העמק שאלה על שאילתות דרב אחאי גאון· רבי נפתלי צבי יהודה ברלין [הנצי"ב]
קדמת העמק · קדמת הראשון
פרק א
דרכה של תורה
קדמת העמק
מבעל המחבר העמק שאלה
קבלת הראשונים, ספרים הראשונים
וחדושי תורה להגבה למעלה,
וחקור דבריהם כבוד אומר סלה,
שהם חביון עוז כל דבר סגולה,
ובמה שיש להזהר שלא יגיעו למכשלה
ויותר שהיה קהלת חכם עוד לימד דעת את העם ואזן וחקר תיקן משלים הרבה (קהלת יב,ט)
בעת אתה הקב"ה מרבבות קודש, ובימינו אש דת למו, נכלל בזה התואר שני חלקי תורה. חלק המבואר לכל, והמה דינים חתוכים לדעת מה לעשות ולא יעבור, וזה נקרא דת, כלשון הכתוב כדת מה לעשות, וחלק המכוסה עד שיבוא לחקירה והיקשים עד שיצא לאור, וזהו אש, שהוא מתחלק לכמה ניצוצות, וכל ניצוץ מוציא אבוקה גדולה כאשר יתחברו אליו עוד עצים וכדומה סיבות המרחיבות כח הניצוץ. כך זה דרכה ש"ת, כפטיש יפוצץ סלע.
מראש מקדם מימות יהושע ואילך נפל ספיקות אשר בו נחלקו גדולי הדור, ונמנו וגמרו עפ"י דעת רבים כמפורש בתורה ואז נקרא הלכה ברורה, ונעשה דת מאש.
ובב"ר פ"א אי' ואהי' אצלו אמון, אמון פדגוג, אמון מכוסה, אמון מוצנע, ואית דאמרי אמון רבתא. ופי' ג' חלקי תורה.
הא' פדגוג, שהוא הפשוט ומנהיג את מאן דקרי בי רב, כמנהיג האומן את היונק אשר בלי חקירה יעמוד על דעת פדגוגו.
הב' מכוסה, שצריך דעת וחקירה איך לגלותו, כך יש חלק תורה שנצרך חקירה לעמוד עליו. אך מכוסה נודע שיש כאן ענין מכוסה וע"ז החלק כתיב אם תבקשנה ככסף.
אבל יש חלק ג' מוצנע שאינו ידוע מקומו ונצרך עזר וסיוע מה' למצאו. כך יש עוד סודות התורה שאינו בא בהיקשים רק בעזרו ית' נמצא למחפשים כמטמונים, וע"ז החלק כתיב וכמטמונים תחפשנה אז תבין יראת ה' ודעת אלקים וגו'.
וא"ד אמון רבתא היא עוד חלק הנמנע להשיגו, וכאמרם ז"ל שני טפחים בידו של הקב"ה גו'.
וכל אלו החלקים מרומזים בתורה הק' הנקראת אש [והא דכתיב אש דת, ולא דת אש, ובתנחומא פ' וישב משמע שהתורה היא נקראת אש דת, והקב"ה נקרא אש אוכלה, ע' יומא ספ"א, לרמז עוד על מש"כ הרמב"ן בהקדמה לפי' התורה. וכל התורה הי' צירופי שמותיו ית', והיא מקורה, ומבואר אצלי בפי' על שה"ש עה"פ שמן תורק שמך, שמשמותיו הק' הורק ונעשה מצות המשולים לשמן, כמבואר במדרש קהלת עה"פ ושמן על ראשך ל"י, וכתיב כי נר מצוה וגו', וזהו מתחלה אש ואח"כ נצרף ונעשה דת].
פרק ב
וכמו אבוקה שמוציא הניצוץ, ועפ"י התחברות כחות המרחיבות נעשה עוד אבוקה ברורה, להוציא ממנו עוד ניצוצות וכן ממנו והלאה, כך כאשר הי' במחלוקת הראשונה בימי יהושע, ונמנו וגמרו על הענין שבא לפניהם נעשה הלכה ברורה אשר אין להסתפק עוד בזה, ובדור הבא אחריו לא חקרו עוד בזה, אלא בבוא עוד ענין שני, ונצרכו לחקור למעשה, הי' חקירתם אחר שכבר נמנו וגמרו בדור שלפניהם ונעשה הקדמה ושורש לאותו ענין שבא כעת.
וכ"כ הרמב"ם בהקדמה לפי' המשניות בד"ה וכאשר מת יהושע כו' וזהו דאי' בש"ס בכ"מ הלכתא גמירי להו, או לשון גמירי, ורש"י ותו' מפרשי שהוא הל"מ, כמבואר ביומא ד' ל"ב גמירי חמש טבילות כו' ופירש"י הל"מ ועפי"ז נתקשו התו' שם דא"כ קרא למ"ל, וקושיא זו לא שייך אלא אי הוי הל"מ וכהא דריש מ' מ"ק לענין עשר נטיעות.
והכ"מ בה' שחיטה פ"י הי"ב כתב הכי לדעת הרמב"ם ז"ל, ועפי"ז נתקשה בה' טומאת מת פ' ב' ה' ט"ו ופרק ה' הי"א שכ' הרמב"ם דגולל ודופק מדברי סופרים, והבין הכ"מ דאתי לר"ע, דלר' ישמעאל בחולין פ' בהמה המקשה אי' דהלכתא גמירי לה, אבל כד דייקת תשכח דעת הרמב"ם שלא מנה בהל"מ ובהקדמה אלא הני דמפורש הל"מ או בלשון באמת אמרו, ואי' בירו' שבת פ"א ופ"ט אר"א כ"מ ששנו באמת הל"מ, אבל בכל הני שאמרו הלכתא גמירי לה או גמירי, אינו הל"מ אלא מקובל איש מפי איש עד אותו הדור שנגמרה אותה הלכה. ופי' גמירי מלשון נמנו וגמרו,
והיינו דבהל' נזקי ממון פ"ב ה"ג, כתב על חצי נ"צ ודבר זה הלכה מפי הקבלה, דלא כפירש"י ב"ק ד' ג' ד"ה בחצי נ"צ כו' דקיי"ל דהג"ל למשה מסיני דממונא הוא כו', ובה' שבת פי"ב ה"ח כ' ומפי השמועה למדו שהמעביר ברה"ר ד"א כו', ובגמרא אי' הלכתא גמירי לה.
והכי משמע בסוכה ד' ו' דקאמר כי אתאי הלכתא לגוד וללבוד ולדופן עקומה, ולא קאמר כמו כן דופן טפח, ורש"י שם ד"ה הלכתא כ' דהא דאמרינן לעיל הל"מ להכי נמי אתא כו', אבל לפי הפשט אין זה הל"מ.
ובאמת בכמה מקומות מוכרח שאינו הל"מ כמו בנזיר ד' ה' ב' גבי שמשון דאיטמי למתים גמרא גמירי לה, ובברכות ד' כ"ח גמירי מעלין בקדש כו', והוא מדרשה דקרא במנחות ד' צ"ט, ובחולין ד' ט' הג"ל מסוטה כו' ואינו הל"מ ממש, שהרי למדין מסוטה, ובקדושין ד' ל"ז חוץ מן הערלה ומן הכלאים דהלכתא גמירי לה, והרי לשמואל אינו אלא הלכות מדינה כדאי' שם ד' ל"ח, וכבר העיר ע"ז בתשו' חו"י סי' קצ"ב וע' תוי"ט סוטה פ"ב מ"ב.
ולא שנעלם מרש"י ותוס' כ"ז ח"ו, אלא שמכ"מ לא קשה להו, דכמו"כ כ' הרא"ש בה' מקואות בשם ר"ת על באמת אמרו דפ"א דשבת החזן רואה כו', שע"כ אינו הל"מ, והרי בירו' מפורש שהוא הל"מ, אלא פירושו ברור כמו הל"מ.
וכ' בז' כ' הר"ש ידים פ"ד על הא דהל"מ עמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית, וכן פרש"י סוכה ד' ל"ח באמת כו' ואין חולק בדבר, והכי פי' בב"מ ד' ס' בד"ה באמת כו' ואין לגמגם בדבר כו'.
אבל הרמב"ם מפרש כמשמעו הל"מ ממש, וע' מש"כ שאילתא קל"ז אות ב' בס"ד הסבר ע"ז, וא"כ ע"פ פי' הנ"ל או גמירי, אינו למשה מסיני, אלא מקובל וניגמר בלא ספק. ומקשה הש"ס ור"י למ"ל למעטינהו מקרא, והא אמר רבינא גמירי שתי סמיכות בצבור ומשני גירסא בעלמא. משמע דגמירי הל"מ ומש"ה מקשה מאי בעי קרא למעטינהו, וא"כ ע"פ פי' הנ"ל או גמירי, אינו למשה מסיני, אלא מקובל וניגמר בלא ספק. ומקשה הש"ס ור"י למ"ל למעטינהו מקרא, והא אמר רבינא גמירי שתי סמיכות בצבור ומשני גירסא בעלמא. משמע דגמירי הל"מ ומש"ה מקשה מאי בעי קרא למעטינהו, ולכאורה מוכח כפירש"י במנחות ד' צ"ב גמירי שתי סמיכות בציבור.
