמו שהביאו התוס' ריש מס' יבמות, והכי איתא בירושלמי שבת פרק כלל גדול, ובתלמודין ביבמות ד' נ"ד איתא להפך דנדה היא בא ללמד לחייב אפילו אשת אחיו מאביו דיש היתר ביבום, אבל א"א מאמו פשיטא דבהאי אסורא קיימא.

ולכאורה תמוה היאך חולק התלמוד על הת"כ. אלא כך הענין, דהתלמוד דילן ס"ל דהת"כ ע"כ אינו מונה אשת אחיו מאמו במנין ט"ו נשים, ומכניס תחת זה אשת איש וכר"א, ומעתה משנתינו שמנה אשת אחיו מאמאו, ע"כ חולק על הת"כ, אבל הירושלמי ס"ל דגם הת"כ מונה אשת אחיו מאמו, וא"כ אין חולק.

ותליא בנוסחא בברייתא דת"כ, דלפי דאיתא לפנינו בנוסחת אותה ברייתא שהובאה בריש מכילתין אין לי אלא צרתה צרת צרתה מנין ת"ל לצרור ולא לצור.

וכבר הקשו תוס' בד' ב' א' מהא דרב אשי להלן ד' י"ב דקאמר סברא היא מה לי צרתה מה לי צרת צרתה וע"ש שנדחקו ליישב, אבל הרמב"ן בחי' כתב דבאמת בש"ס דילן ליתא נוסחא זו וכן בהלכות הרי"ף [ולפנינו ברי"ף אי' והיא מידי המגיהים], אבל בירושלמי איתא כ"כ הרמב"ן ז"ל.

וע"כ לית ליה להירושלמי סברת רב אשי, אלא יש מקום לחלק בין צרתה לצרת צרתה, והיינו עפ"י סברת הירו' לחלק בין צרת אשת איש לשאר עריות, משום שבידו היה לפטור הערוה, ה"נ אי היה מגרש אשתו לא היתה הצרה עליו ערוה נמצא שלא היינו למדים צרת צרה מצרת ערוה. ובזה מתיישב מקום החלוק שעושה הירושלמי, דלכאורה קשה טובא הא הוקשו כל העריות זל"ז בלי שום חלוק, אבל השתא ניחא דכיון דאיצטריך קרא לצרת צרה ש"מ דצרת א"א מותרת. זהו דעת הירו', ולפי זה אין מקום לומר דהת"כ כוון לצרת אשת איש וכר"א, וע"כ צריך לומר דחמש עשרה נשים היינו אשת אחיו מאמו, ואע"ג שנתמעט היינו מערירי דכתיב באשת אחיו, אבל כרת איכא, ואין תנא דמשנתינו חולק כלל.

אבל תלמוד דילן לא גריס צרת צרתה מנין וכרב אשי דסברא היא, וא"כ א"א למעט צרת אשת איש לר"א, וא"כ אפשר לומר דתנא דת"כ דמיעט אשת אחיו מאמו, מכרת גם כן מיעט, ובאמת אינה פוטרת צרה, וחמש עשרה נשים היינו צרת אשת איש וכר"א. ומעתה משנתינו דקחשיב אשת אחיו מאמו, ע"כ פליגי, והיינו דש"ס דילן חולק על הת"כ בפי' נדה היא.

ובזה נתיישב פרש"י שפי' דכרת דכה"ת היינו ערירי שמת בלא זרע, ומיתה בידי שמים היינו שזרעו קיים, והתוס' ריש יבמות הקשה הרבה לפי הת"כ והירושלמי דממעטי אשת אחיו מאמו, וע"כ מערירי מיעט ואיתנייהו בכרת מדפוטרת צרה. אבל למש"כ לק"מ דודאי גם בזה פליגי בבלי וירושלמי, שהרי בבבלי יבמות ד' נ"ה איתא איצטרך למיכתב ערירים יהיו ואיצטרך למימר ערירים ימותו כו', הרי דס"ל דמה שנאמר בחדא ערוה ה"ה בכולהו, ואין זה אלא גלוי מלתא דכרת כך הוא. וקושית התוס' כבר נתיישבה שפיר, דמשנתינו ס"ל דלא נתמעט אשת אחיו מאמו, והת"כ לא מנה אשת אחיו מאמו כלל.

אבל בירו' פ' כלל גדול איתא דהיכא דכתיב ערירים יהיו כך הדין והיכא דכתיב ערירים ימותו כך הוא, הרי דאין למדים זה מזה כלל, ושפיר י"ל דלא נתמעטה אשת אחיו מאמו אלא מחומר דערירי, אבל בכרת דשאר עריות איתא.

והוספתי דע"כ ש"ס דילן ס"ל כפרש"י דסתם כרת הוא וזרעו נכרתים, דלשיטת התוס' צ"ל דהנ"מ בין כרת למיתה בי"ש היינו דכרת לפני חמישים ומיתה לפני ששים, וא"כ קשה הא דאיתא בכתובות ד' ל' דמאן דיליף לרנבה"ק אסון אסון מבנימין, מיתה בידי שמים ג"כ פוטר מתשלומין, ולשיטת התוס' קשה מנלן, הא בנימין הרבה לפני חמישים היה אז, וה"ז כרת, אלא צריך לומר כפרש"י דכרת הוא וזרעו נענשים, וידוע דלבנימין היה כבר בנים, מש"ה לא נחשב אסונו אלא למיתה, והכי דייק רש"י שם דכרת הוא וזרעו נכרתים.]

נחזור לענין, דמנין חמש עשרה נשים, המה כדרבנות ללמדינו חדשות ונצורות. וכך יש ללמוד מכל בעלי אסופות, שאספו סדרי המאמרים מפוזרים לענין אחד, יש להבין מזה דעת המאסף בפ' אותו המאמר.

וכמו שדקדקנו בסי' קל"ד לענין אסור למלאות פיו שחוק, דעת רבינו שאסף אותו המאמר לה' תשעה באב, ובסי' נ"ז אות ד' ובכ"מ למדנו מסדרי אסיפת רבינו ענינים להוראה, וכן בס' בה"ג ע' מש"כ סי' נ"ג אות ד' לענין ק"ש, ובס' הרי"ף ע' מש"כ בסי' כ"ז אות ו' ובסי' כ' אות י"ג ועוד הרבה, והיינו שאמר קהלת כדרבנות בעלי אסופות, אסיפתם בלי אומר ודברים המה דרבן ליתן חיים ללומדיהן.

פרק יב

ויש עוד אופן ללמוד בדרך אסיפתם, מה שאינו נראה כלל שבאו ללמד, ולעין רואה אינו אלא מסדר והולך בלי שום חדוש, אבל כשתדקדק תמצא בם איזו תיבה מרמזת ואתיא על הגיון לב המאסף, ולהיכן עיניו מטייפין, ובאשר המאסף לא בא ללמדינו בינה כי אם לסדר הענין כפי דעתו, ע"כ באו דבריו קצרים שיהא מועיל יותר לזכרון, שהוא עיקר התכלית בספרו, אבל מכ"מ אם נדקדק מלה במלה יש לדלות עומק הכונה. ובזה נשתנו דברי חכמים מלשון בעלי אסופות, דדברי חכמים באו לתכלית ליישב ולהבין דעתם, א"כ הוצרכו לבאר דבריהם כדי להגיע לתכליתו, משא"כ לשון בעלי אסופות שעיקר התכלית היה לאסוף ולכנוס ענינים מפוזרים כדי לקצר התפשטות הזכרון על מרחבי הענינים, ע"כ באו בקצרה ועלינו לדקדק הרבה מלה במלה.