אבל הרמב"ם בפי' המשניות שם מפרש ג"כ שהקבלה בידינו שאין סמיכה בשום פנים בקרבנות ציבור כו', אלא מפרש דס"ד שמקובלים היו בלא דרשא דקרא וכמו בכ"מ, ומסיק דגירסא בעלמא שדקדקו הכי מדרשא דקרא.
הא מיהא ברור דעת רבינו הרמב"ם הכי, ומפרש בכ"מ לפי הענין, אם מדרבנן ממש, או שמקובלים היו בפי' הכתוב,
ובגולל ודופק פסק כר"י, דלר"ע וודאי מה"ת היא וכמש"כ הראב"ד, אלא כר' ישמעאל והלכתא גמירי לה פי' מקובל דחכמים טמאוהו, וטעמו ונימוקו שפסק כר"י, מבואר בס"ד בבואר הספרי פ' חקת ואכ"מ.
פרק ג
ונראה דלזה כוונו במגילה ד' י"ט ב', שהראה הקב"ה למשה דקדוקי סופרים, ובמדרשים אי' שנגלה למשה מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש, וא"א לומר דהכונה קושיות ופלפולים שאין להם תכלית אלא מה שיעלה תלמיד ותיק להכריח חדוש דין שלא יהי' עוד מקום לנטות ממנו, ובמ' קהלת פ"א אי' עתיד להורות, והיינו כמש"כ, והכי אי' בירוש' פיאה פ"ב, דומי' דאי' שם עוד במגילה מה שהסופרים עתידין לחדש, היינו מקרא מגילה שאין בו שום ספק.
ובזה אפשר לפרש הא דאי' בגיטין ד' ס': אכתוב לו רובי תורתי וגו' ר"א אומר רוב בכתב ומיעוט בע"פ ורי"א רוב בע"פ ומיעוט בכתב.
והוא תמוה, דפשיטא דתורה שבכתב מעט מן המעט מתורה שבע"פ, אבל הענין, דזה פשיטא דלא אפשר להעלות עה"ד שיכת' הקב"ה קושיות והויות, וגם זה לא אפשר שיכתוב כל דינים שאפשר להיות בספק ובמחלוקת, שהרי מבואר הטעם במ' עדיות פ"א דלמה הזכירו דברי היחיד כו', ובמ' סופרים פט"ז ה"ה: א"ר תנחום בר חנילאי אלו ניתנה התורה חתוכה לא היו רגלים למורה שיורה, אבל עכשיו מעמדת רגלים למורה שאם טמא יש מטמאין כיו"ב, ואם טהור יש מטהרין כיו"ב, ובמ' פרה פ"ז מ' ז' תנן לזה הכשירו הוראת שעה, הרי דכך רצונו ית', ולא דברו אלא על דינים המבוררים כהיום, ואין בהם עוד ספק ומחלוקת, ובזה שפיר פליגי אי הרוב הם תורה שבע"פ או בכתב.
ואפשר להוסיף דפליגי במחלוקת רש"י ותו' עירובין ד' מ"ו א' ובנדה ד' ז' ב' ד"ה לסמוך עליו בשעת הדחק,
וצ"ל לפירש"י דאע"ג דעד שלא נחלקו ר"א וחכמים ולא עמדו למנין, הקילו בשעת הדחק, כיון שלא הי' עוד הלכה זו חתוכה, אבל לאחר שנמנו וגמרו כחכמים לא מהני שעת הדחק,
וכך הוא במס' פרה דהכשירו הוראת שעה, להפסד גדול, וי"ל דהשתא שכבר שנינו דפסול לא מהני הוראת שעה כיוצא בזה,
והשתא אי נימא כפירש"י דלא מהני במחלוקת יחיד ורבים וכדומה אחר שנפסק ההלכה, שעת הדחק, א"כ הקושיא חלה על דינים כאלו ולמה לא כתבן הקב"ה, וע"ז שייך דתורה שבע"פ מרובים משבכתב, וזוהי דעת ר"י דמפרש בתימה אכתוב וגו',
אבל אי כהתו', דגם בדינים כאילו אינו חתוך עוד היום, ומהני הוראות שעה ושעת הדחק, ולא קשה אלא מדינים שאין בהם שום מחלוקת. והוא חתוך, והמה מעוטים ממה שמפורש בכתוב, והיא דעת ר"א דלפ"ז באמת המה רובן בכתב.
והלכה כר"י, וכן נוטה דעת הרמב"ם ושו"ע שלא הביאו זכר מחלוקת תנאים, ללמדינו כיון שכבר נפסקה הלכה, שוב אין נ"מ בזה בשום אופן.
פרק ד
והנה כתיב בשבט לוי יורו משפטיך ליעקב, וביהודה כתיב מחוקקי, מחוקק מבין רגליו. ההפרש בזה, דעיקר הוראה בישראל למעשה הי' שבט לוי כדאי' ביומא ד' כ"ו א' לא משכחת צורבא מרבנן דמורי אלא דאתי משבט לוי כו', וביבמות ד' פ"ו מתחלה ושוטרים הלוים לפניכם וגו', אבל כחם לא הי' אלא להורות לפי שעה, ואין למורה אלא מה שעיניו רואות, ובסיעתא דשמיא מכווני להלכה, אבל לא קבעי הלכה לדורות, להכריח שא"א לזוז מאותה הוראה, ולא היו כל הדינים מחותכים אצלם.
אבל שבט יהודה להיפך, שקול דעתם לא הוי מצליח לכוין אל האמת, אבל זה כחם להמציא הכרעות עפ"י חקירה ופלפול עד שיצא לאור דינים מחותכים שא"א עוד לזוז ממנו.
וזהו פי' מחוקק, מעיין וחופר במקור החכמה ומוציא ומלבין ההלכה כדכתיב בהו לבן שינים מחלב, ודרשו בב"ר פצ"ח שהן יושבין וסודרין ד"ת בשנים עד שהן מוציאין אותן נקיים כחלב, ונעשה בזה חק ולא יעבור. וכן פי' הפסוק לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו, פי' מבין רגליו של המחוקק. דעיקר המועיל להוציא העיון לאורה, הוא דבוק החברים ופלפול התלמידים, ובימיהם הי' הרב יושב על הספסל והתלמידים יושבים לפניו בקרקע כדאי' בסנהדרין ד' י"ז ב' דן לפניהם בקרקע ובב"מ ד' פ"ד דכי הוי יתבי רשב"ג ורבי"ק אספסלי יתבי קמייהו ראב"ש ורבי אארעא מקשו ומפרקי כו' וזהו מחוקק מבין רגליו וכדאי' בסנהדרין ד' ה' אלו בני בניו של הלל שמלמדין תורה ברבים והתלמידים מוציאין הפלפול לאור.
ובזה יתיישב רומיא דסוגית הש"ס דביומא שם אי' דלא הוי מסקי שמעתא אליבא דהלכתא, ובב"ק ד' צ"ב אי' לא הוי סליק לי' שמעתא אליבא דהלכתא ועזור מצריו תהי' הרי דמברכת משה הוי מסיק אליבא דהלכתא [ואע"ג דהתם ביהודה עצמו קאי ובב"ד שלמעלה מכ"מ מובן דאין נ"מ שם לדין, אם לא בהתגלות השפעה על זרעו היושבים בב"ד של מטה], אלא ה"ק דאחר העיון ופלפול עם חביריו הי' נקבע הלכה כמותו. והיינו הך דאי' במכות ד' י"א לא הוי ידע לפרוקי קושיא ועזר מצריו תהי', אבל בלא פלפול וחקירה רק שיקול הדעת הנצרך בעת הגיעה השאלה לידו, בזה לא הוי מסקי שמעתא אליבא דהלכתא, ומש"ה לא הוצלחו להוראה שבה כמה פרטים וא"א לעמוד על החקירה בעומק הדין בשעת מעשה.
ובפ' זקן ממרא כתוב והאיש אשר יעשה בזדון לבלתי שמוע אל הכהן העומד לשרת שם את ה' אלוקיך או אל השופט, ואינו מובן מה שייך הכהן להוראה, ואם הוא ראש סנהדרין היינו השופט.
אלא ה"פ, בין שלא ימצאו סנהדרי גדולה לברר השאלה עפ"י חקירה ומכ"מ יורו לפי ראות עינם באותה שעה, ואז עיקר סמיכות שההוראה נכונה על סיעתא דשמיא שהוא בבהמ"ק וזכות כה"ג העומד לשרת בקדושה, והתורה נתנה לו רשות ביחוד כדכתיב להורות את ב"י כו', או שהי' הדין מחותך עפ"י כחו של המופלא ובחכמתו יכריע הלכה לדורות והוא השופט.
ולא תקשה עלי מהא דאי' בסוטה פ' ע"ע וסנהדרין ד' י"ד ב' דיליף ראב"י דכה"ג נקרא שופט מדכתיב ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט, הרי דכה"ג עצמו נקרא שופט, ובי' מיירי קרא.