ובזה תראה כמה פעמים בהלכות גדולות וברי"ף היכא שבאו לבאר לפנינו איזה סוגיא המה מאריכים, וברוב המה מקצרים מאד, והיינו משום דכאשר באו לבאר דבר שראו משתבשים בהבנתו בארו היטב, אבל עיקר החבור לא היה אלא כדי לאסוף ולכנוס הרבה, במעט דברים וסדור יאות, מש"ה כללו דעתם במעט דברים. וע"ז המשיל קהלת כמסמרות נטועים, דמי שבא לנטוע עץ מאכל, ה"ז מכוין שישא פרי ויוסיף שורש וענף, ולעשות קציר מזה הנטע, ע"כ הוא נוטעו באופן המסוגל לזה, משא"כ הקובע מסמר אינו מכוין אלא שיהא הסדר נכון, ושיהא קבוע במקומו שלא ימוט, ה"נ בעלי אסופות עיקר כונתם להיות הסדר נכון, ושיהא יפה לזכירה, אבל מכ"מ אינו דומה למסמרות אלא שהמה נטועים, ויש מהם ג"כ להוציא פרי להוראה.

ואחר כל זה שביאר קהלת שני אופני החכמים שבכל דור סיים קהלת מאמרו ניתנו מרועה אחד, דמשום זה יהיו בעיניך יקרים דברי שני אלה גדולי תורה, ששני הכחות ניתן להם מהקב"ה, וכמאמרם ז"ל במגילה ד' לאוקמי גירסא סיעתא דשמיא.

ולא תאמר דבעלי אסופות אין בהם חכמה אלא מלאכה לסדר באופן יאות לפי הזמן והענין, וא"כ אין לחוש לדקדוק לשונם, ולהפך בהם כ"כ אבל באמת אינו כן, אלא גם זה הוא כח אלהי רוען של ישראל ית' והנוצר תעודה שלא ישכח, הוא הנותן כח לכל א' לפי דרכו, זה מפרש וזה מחבר, זה דורש וזה מדבר, וזה מיד ה' עליו השכיל להצביר בר. והא שדקדק שלמה לומר כן על הקב"ה לשון רועה, היינו משום שכל אלו הפרטים אינם אלא בחלק הנגלה, הניתן לנו למעשה, ולהתהלך אחרי דבריו ית', משא"כ בחלק תורה הנסתר כמש"כ לעיל שרמז קהלת ע"ז באמרו דברי אמת, אינו כן אלא אין לנו אלא דרך א' שהוא האמת, אבל מי שלא כוון בהשגתו אל האמת וכסבור שכך היה צרופי שמותיו, וכך הגיע מזה הצרוף, ואינו כן, ה"ז דברים של מה בכך ואינם מאירים במאור תורה כלל. מש"ה כתב נתנו מרועה אחד שהוא המנהיג ומדריך ישראל בדרך ילכו, וכך פירשו בגמ' חגיגה ובאדר"נ פי"ח ובכ"מ אע"פ שאלו מטמאין ואלו מטהרין אלו אוסרין ואלו מתירין כו' כולם דברי אלהים חיים הם.

והנה חכמי התלמוד הרבו לדקדק בלשון בעלי אסופות חכמי המשנה, והוציאו מזה כמה דינים וכפי המצוי בלשון הגמרא מתניתין נמי דיקא, אע"ג שאינו מבואר, אלא דקדוק לשון בעלמא, והרגש חכמי התלמוד היה חזק, וגם כח היה בהם להחליט מטעם ההרגשה שלזה חכמי המשנה היו מכוונים, וכמו כן אחר חתימת התלמוד היה רבינו השאילתות ובה"ג והרי"ף בעלי אסופות, ובאו בדור שאחריהם הרמב"ם והרמב"ן וכדומה שגם כן הרגשם היה חזק, וגם חכמתם עמדה להם לתת להם פנים, והיו דברי הגאונים סובב פסקי הראשונים, כמו רוח החי' באופנים, ומאז עברו כמה שנים, נשכח דקדוק דבריהם מדורות אחרונים, זולת במקרה ובמקומות מצוינים,

ועתה כשאנו באים לדקדק היכן דבריהם פונים, הרגשתנו חלושה ואנו הולכים בהם באשמנים, וגם אם היינו מרגישים איזה לשון שאינו מדויק אין בכחינו לעשות בהם כונים, על כן כאשר אנו רוצים לחדד ההרגשה עלינו לשום לשון שלשה ספרים אלו זה בצד זה, כאשר ידוע לכל מעיין בהם ששני אלו המחברים ז"ל השתמשו בלשון אחד בכמה ענינים, אלא שלא נשתוו בסדור אסיפתם, וכן הרי"ף ז"ל כמו שכתבתי בפתח הראשון אות ד', וכאשר נמצא איזה שנוי ביניהם אז נקל להרגיש אפי' לאטום הרגשה כמוני.

וע' מ"ש הרא"ש נדה פ' תינוקות סי' ג' לענין הרגש ראית דם, שאע"פ שאינו בקי בחלוקי מראות דמים, מכ"מ בשני דמים שלפניו יוכל להבחין אם הן שוין או משונין במראיתן.

אמנם לעמוד על דעתם ז"ל ולכוין בטעם השנוי, עלינו להפוך בשיטות ושנוי דעות שהראשונים חלוקין בזה המקום, ולפיהן בנקל ימצא כל כל איש לכוין לשון זה לאיזה שיטה הוא נוטה.

והנני ממשיל דברי רבותינו גאונים קדמונים ז"ל בהפרש הבנת דעתם לפני הראשונים מאשר לפנינו, לאדם שהיה לו פירות הקיץ, ורוצה להשהותם לימות החורף, ואם יניחם בחדרו כאשר המה, יתעפשו וירקבו, מה הוא עושה מייבשם ומצמקם עד שמתקשים ומתקמצים במעט הכמות. והנה כשבא לאכול בחורף, אם שניו טובים, ה"ז אוכל אותם כמו שהם ומוצא טעמם, אבל אם שניו רעים, ואינו יכול להוציא הטעם בלעיסת הלשון לבדו, מה הוא עושה, מביא מים וקדרה ואש ועצים ומבשל הרבה, ואחר כ"ז מוציא כל טעם הכמוס בם.

כך הראשונים חרשו וזרעו וקצרו ועשו פרי, ואילו באו לפרש מה שברוחם, היו נאבדים מרום ימים ברב חכמות, והרי ע"כ עשו בעלי אסופות קיצור מהש"ס כדי שלא יאבדו הדינים מרוב דברי הש"ס. ומה עשו, קיצרו הרבה וכללו רוב ענין במעוט דברים, ובאין אומר ודברים, במה שחסרו איזה מאמרים. והנה הבאים אחריהם לאכול וליהנות מאור דעתם ז"ל, נשתנו כחות המקבלים. הרמב"ם וכדומה שהיה דעתו יפה, לא נצרך לעמל רב כי אם בשום לבו הרחבה מני ים על דיוק כ"ש בדברי רבותינו, והחליט השיטה לפי דעתו, וכן ר"ת למד מדקדוק לשון קל בה"ג דין ועיקר גדול כמש"כ בקדמת העמק הראשון אות ט"ו.

אבל אנחנו יתמי שדעתינו קצרה, אין לנו פה לאכול וליהנות מהשנוי בלשון, אם לא שנביא פרש"י ותוס' וכדומה מפירושי הראשונים, ולפלפל בהם בבאור הסוגיא, ואח"כ בנקל נעמוד מזה ההרגש להיכן דעת רבינו נוטה, להיכן דעת בה"ג או הרי"ף נוטה, ואחר כן תהיה דעת רבינו לסיוע דמינכרא לזו השיטה כידוע מעלת קבלת גאון ר"א ז"ל.

פרק יג

ועדין לא נכחד ממנו לבן של גדולי תורה בעת החיה יברכם ה', שאע"פ שהכל מתנין ברומו של השאלתות ובה"ג שעליהם כתבו הראשונים שכל דבריהם ד"ק, או קדושתו של הרי"ף שעל ספרו אמרו שחיברו ברוה"ק, והכל יודעין שכל זאת החרדה אינה אלא לפי שידעו הראשונים איך לדקדק בדבריהם, וראו אורות מאופל הקיצור בקיצורים, ובכ"ז לא הגיעו בדורות אלה לעמוד על דעת גדולי בעלי אסופות אלה עמודי ההוראה משום שלא הסכינו עצמם לדקדק אף בדברי הרי"ף שהוא נגד עיני כל הוגה בדברי מפרשיו ונושאי כליו ז"ל, מכש"כ שלא שם איש לב לספרי השאלתות ובה"ג, לדעת דיוק דבריהם, זולת במקום שהעירו הראשונים ז"ל מכבר על דברים מעטים. \

על כן יהי הדבר היוצא מספרי בשם רבותינו ז"ל קשה לשמוע ולהפך בהם, ומכש"כ לבנות יסוד ורמי הפלפול על זה כמו שהיו עושים איש איש לפי גדולתו על הדבר היוצא מפורש מפי רבותינו אלה, או אילו שמעו דעתם מפי הראשונים.