ולק"מ דנהי דר"א בן יעקב מפרש קרא ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט, דמשמע דלפני כלם יבא, היינו סנהדרין והמופלא שבהם הוא השופט, וכמו דכל הסנהדרין אע"ג דכשרים מכל השבטים מכ"מ מסתמא עיקרם מכהנים ולוים, ה"נ השופט שהוא המופלא, היה הגדול שבאחיו בחכמה, והוא הכה"ג, הרי דקראו הכתוב שופט, אבל קרא השני דכתיב והאיש אשר יעשה בזדון כו' אל הכהן העומד לשרת שם את ה' אלקיך או אל השופט הרי הכה"ג הוא העומד לשרת, וע"כ שופט משבט אחר ויש להסביר עוד דראב"י מפרש ואל השופט, הוא המופלא דכתיב להלן אל הכהן העומד כו' או אל השופט, שני מיני מופלא כמש"כ, ושניהם נכללו בשם אל השופט, בהאי קרא, ושפיר הוכיח דכה"ג נקרא ג"כ שופט.
ועוד יש לדעת דבספרי פ' שופטים, תניא אל הכהנים הלוים מצות ב"ד שיהיו בו כהנים ולוים יכול אם אין בו יהא פסול ת"ל ואל השופט אע"פ שאין בו כהנים ולוים כשר, הרי מבואר כמש"כ דשופט אינו כהן ולא כר"א ב"י, ובאמת פליגי עלי' סתמא דמתניתין שם.
פרק ה
וכמו מעשה המשכן, דמבואר במדרש תרומה פ' ל"ד, דמעשה הארון גרם לזכות בתורה, ומש"ה כתיב ועשו ארון אר"י בר"ש אמר הקב"ה יבואו הכל ויעסקו בארון כדי שיזכו כלם בתורה, ובצלאל שבא מיהודה זכה לזה ביותר, ומש"ה כתיב ויעש בצלאל את הארון, שעשייתו עם חביריו עלה על כולן, ואחר שכבר עשה הוא נסתלק מעבודת הארון, ומסרו ללוים, המה ינשאוהו והעמידוהו על מכונו להגיעו לתכליתו הנרצה בו.
ככה לדורות, שבט יהודה המה מחוקקים, ושבט לוי באים אחרי הכרעתם ומורים למעשה הבא לפניהם, ומתקנים לפי השנויים במזדמן, ולהורות כתכלית הנרצה לעשות כתורה.
וכמו דאהליאב משבט דן עשה כמה פרטים מיוחדים במשכן, ככה הי' שבט דן מכריע להלכה בד"מ. וזהו שנאמר דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל, היינו כיהודה בכה"ת, כן הי' דן בד"מ ובזה היו מעמיקים ביותר להלכה, וכדאי' בפסחים ד' ד' ההוא דאמר דוני דיני אמר ש"מ מדן קאתי, וכבר מצינו אמוראים שהיו מיוחדים לכוין הלכה בד"מ כמו שמואל ור"נ, וכן בתנאים כמו ב"נ ור' נתן.
פרק ו
וכך הי' משפטו של שבט יהודה כל הימים. בדורו של יהושע שנשתכחו כמה הל"מ החזיר עתניאל ב"ק בפלפולו כדאי' בתמורה ד' ט"ז א', והכריע מתוך הפלפול שע"כ ניתנה כך הלכה.
וביומא ד' פ' אי' אר"א האוכל חלב בזה"ז צריך שיכתוב את השיעור שמא יבא ב"ד אחר וירבה בשיעורין כו', אר"י שיעורין כו' הל"מ תניא נמי הכי שיעורין כו' הל"מ אחרים אומרים ב"ד של יעבץ תקנום, ומקשה והכתיב אלא המצות שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה אלא שכחום וחזרו ויסדום.
לפי הנראה לכאורה לא פליגי ר"א ור"י, וקשה טובא איך אפשר שב"ד אחר ירבה בשעורין אחר שהוא הל"מ. ותו דפי' אי' בירו' פיאה פ"א וחגיגה פ"א דרי"א שיעורין הל"מ ר' הושעי' א' חכמים תיקנו שעורים, ר' הושעי' כדעתי' דא' האוכל איסור בזה"ז צריך לרשום עליו את השיעור שמא יעמוד ב"ד אחר וישנה את השעורין, הרי דלמ"ד הל"מ אאל"כ, אלא ר"א ור"י פליגי, והיינו פלוגתייהו דתנאי, דת"ק כר"י, ואחרים ס"ל ב"ד של יעבץ תקנו, והיינו כסוגי' דתמורה, שהחזיר בפלפולו. ואע"ג שהי' מקדם הל"מ, אבל כיון שנשתכח ניצרך להחזיר בפלפול, מש"ה יש לחוש אולי יבוא ב"ד אחר ויכריע עפ"י הוכחות שע"כ הי' הל"מ שיעור אחר, מיהו לע"ע הכרח של ב"ד של יעבץ אמת וקים, דכך ניתנה הלכה.
וכן בימי שאול ודוד אי' בעירובין ד' נ"ג דשאול לא גלי מסכתא ודוד גלי מסכתא, דוד דגלי מסכתא כתיב בי' יראיך יראוני וישמחו, שאול דלא גלי מסכתא כתיב בי' אל כל אשר יפנה ירשיע. ופרש"י שלא זכה שאול להורות כהלכה, תמוה, והרי הכתוב מיירי במלחמות וגם בהצלחת שאול.
אלא הענין, דשאול הבא מבנימין, כתיב ישכון לבטח עליו, והי' בטוח להורות כשבא לפניו לפי ראות עיניו באותה שעה, ולא נצרך להכריח שכך הלכה קבועה לדורות, והיינו לא גלי מסכתא, שלא גלה טעמו לאחרים, מש"ה לא הוקבעו הוראותיו לדורות.
אבל דוד לא הי' מורה משיקול דעתו כמש"כ לעיל אות ד', ומש"ה הי' יגע הרבה בפלפול ודבוק חברים כפרש"י שם מהא דמ"ק, יושב בשבת תחכמוני זה דוד כו', וכתיב בי' בבית אלהים נהלך ברגש, וגרם שהוראותיו הוקבעו חק ולא יעבור, וממילא הועיל ג"כ למלחמת ישראל, דזכות פלפולה של תורה היא חרבם של ישראל כמבואר במכות ד' י' עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים מי גרם לרגלינו שיעמדו במלחמה שערי ירושלים שהיו עוסקים בתורה.
אבל שאול שלא עסק בפלפולה ש"ת, מש"ה כתיב במלחמותיו אל כל אשר יפנה ירשיע, היינו שהצלחתו לא היתה אלא לשעה, ולא כתיב הצליח, והדברים ארוכים בחיבורי רנה ש"ת בס"ד.
פרק ז
וכשהגיע לשלמה המלך, הוסיף בה דבר, דעתניאל ב"ק ודוד לא באו למדה זו של פלפול אלא בענין שלא הי' עדיין הלכה ברורה מכבר, אבל מה שכבר נמנו וגמרו, שוב לא הי' נו"נ ושמים לב מדוע נגמר כך הדין, משא"כ שלמה ע"ה הטריח עצמו לחקור על כל מה שקיבל כבר, והורה הדרך איך באו לידי גמירא זו.
וזהו פי' הכתוב, ויותר שהי' קהלת חכם, היינו בקי בקבלות ופסקים מאשר היו לפניו, עוד למד דעת את העם, איך הגיעו לזה הקבלה, וגם הזהיר ע"ז במשלי ד' ראשית חכמה קנה חכמה ובכל קנינך קנה בינה, וכפרש"י דתחלת חכמתך למוד מאחרים, קנה לך שמועה מפי הרב, ואח"כ תתבונן בה מעצמך להשכיל הטעם כו'.
ויש להסביר יותר, דחכמה יש בה שתי הוראות, דעה ושכל, והוראתו ידועה בדבר מקובל, כלשון הכתוב בדניאל יהיב חכמתא לחכימין, ופי' מורה דעה למי שהוא בר שכל ולא לנבער מדעת ולא ידע לכלכל ידיעתו, ואמר שלמה ראשית השכל, קנה ידיעה וקבלות, ואח"כ תתבונן בהם, וכך הזהירו חז"ל ליגמור אינש והדר ליסבור, והפי' במה שגמר לסבור הטעם.
ומפרש בקהלת תכלית זה הטורח, בשלשה דברים, היינו ואזן וחקר תקן משלים הרבה, ופי' אזן כיודע פי' חז"ל עשה אזנים לתורה וכמו שהמשלו [בעירובין כ"א ב'] לקופה גדולה שאין לה אזנים במה להתפס, וא"א לטלטלה אלא ע"י בעל כוח גדול, משא"כ ע"י אזנים הכל משתמשין בה, ועוד דבלי אזנים נוחה היא ליפול ולהשבר, משא"כ ע"י אזנים תולין אותה על היתד, כך קבלה בלי טעם א"א להגיע לה אלא ע"י איש מפי איש [רב מובהק ודומה למלאך ה צבאות], אבל בלא זה לא יבא להפסק, ולא יקבלו ממנו, אבל כשיהי' עפ"י טעם, הכל נאמנין על הקבלה, שהרי הטעם וההסבר מוכיח על הקבלה, וגם אינה משתכחת כ"כ, והרי בשלהי מ' מגילה הזהירו על הגירסא שתהא בנעימה, ופי' התו' משום דמעלי לזכירה לפי סדר הנגון מכש"כ דהטעם מעלה לזכירה, היינו ואזן.