וראיתי חובה להביא דרישת בעלי המדרש על הפסוק שהצבנו בראש, ולפרשו כיד ה' הטובה על שאינו הגון כמוני. והכי איתא ברבה פרשת נשא פרשת י'ד:

תני מנין אתה אומר שאם שמע אדם דבר מפי קטן שבישראל יהא בעיניו כשומע מפי חכם ת"ל והיה אם שמע תשמעו אל מצותי אשר אנכי מצוה אתכם היום [פי' כל אשר תשמעו, ממי שהוא, הוא אשר אנכי מצוה ללמד אתכם, על ידי מי שראוי לכך, היינו חכם בדורו, ואע'ג ששמועה זו אינה הולכת מפיו של החכם באמת], ולא כשומע מפי חכם אלא כשומע מפי חכמים שנאמר דברי חכמים כדרבונות מה דרבן זו מכוין את הפרה לתלמיה להביא חיים לעולם כך דברי תורה מכוונים דעתו של אדם לדעת המקום, ולא כשומע מפי חכמים, אלא כשומע מפי סנהדרין שנאמר בעלי אסופות, ואין אסופות אלא סנהדרין שנאמר אספה לי וגו', ולא כשומע מפי סנהדרין אלא כשומע מפי משה שנאמר נתנו מרועה, שנאמר ויזכור ימי עולם משה עמו וגו' ואומר ומשה וגו' היה רועה, ולא כשומע מפי משה אלא מפי הקב"ה שנאמר נתנו מרועה אחד, והקב"ה נקרא רועה שנאמר רועה ישראל האזינה אחד שנאמר ה' אחד.

ע"כ לשון המדרש במעט הגה"ה, וכ"ה בספרי פרשת עקב באיזה שנויים.

ולכאורה תמוה למה האריך קהלת כ"כ והעלה השמועה על גרם המעלות, ובלי פסיעה גסה, אלא לאט לאט, ולמה לא נאמר שאם שמע מפי אדם קטן שבישראל יהא בעיניך כאילו שמעה מפי הקב"ה, ומה לי חשבון המעלות.

אבל באמת קשה להיפך היאך אפשר לדמות השמועה מפי קטן ומפי גדול, הרי תניא בספרי ריש פ' דברים והובא בנימוקי רש"י שם שאמר משה לישראל בשעה שאמרו טוב הדבר אשר דברת לעשות, כך היה להם להשיב, ממי נאה ללמוד ממך או מתלמידך, לא ממך שנצטערת עליה, הרי שאינו דומה כח השמועה.

אלא מתחילה יש להבין במה נשתנה באמת כח השמועה אם שומע מפי גדול יותר לטוב מאילו שמע זה המאמר בעצמו מפי קטן, והלא דבר אחד הוא. ונראה דנ"מ הוא בשני דברים, האחד הוא על פי דאיתא בשמות רבה פרשת תשא ויתן אל משה ככלותו, וכי כל התורה למד משה כתיב בתורה ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים ולארבעים יום למדה משה, אלא כללים למדהו הקב"ה למשה הוי ככלותו וכו'.

למדנו מזה אשר כחו של משה רבינו שלמד מפי הקב"ה כמעין הנובע בשטף גדול וחזק עד שממעט כללים שחפר הקב"ה לפניו, הוציא מעצמו כל פרטי התורה, מה שאין כן מי שאינו לומד מפי הקב"ה אינו מגיע לזה הכח. אבל מזה אנו מבינים דלפי ערך יש הפרש מפיו של מי השמועה יוצאת, ואינו דומה שומע מקטן שבישראל שאין לו אלא צורת השמועה כאשר הוא, לשומע מחכם שבכח שמועה זו יכול לחפור ולהוציא עוד נוזלים, וכן מפורש בעירובין דף נ"ד ב', ואם ישמע מפי סנהדרין, ישגא בכח עוד יותר, ואם היה שומע מפי משה היה מפליא עוד יותר.

שנית הוא על פי דאיתא במדרש שיר השירים עה"פ ישקני, רי"א בשעה ששמעו ישראל אנכי ה' אלהיך נתקע ת"ת בלבם והיו למדים ולא היו משכחים באו אצל משה ואמרו משה רבינו תעה את פרוזבין [שליח] בינותינו כו' חזרו להיות למדים ושוכחים אמרו מה משה בשר ודם עובר אף תלמודו עובר מיד חזרו באו למשה א"ל הלוואי יגלה לנו פעם שנית ישקני מנשיקות פיהו, אמר להם אין זו עכשיו לעתיד לבא הוא שנאמר ונתתי את תורתי בקרבם ועל לבם אכתבנה.

הרי למדנו דהשומע מפי הקב"ה חי וקיים, השמועה מתקיימת לעד לעולם מה שאין כן מי שאינו לומד מפי הקב"ה אינו מגיע לזה הכח. ומזה אנו מבינים דלפי ערך יש הפרש מפיו של מי השמועה יוצאת ואינו דומה שומע מפי קטן בישראל בכח הזכרון לשומע מפי חכם, וכן עולה והולך.

ובזה תבין הא דאיתא עוד בשיר השירים רבה עה"פ יונתי בחגוי הסלע שנצטער משה ע"ז שאמרו ישראל קרב אתה ושמע, וא"ל הקב"ה הטיבו כל אשר דברו, מהו הטיבו כל אשר דברו, חייא בר אדא וב"ק ח"א הטבה כהטבת הנרות וח"א הטבה כהטבת הקטרת.

וזה מאמר תמוה, אבל לפי דברינו יובן עפ"י מדרש קהלת על הפסוק ראיתי את הענין אשר נתן אלהים לב"א לענות בו ר"א א' זה שיפוטה של תורה שאדם לומד תורה ושוכח, רבנין דתמן בשם רי"צ דהכא לטובתו אדם לומד תורה ושוכח שאילו היה לומד תורה ולא שכח היה מתעסק בתורה שתים שלש שנים וחוזר ומתעסק במלאכתו, ולא היה משגיח בה לעולם כל ימיו אלא מתוך שאדם לומד ומשכח אינו מזיז ואינו מזיע את עצמו מד'ת.

ומובן הטעם שלא רצה הקב"ה שנית ללמוד בעצמו עם ישראל ושלא ישכחו, הוא כדי שיהיו שוקדים בתורה, אבל לעתיד לבא שיתעקר היצר הרע ויהיו למדים תורה לשמה, ומצאו שתי המעלות האלו כדתניא בפרק קנין תורה כל הלומד תורה לשמה נעשה כמעין המתגבר וכנהר שאינו פוסק, פי' שתי דברים אלו, הן המה בעומק השכל להבין נוספות עפ"י השמועה, ולהיות כח הזכירה נמשך לעד כנהר שאינו פוסק. מה שאין כן עתה שהתורה באה מתוך שלא לשמה, ע"כ צריך רוב יגיעה להוציא איזה דבר, וכל מה שיגע יותר ימצא יותר, וכדאיתא בעירובין דף נ"ד ב' למה נמשלו דברי תורה כדד, מה דד זה כל זמן שהתינוק ממשמש בו מוצא בו חלב כך דברי תורה כל זמן שאדם הוגה בהן מוצא בהן טעם.

והן המה הדברים שפירשו בלשון הטיבו כל אשר דברו, דמשמע שראה הקדוש ב"ה טוב בדבריהם ובמשאלותם, להיפך ממשה שנחלשה דעתו. ונתקשו בזה לשון הקדוש ב"ה הטיבו אשר דברו, מהו הטבה זו, ע"ז פירשו חייא ב"א א' כהטבת הנרות והכוונה שצריכים להטיב הנר שהוא כלה והולך, ולחזור וליתן שמן, מה שאין כן אילו היה דולק בלי הפסק לא היו מטיבים אותו כלל, כך אמר הקב"ה שהטיבו בזה שלא ישמעו ממני, שעפ"י זה לא יהי כח זכרונם אלא כנהר הפוסק וכנר הכבה ויהיו נצרכים להטיבו ולחזור על השמועה.