ומפרש עוד טעם וחקר, הפי' שהעלה דינים המסתעפים מזה הדין המקובל, ואם לא נדע הטעם של קבלה זו, לא נעמוד על דין המסתעף, משא"כ כאשר נדע טעמו ש"ד, ידוע מאמרם ז"ל זיל בתר טעמא.
עוד נ"מ ויתרון יש לזה הדעת, נכלל בתקן משלים הרבה הראה לדעת שרשים אחרים שאינם מקובלים עדיין, וע"כ יש לעמוד עליהן מתוך הכרעות ופלפול, וידוע שאין דעות ב"א שוין בעיונם, אבל כשנבוא לדעת טעמו ש"ד המקובל והי' זה הדרך לה והפלפול משל ומורה דרך להגיע לשרשים אחרים, וממנה נדע להלוך בדרך סלולה עד נכון להוראה.
פרק ח
ואחר שלמה כל ימי בהמ"ק היו מורים הכהנים והלוים כדרכם בהוראה לשעתה, והי' בטוחים על אור הארון שבבהמ"ק וקדושת כה"ג שיכוונו לאמיתה ש"ת, עד שהגיע לזמן יאשי' המלך, שראה שידעך אור הארון ממקומו בקה"ק, וישראל יגלה מעל אדמתו, ומלכה ושרי' בגוים אין תורה, אור זורח ההוראה בסייעתא דשמיא, וא"כ יאבדו ח"ו סדרי ההוראה לגמרי ואי' בירו' סוטה פ"ז ה"ד, על הדבר הזה קרע יאשי' ואמר עלי להקים, וכתיב בד"ה ב' ויאמר ללוים המבינים לכל ישראל וגו' תנו את ארון הקדוש בבית אשר בנה שלמה בן דוד מלך ישראל אין לכם משא בכתף, עתה עבדו את ה' אלקיכם ואת עמו ישראל.
וידוע במ' יומא פ' הוציאו לו שצוה לגנוז את הארון, ואינו מובן האזהרה עתה עבדו וגו' עבודה זו מה היא עתה.
אבל הענין, שצוה להגדיל פלפולה ש"ת, וממנו למדו החרש והמסגר אלף כולם עושי מלחמה, ודרשו בספרי האזינו עה"פ יונק עם איש שיבה, וכן הוא בס"ע פ' כ"ח, ומה מלחמה עושים בני אדם הזקוקים בזיקים ונתונים בשלשלאות אלא הכל גבורים במלחמתה ש"ת כו', ואחריה' באו יהויכין נכדו ואנשי כנה"ג והזהירו ותקנו בזה ואמרו שלשה דברים הוו מתונים בדין, והעמידו תלמידים הרבה, ועשו סייג לתורה.
וכ"ז הוא סיבה להגדיל הפלפול והחקירה בישראל, ופי' הוו מתונים בדין, שלא תצא הוראה בשקול הדעת, אלא להטיל ספיקות ולחקור ולהעמיק עד שיבא להכרעה ברורה, וגם ע"י דבוק תלמידים ושאלותיהם הרבה תורה וחכמה יוצאת כיודע מאמר ר"ח בתענית ד' ז' ומתלמידי יותר מכולם. עוד הזהירו לעשות סייגים לתורה, היינו אסמכתות וגזרות דרבנן, ועי"ז מתרבה הדעת והחקירה מהו דאורייתא ומה דרבנן, והכל ראה מאורן של ישראל הוא יאשי' המלך והזהיר עבדו את ה' אלקיכם, שלא תשתכח התורה ח"ו, ואת עמו ישראל, שידעו כדת מה לעשות בדינים שאינם מחותכים עד כה.
ובחבורנו רנה ש"ת הוספנו לבאר אזהרת יאשי' בזמנו, ע"ד הדרוש והמוסר. כי נצרכו לשנן ולהבריק חרבם ש"י והדברים עתיקים, וכאן לפי צורך הלכה אנו באים. ועליו קוננו והי' ביום ההוא וגו' והבאתי השמש בצהרים והחשכתי לארץ ביום אור, ואי' במ"ק ד' כ"ה דאר"י זה יומו של יאשי', היינו משום שהחל להאיר עיני ישראל, באזהרה זו, ואלו חי עוד, היה מרבה תורה בימיו, אבל רבו עונות ונחשך אור ישראל, ולא נשתיירה אלא ההכנה.
ויש להוסיף בזה דפי' יום אור, הוא יום הגשם, וכדאי' בב"ר פ' כ"ו, וכ"ה תענית ד' ז' ב', כל אור האמור באיוב בגשם הכ"מ, באשר הוא מקור אור הצלחת חיי האדם, ואם כי קשה יומא דמטרא כדאי' בתענית ד' ח' ב', מכ"מ ממנו יוצא האור, וביותר כשהשמש זורח אחרי' כדאי' שם ד' ג' ב' שמשא דבתר מטרא כתרי מטרי והנה כשהגשם יורד, ואחריו נמשך השמש, לא בא תועלת קשי יום המטר אל נכון האור וזוהי מליצת הכתוב, והחשכתי לארץ ביום אור, שלא תהא תועלת הגשם כראוי, ולזה נמשל כל עת צרה ליעקב, אשר ממנה יושע, והצרה היא מקור האור, וכך חשכת אור התורה ע"י גלות הארון וישראל, גורם אור הפלפול ולהגדיל תורה בכל תפוצות ישראל.
וע"ז אנו יכולים להמשיל יומא דעיבא כוליה שמשא, כדאי' ביומא ד' כ"ח ב', רצוני, בזה שנדעך אור התורה בירו' שהי' זורח כשמש בגבורתו, נעשה כל העולם שמשא, בכל מקום שד"א של הלכה בפלפול ושקידה זורח אור התורה, ואם שאינו בהתגלות כ"כ כמו בירו' בזמנה, ועתה בימי יאשי' המלך כשהחל הגשם, והי' אור יאשי' המלך לתועלת גדול, אבל נתקיים בו והחשכתי לארץ וגו', ולא זכינו לתועלת גדול אבל נתקיים בו והחשכתי לארץ וגו', ולא זכינו לתועלת הגשם כראוי וכך הספידו שם על ר' יוחנן דבימיו נחשך ג"כ העולם מדעת התנאים אשר גבוהה הרבה מדעת הדור שאחריהם, כדאי' בעירובין ד' נ"ג א' דר"י לבן של ראשונים כפתחו של אולם וכו' ואנו כמלא נקב מחט סידקית, וכמו שהצר עליהם העת במזוני רויחי וטעם הפירות כדאי' בירושלמי פיאה פ"ד אר"י יפה סיפסוף שאכלנו בילדותינו מאפרסקין שאכלנו בזקנותינו, כך הוגרע כח הדעת, ובא אור של ר' יוחנן ופי' המשניות ועשה תלמוד ירו', אבל לא זכינו לאורו שיגמור כיודע שלא גמר את התלמוד.
פרק ט
וכשבאו לבבל היו נצרכים עוד יותר להזהר באזהרת יאשי' המלך שלא להורות כי אם עפ"י חקירה והכרעה ולעמוד על עומק הדין מהלכה המקובלת לשאינו מקובל כמו שהורה שלמה המלך.
והטעם משום דבא"י הי' עדיין זכות א"י גורם לעמוד על אור ההוראה במעט עיון, משא"כ בבל, וכדתני' באדר"נ פכ"ח רנ"א אין לך אהבה כאהבה של תורה, ואין לך חכמה כחכמה של א"י, ובויקרא רבא פי"ג, וזהב הארץ ההיא טוב, מלמד שאין תורה כתורת א"י, ואין חכמה כחכמת א"י ועוד באדר"נ רשב"א אומי' חכם הדר בא"י ויצא ח"ל פגם כו', ובסנהדרין ד' כ"ד אי' במחשכים הושיבני כמתי עולם אמר ר' ירמיה זה למודה של בבל, ולא שגינו ח"ו תלמוד בבלי, אלא ה"ק באשר בבל הוא מצולה חשיכה שאין בה אור תורה בעצם כלל, רק ע"י אבוקה גדולה של הפלפול דש"ס בבלי יהי' מאור גם במחשכים להוציא אור ההוראה, ומש"ה אי' שם עוד מאי בבל אר"י בלולה במקרא בלולה במשנה בלולה בגמרא, אלא שהוצרכו להעמיק כ"כ ולהתהפך על כל חלקי התורה עד שיצא המכוון, אבל ממילא זכו להגדיל תורה ולעשות אבוקה גדולה מאור התורה.
וה"ז דומה למה שהמשילו במדרש קהלת נכנס לפלטרין של הרבה חדרים, וא"י לצאת, וצריך לקשור חבל בחבל כו'. והנה מי שיש בידו אור המאיר דרך הפתח א"צ להתייגע כ"כ, ובמעט חפוש והשתלדות יצא לאור הפתח, אבל, א"כ לא יתחכם לעמוד על חכמת אותו פלטרין, משא"כ מי שאין לו נר, וא"י לצאת כ"א בהשתלדות והתבוננות על חכמת הפלטרין וגם נכשל כ"פ עד שלבסוף כשעומד על הפתח, מוצא אור גדול של חכמת הבנין, יותר מן הראשון.