וב"ק א' כהטבת הקטרת, דידוע דטבע הקטרת כל שנדוך יותר דק, מריח ומוציא כחותיו יותר, ומש"ה תנן היטב הדק, וביום הכיפורים המצוה שיהיה דקה מן הדקה, כדי שיעלה ריחו יותר. וכך אמר הקב"ה שהטיבו בזה שלא ישמעו ממני, שעפ"י זה לא יגיעו לדעת דבר מדבר כי אם על ידי דכדוך ההלכה כמו שהמשילו לשד שהמשמוש מוציא חלב כך דקדוק ההלכה מוציא טעם, או על ידי דכדוך עצמו כדאיתא בברכות דף ס"ג ב' הסכת ושמע ישראל כתתו עצמיכם על ד"ת כדר"ל דאמר ר"ל מנין שאין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה כו'. ועוד מאמרים שהבאתי לעיל.

אחר כ"ז נתיישבו כל המדרשות שאינן סותרין זא"ז, דודאי יפה אמר משה כך היה לכם להשיב שאינו דומה מה שילמדו ממנו למה שילמדו מתלמידיו, והיינו בשני דברים אלו בכח הזכרון ובכח ההשגה בגוף המאמר, אבל מכ"מ בגוף אותו המאמר אין נפקותא, אלא שיהא נצרך לייגע בו ולחזור עליו.

והיינו שהזהיר קהלת שתהא חביבה השמועה מפי קטן שבישראל כאילו שמע מפי חכם, ואם ייגע יותר וגם יחזור על המאמר יהא כשומע מפי חכמים, ואם יוסיף שקידה ועיון יהא כשומע מפי סנהדרין וכן עוד ועוד.

מיהו כל זה באומר שמועה מפי רבותיו מה שלא ידע חבירו שהרי ע"כ בהכי מיירי מדקאמר שמעת איזה דבר מקטן שבישראל, ואי במחדש מדעתו אינו קטן שבישראל, אלא באומר שמועה מיירי, וזה אפשר אפילו בקטן כהא דשני גרדיים משער האשפות שאמרו שמועה דג' לוגין פוסל את המקוה כדתנן במ' עדיות.

ובזה האופן איתא בב"ר פ' צ"ז עה"פ וידגו לרוב, מה הדגים הללו גדלים במים כיון שיורדת טפה אחת מלמעלה מקבלין אותה בצמאון כמו שלא טעמו טעם מים מימיהון, כך הן ישראל גדלין במים בתורה כיון שהם שומעים דבר חדש מה"ת הן מקבלים אותו בצמאון כמו שלא שמעו ד"ת מימיהון.

היינו אם הם שומעין דבר הלכה ברורה שאמר אחד מפי רבותיו, והמסרב לשמוע דבר שלא ידע מפי הגמרא אינו אלא שטות וגסות הרוח ועומד בענין רע. מה שא"כ, האומר כך הוא בעיני עפ"י עומק החקירה, איש לפי דרכו בעמל תורה, זה בא בפרוזבלי ברוב גמרא, וזה בא בפלפול וסברא, והנה כל איש אך דרכו בעיניו ישרה, ואינו מן הפלא שכ"א לדבר חבירו רוחו זרה, והוא עבודה קשה להטות דעתו לכל אחד שבחבורה, אם לא שפרץ על טבעו אהבת האמת והתורה. ומדת ענוה ורוח נקיה עליו גברה, לחבב כבוד חבריו ובעין יפה להוקירה, או אז אשרי חלקו וראוי שתהא השכינה עליו שורה, אבל לא כל אדם זוכה למדה זו הברורה.

אמנם לא כן חבור זה העמק שאלה, אשר זכני ה' אותי לדקדק בספר השאילתות דר"א מלה במלה, ובכמה מקומות הראיתי שיטתו מגולה, ובכ"מ פתחתי דלת נעולה, לבא אל עומק דעתו הגדולה, ומימיו החיים להיות דולה.