כך חכמי א"י אור הזכות הי' מהלך לפניהם, ע"כ לא נצרכו כ"כ להתייגע, משא"כ חכמי בבל, ולא מצאו אור ההוראה עד שנתייגעו הרבה, וגם נכשלו בהוראות כ"פ כמורגל בש"ס בבלי דברים שאמרתי לפניכם טעות הן בידי, ודרשו בגיטין ד' מ"ג והמכשלה הזאת ת"י אין אדם עומד על ד"ת אלא א"כ נכשל בה.
אבל כשיצאו לאור ההוראה עפ"י רוב התבוננות היו באור גדול, וע"ז כתיב בישעי' כ"ט, ושמעו ביום ההוא החרשים דברי ספר, ומאופל ומחושך עיני עורים תראינה. רצוני, דוקא מאופל ומחושך יחזו אור השכל האמיתי, בעמקת חכמת התורה יותר מאשר אינם יושבים בחושך כ"כ.
פרק י
וכשעלה עזרא מבבל ובא לבהמ"ק, שוב לא הי' נצרכים כ"כ לבא למדה זו של הפלפול מטעם האמור, וכשבא דבר הקשה בכל א"י הלא שלחו לבהמ"ק הי' מספיק אור הכה"ג, עד שנתמעט כח הפלפול, וכאשר גרמו העוונות בבית שני ולא הספיק זכות בהמ"ק להארת פנים, וגם הכה"ג לא הי' כדאי כידוע, ובשביל זה כמעט נשתכחה תורה מישראל עד שעלה הלל מבבל ויסדה כדאי' בסוכה ד' כ', והיינו עפ"י דרכים שהורגל ללמוד בבבל, וגם הוא נקרא מחוקק כדאי' בסנהדרין ד' ד' ומחקק מבין רגליו אלו בני בניו של הלל שלמדין תורה ברבים, ועפ"י חקירה בקבלות וגמרות שעד כה, העלה שבע מדות שהתורה נדרשת בהם כדאיתא בתוספתא סנהדרין פרק ז', והמה נעשו כאפיק מים בהתגברם, שטף ועלה על כל ספיקות לפי גדולת דורם, והיא שעמדה להם להקים עולה של תורה בעזר צורם, ובענות צדק חזו נוראות בחרב פלפולה ש"ת הודם והדרם, עד שנסתם המשנה עפ"י זה הדרך בימי רבי גאון ישראל ואורם.
ואע"פ שבא הלל וקבע מדות אלו, לא נשתנו דרכי הלמוד של מדינה ומדינה, ומעולם זאת על ישראל חכמי א"י למדים כ"א בפ"ע, ועיקר שקידתם לקבוע הלכה פסוקה, וידיעתם בפי' המשנה מאירה להם כאבוקה, ובבוא דבר חדש במעט פלפול להדביקה, לההלכה אשר הי' כבר לפניהם כחוקה, ולא כן חכמי בבל עיקר שקידתם לפלפל ולחדד איש יחד פני רעהו. ובאשר אין הדעות שוות, עד שפעם הוציא זה נוזלים מסלע המחלוקת, ופעם זה עמד על השוקת וצדקתם סמכתם להודות על האמת, ותכלית הנרצה היא ההוראה והיא החותמת, ובשביל זה נהגו אהבה וכבוד זה לזה כדין רב ומורה כדאי' בב"מ שלהי פרק ב' ת"ח שבבבל עומדים זה מפני זה כו', וע' הע"ש סי' ז' אות א.
פרק יא
ולא נעלם מחכמי בבל שקשה לסמוך על הכרעת הפלפול לחוד, וזה ידוע דמי שהוא מפלפל ודרכו לשדד המקור בעיון, קשה עליו להפנות לשקידה על גמרא וקבלה בהלכות פסוקות, וכבר מורגל הוא שלא לקבוע בזכרונו כי אם עפ"י דעת מקורו של אותה הלכה, ועל מה אדני זה הגמרא הטבעו מדור אשר לפנים, ואולי יש עוד מקום לנטות או להגיה להוסיף בה דבר, והורגלו שלא להוציא דבר כי אם מתוך חשכת הספיקות ולבררם וללבנם, וכדאי' ביומא ד' נ"ז דא"ל ר' ירמי' לרבא משום דיתביתו באתרא דמחשכי כו', ורבא אף הוא נאנח וישב אחור, ואמר לרב פפא דקרי לן טפשאי והיינו שהבינו דסברות פשוטות של חכמי א"י מועיל כ"פ במקום שיש להם בירור לפי דעתם, יותר מאשר ימציאו המה עפ"י פלפול, שאין לזה בחינה כ"כ על האמת כמ"ש הרמב"ן בהקדמתו לס' מלחמת ה', וע"כ חלקו כבוד לחכמי א"י לסמוך למעשה עליהם, ובכ"מ שלא נתברר בידם, שלחו מתם ושוב לא זזו מדבריהם.
אמנם גם חכמי א"י ידעו דבמקום שאין להם הלכה ברורה, וצריכים להוציא אור הפסק מן החושך, עפ"י הויות והקישים, בזה עתקו וגם גברו חיל חכמי בבל, וכדאי' בב"ק ד' קי"ז בהא דרב כהנא ור' יוחנן, ואמר ר"י דילכון אמרי דילהון היא, שעפ"י זה הדרך, אין שום דבר בתורה שלא נוכל לחקור ולעמוד על מצוי הדין לאמתה בעזרו ית"ש, וכאשר אירע שירד א' מחכמי א"י ותלמודו בידו לבבל, ונתחכם גם הוא לפלפל כאחד מהם, עשה פרי הרבה, המסייע לפי הצורך והיינו דאי' במנחות ד' מ"ב חד מינייהו כד אתי לבבל הוי כתרי מינן, והטעם ברור, שקבלתו עוזרו לפלפל ע"ד האמת, גם במקום שאין לו קבלה, והקבלה מכריעה במקום שחולק עם חביריו, ואם אומר שכך הוא מקובל, הודו ואמרו אם קבלה הוא נקבל, והכי אי' בכתובות ד' ע"ה להיפך דחד מינן דאתי להתם הוי כתרי מינייהו, ומטעם האמור שיודע להשתמש בגמרותיו שמה בא"י ולהוסיף על שפתיו ופלפולו שהורגל חכמה רבה.
פרק יב
וכשנסתם תלמוד בבלי עשו אותו לפלטרין גדול ונורא, אשל מלא כל טוב זה התורה, וכל שהפה שואל והדעת מבקש הוא יורה, וכל השוגה בשקידתו יחכם מהרה, למצוא דעת תבונות והלכה ברורה, אם משפוני טמוני הפלפול אשר דרכם בזה נסתרה, אם בדיוק לשון וסוגי' דעלמא אחוז בדעת ישרה, וזה תלוי לפי כחם של משיבי מלחמתה שערה.
והגאונים שבאו אחרי חכמי בבל מחברי התלמוד, ידעו כמה שבילים פשוטים בזה הפלטרין, אשר לא נסתפקו בהליכות אלו הלכות מעולם, וזה גרם שלא השתמשו הרבה בכח פלפולם, מצורף לזה רוב גזרות ושמדות שהי' בגבולם, ולא עצרו כח להעמיד תלמידים הרבה שיהא עליהם נרם בהלם, ותשובתם הי' קצרה לכל שואלם, או עפ"י קבלה הידוע להם או בדרך השני בגאון קדושת חילם.
פרק יג
וה' חפץ למען צדקו, לשנן ברק חרבה ש"ת, ולהגדיל תורה והדרה, למען נחזק בתורת ה' בגבורה, גלה כבוד התורה מבבל למדינת צרפת ארץ לא ראו אור הקבלה סדורה, והוצרכו למצוא פתח הפלטרין עפ"י עיון וחקירה. יגעו ומצאו שביל חדש כחמה ברה, לא שמשו לאורה עין גאון קדמון רב ומורה, ומחשך ואופל הוציאו שלהבת יה מאירה, על קצות ים התלמוד שואף זורח בגבורה, וגם פרשו על קדושת הגמרא, מעטה תהלה וחדוש צורה.
והנה אי' בב"ר פ' כ"ה רעב שהי' בימי דוד, ר"ה ור"י בשם ר"ש בר"י עיקר אוותנטיא שלו לא הי' ראוי להיות בימי דוד כו' אמר ר"ח רבא, משל לזגג שהי' בידו קופה מלאה כוסות דייטרוטין בשעה שהי' מבקש לתלות את קופתו הי' מביא יתד ותקעה ונתלה בה, ואחר כך הי' תולה את קופתו, לפיכך לא באו בימי ב"א שפופים אלא בימי ב"א גבורים שהן יכולין לעמוד בהן.
ר' ברכי' הוי קרי עליהון נותן ליעף כח, המשיל את הרעב לקופה יקרה שמכבדת את בעלי' לעת מצוא, אלא שצריך להזהר בה שלא תשבר, ומוכרח לשקוד ע"ז ולהתבזות כמעט, דבשעה שצריך לעשות יתד לתלותה, וירא שמא אין היתד חזק כ"כ, מה הוא עושה, תולה עצמו על היתד תחלה ואחר כך תולה את קפתו, והרי זה מבזה עצמו בשביל שסוף הכבוד לבא בשעתו, כך חרפת רעב לישראל יש בזה חה"ש, שנצרכים לבריות ומפזרים עצמם לבין אוה"ע, אבל זה גורם שימסרו גבורי ישראל להלחם מלחמות ה', ולהתפרנס מן השלל, וכדאית' ברכות ד' ג' ב' עמך ישראל צריכים לפרנסה כו' לכו ופשטו ידיכם בגדוד, וכמנצחים ש"ש מתגדל ומתקדש, ונודע לעיני עמים ישועת ה', משא"כ אם שכן ישראל לבטח.
וכשם שא"א לנסות עצמו על היתד אם לא שמשער תחלה שהוא חזק ויש בו כדי להתלות ולא יפול ויוזק ולא יגיע לכבוד הקופה, כך לא בא הרעב בימי ב"א שפופים שאין יכולין לעמוד כלל ברעב, ולא יבא לקידוש השם כלל, ומש"ה בא הרעב בימי ב"א גבורים ויכולים לעמוד ברעב עד שבאים לידי מלחמה. אבל ר' ברכיה א' דהקב"ה נותן ליעף כח, והי' נותן עוז לחילותיו של דוד לעמוד ברעב, ולא שהיו יכולים מצד גבורתם, ובאמת אלו הי' בא הרעב בימי שאול הי' נותן ה' כח וגבורה גם לגבוריו וחילותיו, אלא שבא בימי דוד בזמנו.
וזה הענין בעצמו שייך לדבר הלכה אשר המשילו חז"ל עפ"י דרשת המקרא לחרפת רעב, כדאי' שבת ד' קל"ח ב' עתידה תורה שתשתכח מישראל שנא' הנה ימים באים וגו' והשלחתי רעב בארץ לא רעב ללחם וגו' כי אם לשמוע את דברי ה' זו הלכה, אמרו עתידה אשה שתטול ככר של תרומה כו', וכ"ז שהיו שבעים באור הארון וקדושת כה"ג לא היו נצרכים להלחם מלחמות ה' בפלפולא ש"ת, עד שבא הרעב בימי יאשי' כמש"כ באות ח', ונעשו גבורים כדכתיב והחרש והמסגר הכל אלף גבורים וגו', וכמש"כ לעיל בשם הספרי, ובזה נתגדל כבודו ית' להראות לרבים חזותו של עמקת התורה.
וכן אח"כ היו שבעים בכללי הלל שלמד שבע מדות עד שהוגרע כחם בימי האמוראים והוצרכו לפלפל בפי' המשנה ולהגדיל תורה בחכמת התלמוד, וכן אחר שנסתם התלמוד, והיו הגאונים שבעים בקבלתם בכמה ענינים בסוגית הש"ס, ואח"כ נתגלגל לחכמי התו' שהוצרכו לפלפל ולהגדיל תורה בפירושים והויות הרבה, ואילו היו הראשונים צריכים היו גם הם משתמשים ובאים לידי זו המדה, בעזר הנוצר תעודה.
פרק יד
וכתיב קהלת ז', אל תאמר מה הי' שהימים הראשונים היו טובים מאלה כי לא מחכמה שאלת ע"ז, טובה חכמה עם נחלה ויותר לראי השמש, כי בצל החכמה בצל הכסף ויתרון דעת החכמה תחי' בעלי'.
הבאור, הזהיר החכם ברוה"ק את המלעיגים מדרך המחודש היא חכמת הפלפול ובימים הראשונים לא השתמשו בזה הדרך וג"כ הגיעו להוראה כתורה שהוא התכלית ללמוד ע"מ לעשות, אך לא לך להלעיג שאילו היית חכם בקבלה, לדעת מקור ההוראה כמו הראשונים, הי' לך מקום לדחות באמת הבנין כל זה היסוד, אבל הרי לא מחכמה שאלת ע"ז, כי אם משום שאין לך יד ושם בהוראה, ולבך גס לומר שאילו באה הוראה לידך, היית מורה כהלכה בלא פלפול, וזה אינו אלא שטות וגסות הרוח, דמאחר שאין לנו ידיעת בית רב איש מפי איש שיטת הלכה ברורה, ע"כ צריך אתה לבא ולדלות מים עמוקים בחקירה.
הן אמת טובה חכמה עם נחלה, ודאי יותר טובה חכמה שהוא בא בנחלה היינו הקבלה, מחכמה שבאה על ידי פלפול, שהוא בלי הכרעה ובחינה כ"כ כמש"כ לעיל בשם הרמב"ן.
ויותר לרואי השמש, השמש הוא מקור האור ואור התורה נמשל בה [כדכתיב כי שמש ומגן ה' אלקים חן וכבוד יתן ה' לא ימנע טוב להולכים בתמים, פירושו דהחמה מטיל כבוד וחן על כל צורה, אבל גם אין נסתר משזיפותה, ונצרך למגן ומחסה.
כך אור התורה מטיל חן וכבוד על שוקדי' כדאי' בע"ג ד' ג' כל הלומד תורה בלילה חוט של חסד משוך עליו ביום, ובש"ר פ' ל"ח אי' דבדה"י לא נזכר כבוד עד שבא לעתניאל הוא יעבץ לפי שיגע בתורה. אבל כמ"כ אי' ביומא ד' ע"ב ב' לא זכה מצרפתו, אז צרפתו למיתה, אבל ההולך בתמים נהנה לאורה תמיד, והיינו כי שמש ומגן ה' אלהים, ומפרש דחן וכבוד יתן ה', וגם לא ימנע טוב להולכים בתמים] וקאמר דמי שרואה מקור נחלה זו, על מה הוא מקובל כך מילתא בטעמא, זהו הטוב שאין למעלה הימנו, וכמש"כ לעיל דזוהי חכמת שלמה המלך.
ומפרש עוד כי בצל וגו', וכמו צל הכסף, הכל משכילים שיותר טוב כשבא בירושה, משהוא נצרך לעמל ורעות רוח, מיהו בצד א' יותר טוב כשבא בשקידת המסחור, שהיא מלמדת דעת ד"א יותר מכסף הבא בנחלה.
ואם באמנה מי שיש לו כסף בנחלה עלול לעמוד על דעת המסחור, שהכסף עצמו מרגילתו לבא לידי כך, וזוזי עבדי סרסרותא. אמנם לא הרבה יחכמו בכספם, ולא כן החכמה בשגם היא ג"כ בזה הצד יותר טוב חכמה הבא בשקידת העיון, שהיא מלמדת דעת ההוראה בכל ספק, יותר מחכמה הבא בקבלה, מכ"מ מי שיש לו חכמה בנחלה עלול יותר לעמוד על דעת ההוראה עפ"י שהיא מרגילתו לשקוד ג"כ על ברור הספיקות בדרך ישר.
וזהו דקאמר כי בצל החכמה בצל הכסף, כבוד ותכלית שניהם שוה כ"א לפי ענינו, זה למזון הנפש עפ"י הלכה ברורה, וזה למזון הגוף עפ"י מסחור, ויתרון דעת החכמה תחי' בעליה, החכמה עלולה יותר להגיע לתכלית הנרצה לה, משהכסף עלול להגיע לתכלית הנרצה לה.
אמנם כאשר הדבר מובן, כי לא יחכם העשיר אם ישאל על העני, מדוע משתדל בחריצות המסחור כ"כ יותר ממנו, וכך אין לשאול מדוע ימים אלו נשתנו בחריצות הלמוד יותר מימים הראשונים, שהמה היו עשירים בקבלה ובאור הפסק באיזה אופן שהוא כמו שביארנו, משא"כ ימים אלו שרעבים לדבר ה' זו הלכה.
עוד זאת, כמו שנשתנו טעם ושומן הפירות בדורות מאוחרים, וכדתנן שלהי מ' סוטה רשב"א א' טהרה נטלה הטעם ואת הריח וכן הרבה שם, ובשביל זה צריכים להמתיק חיי האדם בחריצות ותחבולת, כך חסידות ותמימות של דורות הראשונים עזר הרבה לכוין אל האמת בלי רב העיון והיגיעה, וכדאית' במ' ברכות ירושלמי פ"ה, חסידים הראשונים היו שוהין כו' אימתי עוסקין בתורה אימתי עוסקין במלאכתן, אר"י בר"א על ידי שהיו חסידים היתה ברכה נתנית בתורתן ברכה ניתנית במלאכתן, ופי' ברכה בשניהן שוה שהיו מצליחי' להגיע לתכלית הנרצה במעט יגיעה.
ובשבת ד' קל"ד ב' אי' דאמר רבא אנא בהדי תרגמינא דסבי למה לי, הרי שהבין דבשביל שהמה בדורות הקודמים לו מוכשרים יותר לכוין אל האמת, והיינו משום קדושתן וחסידותן, וכדאיתא בברכות ד' כ' א' דא"ל ר"פ לאביי מ"ש ראשונים כו' א"ל קמאי מסרי נפשייהו אקדושת השם כו'. וכך הוא המדה בכל סדרי הלמוד, בכל מחלפות עתים הללו שזכרנו במה שקדם.
פרק טו
וכמו שכתבנו באות י"א, דחכמי בבל ידעו להוקיר קבלת חכמי א"י, כך ידעו חכמי התו' מעלת הגאונים שראו אור הקבלה, ובכ"פ נחתו גם המה מפני קדושת דבריהם של הגאונים, ואמרו שהם דברי קבלה.
אמנם מרוב הרגלם לעמוד על החקירה, לבם לא נכון עמם בהחלט גמורה ולא נתנו אימון בכל דבר שלא מצאו את הפתח והאורה, והרי אנו רואים גאון יעקב ר"ת ז"ל שלענין עדות אשה שראה, בחכמתו הגדולה להתיר אחר ג' ימים ע"י הכרת גוף שלם, ומבואר בסה"י שסומך עצמו על דקדוק קל בלשון בה"ג, ולענין אבלות יום ראשון שנראה להם לפי דרכם שהוא מדרבנן, דחה דברי בה"ג בגילא דחיטתא דסגי נהור הוה כו'.
ועל רבינו בעל השאלתות כ' בסה"י שהוא ראש לגאונים, ולענין דבר שא"מ דחו דברי רבינו בשבת ד' קי"ד כבר בי רב דח"י ולא שמו לב ליישב דברי אור עולם, אשר אין דבר ממנו נעלם. וכבר הראית לדעת בסי' ק"ה בס"ד אשר שיטת הערוך בפ"ר דלא ניחא לי' מדברי רבינו נגזרים, ודבריהם מאירים מוצקים כסיפורים.
גם מאור עיננו הרמב"ן ז"ל אשר מסר נפשו על דברי הגאונים, ובכל כחו עמל ליישבם, בכ"ז באשר לא הי' לו באור דבריהם, מפיהם אלא מפי כתבם, וגם הוא חכם בפלפולה ש"ת כא' מחכמי התו' המורים והמלמדים, לכן במה שאינו בדבריהם כ"כ מפורש יוצא הי' מטה דברי הגאונים לדעתו הגדולה, והוביל תהלוכות לשונם ולשון הרי"ף לדרכו הסלולה.
לא כן ראשון להוראה הרמב"ם ז"ל אור הגולה, הוא למד מרבו מאביו רבינו מיימון והר"י מיגש קבלת הגאונים וגירסותיהם מלה במלה, המרומז בספרו של רבינו ובה"ג ואחריהם בספר הרי"ף על סדר נכון ונעלה, וידע רמיזותיו ושתיקותיו הכל בקבלה, לבד שיד ה' עליו נגלה להוציא מתעלומות אומר סלה, ובכ"מ שהגאונים ז"ל מחולקים והאמת נשאלת, דעתו הרחבה מני ים סמכתהו לברור סולת מסולת, ולראות בעין יפה מי הוא בא מחטי מכולת.
וראוי לנבון לדעת דכמו דהברייתות דת"כ וספרי ומכילתא אע"ג שהמה שביל מפולש מתורה שבכתב לתורה שבע"פ ששנינו במשנתינו, מכ"מ יש הרבה ברייתות שהתלמוד נטה מהם כמבואר אצלי בבאור הספרי בס"ד, ואומרים אנו שחכמי התלמוד ידעו בקבלה שיש חולק בזה הפרט, ולזה שומעין שאמר כהלכה, וע' סי' קכ"ח אות א', כך אע"ג שספרי רבינו ובה"ג והרי"ף הם היו שביל מפולש להרמב"ם ז"ל מהתלמוד לפסק הלכה למעשה, מכ"מ יש הרבה פיסקי דינים, שנטה מהם, ואומרים אנו, שידע בקבלה שיש גאון חולק עליהם, ולזה שומעין שאמר כהלכה.
פרק טז
והנה רבותינו האחרונים ז"ל, הביטו אחרי משה הוא הרמב"ם ז"ל בעין יפה ובכל חפץ רצו לעמוד על דעתו, בכ"מ שנשגבה הליכותיו משיטת הסוגי' כפי המורגל בפרש"י ותו' וש"מ, וכבר ידעו ידו הגדולה, ואף כי בעת שבתו האהלה, ותקע עצמו לדבר ה' זו הלכה בחבור הנפלא, ואור העליון עליו היה בהלה, ולא נעלם ממנו דבר ולא ח"ד מהתלמודים ומכל מעין ומקור אשר דלה, ע"כ מצאו עצמם מחוייבים להטות דעתו עפ"י דקדוקים והוויות אם מעט ואם הרבה כפי כחו של המעיין.
וכל שיש לו מוח בקדקדו, ודעת ישרה הדרו והודו, יודה כי לא אך עפ"י הכרח הבא בפלפולים, גאון הוראה יסוג אחור ממסלולים, וגם כי לא כאלה חלק פלפולי רבותינו בעלי התוס' ז"ל אשר המה היו חפשים, ואין דבר לפניהם למעקשים, שיכריחם לנטות מדרכים מפולשים, ואך מלבם יצאו הדברים כבושים, למצוא פי' והוראה לאמיתה ש"ת אשר המה מבקשים, ודעת אלקים אשר ממטמונים מחפשים, משא"כ מי שמגביה עוף לעמוד ע"ד הרמב"ם ז"ל לבו בל עמו להיות חופש, בלתי כרע תחת אסיר ברצון למצוא התכלית בחפש מחופש, ומעפיל לעלות אל ההר בשאט נפש [ע' ערוך ערך צפח], ומעביר הדרך מנגד עיניו שלא יחזו ישרות ולא ידעו בפש.
ע"כ אין דרך נכונה, להצדיק את הצדיק כי אם מעיקרא דדינא, דפי' הסוגי' היה לפניו משונה, מידיעת בית רבותיו וע"פ נוסחא סוגה בשושנה.
והן האמת אע"ג שמתוק האור של הלכה ברורה גם למי שאינו יודע טעם הפסק ומקורה, אמנם טוב לעינים לראות את השמש מקור האורה כדרך הנאת האזן לשמוע מנעים זמרה, מכ"מ דוחק עצמו להשביע גם את עניו לראות פנים של אותו צורה.
והנה מפרשי הרמב"ם נו"כ ושאר רואי השמש, לא עמדו לדקדק בספרן של גאוני קדמאי בה"ג ושאילתות, עד שהבלשן הגדול מרן הכ"מ וב"י כ' בבד"ה ה' מקואות כי עפ"י מקרה בא לפניו ס' השאילתות ומצא דבר א', וכן בשו"ת גאוני בתראי ז"ל לא נמצא מביאים דקדוק דברי ג"ק, כי אם זעיר שם וזעיר שם ואין עליהם ח"ו אשם, כי המלאכה הי' מרובה לכ"א במקום קדשם, גם אור הדפוס לא נפרץ אז לפי צרכם ושמושם, ותלמידהם הגאונים ז"ל אזלי בתר רישם, ולמדו לחקור בש"ס לפי המורגל בפרש"י ושאר מפרשים ידועים ועליהם הסבו חידושם, וכשמצאו איזה חידוש בספרי ג"ק הי' כמוצא דודאים במקומו' שאין רגל דשם, ע"כ לא ראו בכמה הלכות מקורם ושרשם.
פרק יז
ואני העני בתומי הלכתי בימי הנעורים, לחקור דרשת חז"ל אשר בתלמוד מפוזרים, אשר לפי השקפה במקרא אין הדברים כ"כ מאירים, ויגעתי הרבה במכילתא ות"כ ספרי ראשי המקורים, ומשם בארה לשטת חכמי התלמוד הן המה גבורים, עד שמצאתי טעם בעזרת החונן אף לשאינן מוכשרים, וכתבתי על ספר חבור על ספרי מדרש במדבר ואלה דברים, אשר הליכות זה התנא קצרים, ומשם בארה כמה ברייתות במכילתא ות"כ אשר לא באו עליהם המבארים, הלא הוא כמוס עמדי לעת מצוא בעזרת יוצר אורים, להוציאם לדפוס ולהכניסם לשערים, ומזה למדתי למצוא דרך גם לדעת ראשי המורים, לדלות שטף מים חיים ההוראה ממקור צח שמשם נגזרים, ולהבין פסקי ראשונים המבוארים, ממקור ספרי רבינו ובה"ג ורי"ף הקצרים וחמותי ראיתי אור בענינים מפוזרים.
וה' ירד לי בגבורים, להראות כי להם שיטות חדשות מאירים, ועפ"י הגיוני בפלפולי חכמי התו' ורמב"ן המלמדים והמורים, חשתי לקמחא לפלפל ולהראות לשרים, יפי' של נוסחא קדומה והשיטה יסוב עליו מקדמוני דור דורים.
ולא אתברך בלבבי כי כל אשר העליתי המה כספיר נגזרים, או גם במקום שבאתי לפשט קמטי הקצורים, אינו סובל כונה אחרת מאחרים, חלילה להעלות עה"ד מחשבות מוזרים, וידעתי כי הטעות מצוי' בלי שערים, ומשה רבינו לימד הלכה לדורות שלא נהי' על טעות מחזירים, כדאיתא בויקרא רבה פ' י"ג הוציא כרוז לכל המחנה ואמר אני טעיתי את ההלכה ואהרון אחי בא ולימד לי ולא עשה כן אלא ללמד לאחרים.
אך זאת עמדי אשר מי יבא לקפחני לגזרים, במקום אשר נפתולי אלהים נפתלתי והכנסתי ראשי בין ההרים, אומר אני מעשי לקבלה של רבינו והיא תכריע למישרים. ואם יבוא לפרש דברי רבינו בדרכים אחרים, תיתי' לי' דדלינא חספא למשכח מרגניתא טבא לתורים, מיני ומינייהו תסתייע שמעתא דרבינו להוציא לבירורים, ולא יהיה דעת רבינו אור עולם כבוש במסתרים, ויגדיל מלחמתה של תורה בשערים וישכילו חכמים וסופרים, כי קוצר דברי ראשונים המה כוכבים מזהירים.
ולא זו בלבד אשר נר חכמת אדם אחר חופש כל טעות ממטמונים, אף המחבר עצמו חוזר בו בכל יום מאשר לפנים הן בד"א כדאי' בירו' נדרים פר"א התהות מצויה, הן בדברי תורה כדאי' בסנהדרין ד' ל"ד א' למחר חזי טעמא אחרינא, ובד' ל"ה לבא דאינשי אינשי.
והרי אין לך מחבר קדמון שלא הגיה ספרו, וגם רבינו הגיה כ"פ בנ"א (ועיין פתח העמק א' אות ב') ולא עשה סניגרון לדברו, ומה אנכי חלוש הדעות מעיקרו, ואשר בניתי תמול רצוני היום לסתרו, וככה קרוב שאוסיף דבר למחר מה שאני היום גומרו, ואחר שכן אומר אני טוב לגבר כי ישא עול חרישה בנעורו, להיות אך חורש וזורע ועמל בגידול פרי עמלו ולא קצרו, רצוני שלא להוציא חיבורו, עד זקנה ושיבה שיתיישבו דעותיו ויעמדו על ברורו, כל אשר בכחו להאיר נרו.
וכתיב (משלי כ') מחרף עצל לא יחרוש ושאל בקציר ואין, ולא בא החכם ברוח הקדש להגיד מה שתינוקות יודעים אלא להבין משל ומליצה, וכפרש"י דקאי על התורה, והוא ברבה פרשת נצבים, וכבר המשיל יגיעה ועמלה של תורה ללחם וכדאיתא בחגיגה ד' י"ד עה"פ לכו לחמו בלחמי זה תלמוד, והמשיל בזה הכתוב עמל תורה בימי חורפו ש"א לחרישה, וישוב דעתו להנות לאחרים תושי' לקצירה, ואמר אם לא יעמול בעיון בחורף, ושאל בזקנותו דברים ברורים ואין. ומעתה עלינו להשכיל כשם שלא תצלח עבודת החרישה בימי זקנה, כאשר כחותיו חלושים ולא יעדר היטב, כך לא יסכון לאדם לקצור בימי חורפו, באופן שלא יוכל עוד לתקן ולהשביח בגדול העיון, ופרי עץ חיים הרכה והענוגה, עיקר טעמה וריחה כשהיא בישולה ולא פגה.
עוד זאת כי לא אפונה אשר כמה הויות ופלפולים ימצאו שכבר קדמוני מחברים, ורבו לעת כזאת עם ה' מעבירים, והדבה מצויה בין תלמידים וחברים, ובאים גם לעון חושדים בכשרים, ואני מרוב טרדתי לא יכולתי לחפש בספרים, זולת באיזה מקומות אשר נפתחו לפני ורשמתי כי שם נמצאו אלה הדברים, ובכ"מ לא עמדה השעה ומשנה ראשונה לא זזה כאשר היו מסודרים.
ובשביל כל אלה לא החלטתי בדעתי להדפיס זה הספר, כאשר כן כמוס עמדי חיבורי על הספרי, הקודם בזמן ובעמל בני הנעורים, אך באשר מסרתי זה החבור לבני הרב מ' חיים ברלין להגיהו ולהוסיף בו לקח כיד ה' הטובה עליו, ואחר שעמל בו והעתיקו וצירפו שלחו בחזרה ע"י מיוחד ונאבד כל הכתבים כאחד, וחשתי שלא יגיעו ליד מי ויעשה מה שלבו חפץ בהם, ע"כ לא התמהמהתי עוד. ואני תפילה לאל הגומר עלי שלא ימנע ממני דבר אמת תשוקתי מעודי כי אתה ה' כאשר חפצת עשית עמדי, וע"ד הנמצא בספרים, מוכרחני להגיד לאדם מישרים [כמאמרם ז"ל ברכות ד' ל"א, ובספרו של רבינו בסי' מ' מבוארים], אשר מעיד אני עלי שו"א כי מלבי יצאו נגזרים.
פרק יח
והאמת ניתן להודיע, כי לא בכחי ולא בזכותי עשיתי חיל בראשית אוני, כי אביטה במכוני, ואדע כי נבער מדעת הנני, גם דלותי מעוני, דלו למרום עיני, אך זכות אבותי הצדיקים הביאני, אל בית התלמוד הגדול בית מלוני מקור ששוני, בה כל מעייני, היא ד"א של הלכה אשר נוסדה לתורה ולתעודה, ע"י הגאון הגדול אביר הרועים עין העדה אדמו"ר וח"ז מ' חיים זצ"ל בוואלאזין ואחריו קם לעודדה בנו חותני אדמו"ר הגאון פאר ישראל מוהרי"ץ זצ"ל, ואחריו תמך הודה, מר גיסי הגאון חריף ובקי מ' אליעזר יצחק זצ"ל.
היא הבאר חפרוה שרי האלוקים ושרי התורה, כרוה נדיבי עם ה' משתתפים בשכרה, אלו במחוקק להשיב מלחמתה ש"ת שערה, ואלו במשענותם בלב נדיבה וברה, ומאז גוסדה ויצאה לאורה, מנהרים המונים חברים ותלמידים שוקדי תורה, המה בחנו כי מימי' מצליחים גם לשקידה יתירה, גם לעיון ישרה, איש לפי פעלו בשקידה להתגברה, ואיש לפי מהללו בקרב חכמים אריות שבחבורה, רבים שתו ושבעו כדי מדתם במשורה, ויצאו מורי הוראות לחיות דגן בתלמוד ובסברא, ואני לא מנעתי א"ע מדקדוק חברים ופלפול התלמידים להתחברה, חדשים לבקרים זה יוצא וזה נכנס לגמרא, בכח כל אלו עשיתי ידים, ולעשות תושי' כפלים, ולקבל מעט מעט עד מלא חפנים, וסלותי שביל ביגיעה ועיון לא פעם ולא שתים, בספרן של גאונים קדמונים המה אור עינים, גם זכות רבינו ז"ל עמדה לי לתמוך יסודותי הרפוים, והנני מוציא לאור באור ספרו לפני רובצי משפתים.
ואי' בב"ר פע"ד, על דהא דכתיב ויאמר יעקב לאחיו, כמה אחי הוי לי' כו' אר"י לבש אדם לבוש של אביו ה"ה כי"ב, ומש"ה קרא ליעקב לביו אחים שנשתתפו עמו כו', אודה לה' שזכני לבנים לא יבושו להשיב מלחמתה של תורה שערה, הן המה היו עמדי בעבודה תמה זו לעזרה. הוא בני הרב מ' חיים ברלין מק"ק שקלאוו לקח עמו קונטרסים אלו להגיהם ולסקל שגיאות הבא בהשערה, גם הוא חכם והוסיף לקח משלו בדקדוק לשון רבינו וכונתו להאירה, ויותר ממה שנדפס בשמו הרבה נאבדו בהובלת הדרך בחזירה, ורק מעט אשר נמצאו עמדי ע"י מכתבים וכדומה ע"ש באו בהגת מהר"ח נזכרה, אף הוא קבע לו שם העמק שאלה שמו ישוה לו להיות נקרא,
וגם חתני הרב מ' רפאל בהגאון מוהר"א ליב שפירא זצ"ל אב"ד דק"ק קאוונא הוא יושב עמדי בחבורה, כחו יפה בתורה ודעתו ברה, להתיישב עמו בעמק הלכה לבררה, וגם הוא הוסיף כמה הגהות ברוב חקירה, ה' עליהם יחיו דגן ישראל בגבורה של תורה, ויפרחו כגפן פוריה זרע ברוכי ה' אנשים של צורה, וזכרם כיין לבנון בכל תושיה ויראת ה' טהורה, וחסד ה' ממנו לא ימעד, לגבר חיילים לעד, ודברינו יהיו נאמרים בבתי ועד, ונזכה לאור פני מלך חיים גם בעולם המעשה גם לחיי עד, כנפש המתייצב לפני המון סופרי ישראל נרעד, העמוס בעבודה רבה, כל ישעי וכל חפצי בה.