והרי אני אומר מפי השמועה של רב אחאי גאון שהוא מאוד נעלה, ואם כי לא החדלתי את תנובתי הדלה, לברר דעת רבינו בעיון תורה ובפלפולה, כיד ה' הטובה על נפש עמלה, ואולי יחשבו לפני גדולי הדור תועלת קטנה ודלה, וידם רב לסתור דברי על נקלה, בכ"ז עליהם לשית עין על דקדוק דעת רבינו תחילה, ואם יבינו לעצמם איש איש כידו הגדולה, מיני ומינייהו תסתייע לברר הדבר כשמלה. וזהו דרכה של תורה צוה לנו משה מורשה בקהלה, להוריש כ"א לחבירו זה המרגניתא וזה חספה דלה, עדי הקימו בחוני ההלכה על תלה.

והנני העני ומעוף טרדה אני תפלה, ולהחונן אף לשאינו הגון אני מחלה, אשר באורו ואמתו ינחני בדרך סלולה, ויעמידני על קרן אורה, להרביץ תורה ולהגדילה, וגם בני וחתני הרבנים אנשי סגלה, המקום יברכם בברכה משולשה ובשלום כפילא, לחם חקם וחק ביתם בכבוד וגדולה, ומעוז תורתם בלבם יהי למנוחה ונחלה, והיו לגן רוה על מי מנוחות התורה שתולה, ושמר רגלינו מלכד במשגה ותקלה, כאשר כן מטרת כל תכלה, ולמענהו ית' חולל כל פעולה, ולזה נכספה נפשי ורוחי כלה, וקותה נפשי ולחסדו הוחלה, אשר לא יבישני מסברי עד אשר יקחני סלה, והיה זה שכרי לפניו ית' על כל עמלה. הנני העמוס בעבודה רבה, כל ישעי וכל חפצי בה.

[ואף שהבעל שם טוב מפרש המורה נבוכים בח"ב פ"ח הבין דעת הרמב"ם דחכם עדיף מנביא גם בזה שאפשר שתהא טעות בדברי נבואה ח"ו, ושמח על מציאה זו ואמר כי זה המאמר יקר מכל כלי חמדה, אבל הוא חמד לצון מכל קודש ומצא אילן להתלות בו. וח"ו, שהרמב"ם לא כוון לזה אלא בא"א.]

[הוספה מכת"י וכבר ביארנו מה שאמר יחזקאל הנביא פרק ב' פסוק י', כמואר בהרחב דבר פ' שופטים י"ח י"ח וכ"כ הראב"ד בהשגות ה' מגילה ספ"ב, שאין ספר שאין בו למוד לבד עיקר המכוין, ומזה יובן לכל בר דעת שאין להתחרות עם המקרא, ולעשות כדמותו, ויש שחושב אשר לשונו תדבר צחות עוד יותר מלשון המקרא, אבל כ"ז אינו אלא הבל, שהרי חסר רוח חיים שבם, היינו רוה"ק שנכללו ונרמזו בהם, הרבה ענינים, מה שא"א בלי רוה"ק. וה"ז כמו שמצייר צורת אדם או בריה אחרת. ויש מצייר אדם כ"כ יפה מה שאינו נמצא בעולם כ"כ, ולא מפני שהוא צייר יותר טוב מבעל הטבע, אלא משום שהוא עושה רק גולם בלבד, משו"ה יצייר אותו ע"ד היותר טוב, משא"כ מי שיש בו רוח חיים, שהרבה סבות בטבע שנברא בחסר ובכיעור. והמה סתרי הטבע.

וכמו"כ משלי בני אדם המה רק גולמים, משו"ה הלשון מתוקן ע"ד היותר טוב, משא"כ מקראי קדש, שיש בהם רוח חיים של רוה"ק, והיה הרמז והסוד מכריחים להוציא בלשון שאינו מתוקן כ"צ, וזהו יפעתם הדרם והודם.]

תוכן העניינים

העמק שאלה על שאילתות דרב אחאי גאון

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה