אור ברסלב
העמק שאלה על שאילתות דרב אחאי גאון קדמת העמק › קדמת השלישי

העמק שאלה על שאילתות דרב אחאי גאון· רבי נפתלי צבי יהודה ברלין [הנצי"ב]

קדמת העמק · קדמת השלישי

קדמת השני

פרק א

ויותר מהמה בני הזהר, עשות ספרים הרבה אין קץ ולהג הרבה יגעת בשר (קהלת י"ב, י"ב)

בעת אתה הקב"ה מרבבות קודש ובידו אש דת לישראל, קבל כל א' מישראל חלקו כח נבואתו וכח תורתו, כדאית' בשמות רבה פ' כ"ח וידבר משה את כל הדברים האלה לאמר א"ר יצחק מה שהנביאים עתידים להתנבואות בכל דור ודור קבלו מה"ס, שכן משה אומר לישראל את אשר ישנו פה עמנו עומד היום ואת אשר איננו פה עמנו היום, עמנו עומד היום אין כ"כ אלא עמנו היום אלו הנשמות העתידים להבראות שאין בהם ממש ולא נאמר בהם עמידה שאע"פ שלא היה באותה שעה כל א' ואחד קבל את שלו, וכה"א משא דבר ה' ביד מלאכי בימי מלאכי לא נאמר אלא ביד מלאכי שכבר היתה הנבואה בידו מסיני כו', ולא הנביאים בלבד קבלו מסיני נבואתן אלא אף החכמים העומדים בכל דור ודור כ"א וא' קבל את שלו מסיני, וכה"א את הדברים האלה דבר ה' אל כל קהלכם גו' קול גדול ולא יסף כו', רשב"ל אמר שממנו נתנבאו כל הנביאים שעמדו.

וחלק אז הקב"ה כמה יהא כח של כ"א ראוי לקבל שפע נבואה וחכמה ותורה.

וכדאיתא עוד בויקרא רבה פט"ו לעשות לרוח משקל א"ר אחא אפי' רוה"ק ששורה על הנביאי' אינו שורה אלא במשקל יש שנתנבא ספר א' ויש שנים כו' ומים תכן במדה אר"י בר שמואל אפי' ד"ת שניתנה מלמעלה לא ניתנו אלא במדה, ואלו הן מקרא משנה תלמוד הלכות ואגדות יש שזוכה למקרא ויש למשנה ויש לתלמוד ויש לאגדה ויש שזוכה לכולן.

ולפי דברים אלו הדעת נותן אשר אין מקום לאדם לזכות ביגיעה ועמל תורה יותר מאשר זכה אז כמו שקשה להשיג עושר אם אינו במזלו.והייתי מפרש מה שאמר קהלת ז' אל תהי צדיק הרבה ואל תתחכם יותר למה תשומם שלא נתבאר בפשוטו מהו הרבה ומהו יותר.

וחז"ל פירשו ביומא דכ"ב אל תהי צדיק הרבה שאל תתחסד עם ב"א יותר מרצונו של הקב"ה וכדאיתא שם בשאול המלך שעשה מריבה במעשה עמלק יצאה ב"ק ואמרה לו אל תהי צדיק הרבה, והכי איתא ג"כ במדרש קהלת ע"ז המקרא יצאה ב"ק ואמרה אל תהי צדיק הרבה יותר מבוראך.

וכן בפי' אל תתחכם יותר פי' רז"ל בשמות רבה פ"י על שלמה עצמו שנתחכם על אזהרות התורה, ואמר אחרי שפירשה התורה טעם על לא ירבה כדי שלא יסור לבבו והוא בטח בעצמו שלא יגיע לכך הרהיב בנפשו לעבור על אזהרות אלו, ואמרו בזה"ל אמר שלמה מה שהייתי מחכמים על ד"ת והייתי מראה לעצמי שאני יודע דעת התורה אותו הבינה ואותו הדעת של הוללות וסכלות למה כי מה האדם שיבא אחרי המלך את אשר כבר עשוהו, ר"ל לבד שאין אני יכול לירד לסוף דעת התורה, ומי יודע איזו טעמים יש עוד לבד טעם זה, אפי' לאותו הבינה שאני מבין שאין טעם אחר בזה ג"כ סכלות לבטל גוף אזהרה אחר שכבר יצא מפיו ית"ש אותה אזהרה, ונבנתה התור' ע"ז החוק והמבטל את החוק מהרס את הבנין של התורה בכללו

כמו בנין האדם שכל אבר יש לו סגלה וטעם לאיזה תכילת הוא נברא, מכ"מ אפי' בטל אותו תכלית מאיזו סבה א"א להסיר אותו האבר ממקומו דבזה ישחית הגוף וצורתו אחר שכבר נעשה בנין האדם בזה הצורה כך הוא בנין התורה שע"ז נבנה העולם וחקות שמים וארץ. וכדאית' ברבה פ' אם בחקתי תלכו חקות שמים וארץ, ומזה למדו חז"ל בת"כ והובא בע"ג ד"ה אין אם אלא לשון בקשה כו' דפירושו אין אם הלז אלא לשון בקשה ולא תנאי, ולמדו זה מהא דכתיב אם בחקתי שהודיע הקב"ה כאן שהמה חקות שמים וארץ שחפץ הקב"ה בקיומם ומובן שמבקש מישראל שישמרו את העולם ולא יבטלו בבטולה של תורה, ומעתה אפי' בהסיר תכלית איזו אזהרה מן הנמנע לבטלה, וכן כל משפטי התורה שיש להם טעם הפרטים חקים כמו הא דפה"ב עד ל' יום משום ספק נפל כדתניא בתוספתא ובשבת ד' קל"ה, ומ"מ אפי' ידוע שכלו חדשיו זמן פדה"ב ל' יום ולא פחות, וכן בכל"ח דלא מהני הגעלה משום שא"י מידי דופיו, ובאמת כתיב ישבר אפי' בשול בלא בלוע והוא גזה"כ וכמש"כ התוספות פסחים דף ל', וכן שואל חייב באונסין משום שכל הנאה שלו ומ"מ אפי' שואל בהמה שחייב במזונותיה מיקרי שואל וחייב באונסין וכן הרבה.

אלא עיקר הדין נקבע משום אותו טעם ואחר אשר כבר גזרה תורה בדרך כלל נעשו הפרטים חוקים, ואין לחתחכם ולבטל בסור הטעם. זהו פי' חז"ל על אזהרות אלו.

ולפי"ז הפי' צריך לפרש סיפיה דקרא למה תשומם הוא בתורת עונש כמו שאירע לשאול המלך שנצטדק הרבה היה רוח רעה מבעתו, ושלמה המלך שהתחכם יותר הקיא חכמתו ושכח, אבל אין בזה העונש טעם מדרך הטבע שהרי אין הטבע נותן כך שהמצטדק והמתחכם ע"ד התורה יצא מדעתו, אלא שכך גזרה חכמתו ית' והוא עונש רוחני כמו עונש כרת לל"ו אזהרות שיש בזה כרת, ועל כן כאשר יש מאת ומאריך להם הקב"ה שאין נכרתים בעוה"ז ויקבלו עונש משנה בעולם הגמול, כך יש הרבה מתחכמים יותר בזה האופן ואין נענשים בעוה"ז בהשתוממות הדעת, ועונשם שמור להם בעולם הגמול. כ"ז לפי פי' חז"ל על אותם אזהרות.

פרק ב

אבל לפי תכונת ספר קהלת אשר עיקרו הוא חכמתו של שלמה כדאית' בברכות דנ"ז הרואה קהלת בחלום יצפה לחכמה, ול"מ למ"ד במגילה דף ז' דקהלת אינה ברוה"ק ורק חכמת שלמה היא, אפי' למ"ד דברוה"ק נאמרה ונכתבה מ"מ הא ודאי שאינה באותה תכונה שנאמר שה"ש ומשלי שעיקרן רוה"ק משא"כ קהלת נאמרו כל החקירות שבו בקהל חכמי הטבע וחוקרי זמנו בתוך רובי חכמותיו של שלמה אלא שלא ניתן לכתוב אלא זה הספר כהוכחת הגמ' שם מדכתיב אל תוסף על דבריו, ולמדנו שהופיע רוה"ק על דברי חכמה אלו שדבר שלמה בחקירה טבעית שהרי גם חכמת הטבע בריאה ממנו ית"ש.

ונ"מ במה שהופיע ע"ז רוה"ק הוא בשתים. חדא שמזה ידענו בברור שהוא אמת ואין אדם יוכל לומר דשלמ' טעה באיזה חקירה כמו שאומרים דורות מאוחרים על חקירות של ארסטו וכדומה.

[ואף שהבעל שם טוב מפרש המורה נבוכים בח"ב פ"ח הבין דעת הרמב"ם דחכם עדיף מנביא גם בזה שאפשר שתהא טעות בדברי נבואה ח"ו, ושמח על מציאה זו ואמר כי זה המאמר יקר מכל כלי חמדה, אבל הוא חמד לצון מכל קודש ומצא אילן להתלות בו. וח"ו, שהרמב"ם לא כוון לזה אלא בא"א.]

שנית דאחר שהופיע רוה"ק על כתיבת זה הספר יש בו לדרוש אפי' שלא מענין הספר כמו שביארנו בקדמת השני אות ג' סגלת רוה"ק כך הוא, ובהא דפליגי במגלת אסתר ע"ש. והכי קיי"ל דקהלת ברוה"ק נאמרה ודורשין שלא מענין כדאי' בשבת ד"י עד מתי יושבין בדין עד ז"ס אר"ט מאי קרא ושריך בעת יאכלו בגבורה ולא בשתי הגבורה ש"ת ולא בשתיה של יין.

וע' מש"כ שאילתא נ"א אות ב' דזה הפי' הוא שלא לפי הפשט, ובאגדה רבו דרשות שלא מענין, והכל הוא משום שהוא רוה"ק.

אבל עיקר ענין ספר קהלת הוא חקירה חכמה טבעית, ומש"ה כתיבי כל האזהרות שבו בלשון אלהים שבו כתיב כל מעשה בראשית שהוא טבע העולם, וגם אין חכמי אוה"ע יודעים משם אחר זולת אלהים, כדאי' בסנהדרין ד' ס' אי בשם המיוחד מי גמירי, והוא דבר בחכמתו לפני חכמי אוה"ע ג"כ. ומש"ה נקרא הספר קהלת בלשון נקבה כמו שיבואר להלן אות ט' דנתכנה חכמת הטבע לגבי חכמת התורה בלשון נקבה, וה"נ הקהלה לדדרושי החקירה טבעית נקראת קהלת ולא הקהל.

אחרי שכן למדנו דאזהרות ועונשים שעליהם שבספר קהלת הוא הכל בדרך שכל אנושי ושהטבע נותן כן ולא יעבור אם לא בדרך למעלה מה"ט, א"כ יש להבין פי' אזהרות אלו ועונשים שמגיע עליהם בדרך הטבע ולהשתוממות הדעת.

אלא נראה לפרש עוד אל תצדק הרבה, היינו שלא להצטדק באזהרות התורה הן אוה"ע הן ישראל יותר ממה שחייבתם התורה היינו במקום דשכיחא הזיקא של סכ"נ, ובזה לא נאמר שומר מצוה לא ידע דבר רע ובזה המקום אסור לעשות מצוה זו, וכדאיתא בפסחים ד"ח חור שבין יהודי לארמאי בודק עד מקום שידו מגעת פלימו א' א"צ ומפרש בגמרא מפני הסכנה ואף ע"ג דשלוחי מצוה אינן ניזוקין מכל מקום היכא דשכיחא הזיקא שאני, ולא שפטור אלא שאסור לסכן עצמו

כמו שלמדו מהא דשמואל הנביא שאמר איך אלך ושמע שאול והרגני, ולא התחסד להסתכן במקום דשכיחא הזיקא. והיינו דאי' בב"ק דס"א בהא שהלכו שלשת הגבורים במסירת נפש לשאול דבר הלכה אמר דוד כך מקובלני מב"ד של שמואל שהמוסר נפשו על ד"ת אין אומרים דבר הלכה משמו. והטעם ע"ז הוא משום שעשה שלא כהוגן והוי כהא דאי' בע"ג דל"ה לא תשתעו מיני' דאיבו כו' ופי' הר"ן בשם הגאונים שאין אומרים דבר הלכה משמו בשביל שעשה שלא כהוגן, וה"נ שלא כדין עשו הגבורים שמסרו נפשם לסכנה, והיינו אזהרה דאל תצדק הרבה.

והזהיר עוד ואל תתחכם יותר הוא מענין אזהרה ראשונה ובא"א, היינו שלא יעפיל להתחכם יותר מחלקו וכחו שזכה בעת מ"ת והוא ניכר מתכונת האיש ולפי שכלו ועל שתי אזהרות אלו אמר טעם טבעי למה תשומם שהמצטדק לעמוד במקום סכנה ומחקה בטחונו שזכות המצוה תעמוד לו ולא עלה בידו קרוב לצאת מדעתו, וכן המעפיל להתחכם יותר מכח שכלו קרוב לאבד דעתו ביגיעו הרבה על כל פרט ופרט שהוא למעלה מכחו. זהו הנראה לפי הפשט.

אבל א"כ קשה שהרי ראינו מאמרים באגדת חז"ל להיפך. בשבת דפ"ג אי' אין ד"ת מתקיימן אלא במי שממית עצמו עליה שנאמר זאת התורה אדם כי ימות באוהל, ואין לפרש משמעות ממית כעין הפי' בתמיד דל"ב מה יעשה אדם ויחיה א"ל ימית א"ע ופי' המפרש ישפיל את עצמו, ור"ל יאבד את הרגשותיו על העדר הכבוד והרצון שמבטל ומפריע כח התורה כדאי' בעירובין דנ"ד מ"ד וממדבר מתנה אם משים אדם עצמו כמדבר הזה שהכל דשין בו תלמודו מתקיים בידו ועוד יש הרבה מאמרים כאלה, ויהי' פי' בהא דשבת הנ"ל שממית עצמו באוהל עושה עצמו כמת שאינו מרגיש בהבלים אלו.

אבל אאל"כ שהרי בגיטין דנ"ו ב' דריש על הא דכתיב כי עליך הורגנו כל היום רנב"י א' אלו ת"ח שממיתין עצמן על ד"ת כדרשב"ל דא' רשב"ל אין ד"ת מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה, הרי דמפרש דעושה תכונת לימודו באופן שאלו הי' עושה כן בחכמה אחרת הי' קרוב למות אלא שזכות התורה עומדת לו, והכי משמע גוף הדרשה כי ימות באוהל, משמע בשעה שיושב והוגה באוהל תורה, ואלו לפי' הראשון בע"כ צריך לבטל עצמו ולהיות כמדבר אפי' בשעה שאינו באוהל, אלא ע"כ הפי' כמשמעו, שמוסר עצמו להסתכן בלמודו.

והכי מצינו בהלל שסכן עצמו על ד"ת בדאי' ביומא ספ"ג והיא שעמדה לו לעלות לראש חכמי ישראל, וכן ר"א הגדול כדתני' באדר"נ ובראש פרקי דר"א שלא אכל כמה ימים והסתכן בשביל ד"ת, ובכתובות ס"פ המדיר אי' בריב"ל דהוי כריך עם בעלי ראתן ועסק עמם בתורה ובטח על זכות התורה דאגני ומצלי, וה"ז להיפך מפירושנו באל תצדק הרבה, והוכחנו מסוגי' דב"ק דס"א, וכן באזהרה דאל תתחכם יותר ראינו בעירובין דנ"ד לא בשמים היא שאם בשמים היא צריך אתה לעלות אחריה וביארנו בשאילתא י"ט דזה המאמר אינו כמשמעו אלא שאם הוא למעלה משכלך וקשה להשיגו כמו דבר שמונח בשמים צריך אתה להתיגע ולהתחכם להוריד.

ובכתובות דס"ג בהא דר"ע התחכם הרבה וקאמר שם אדעתא דגברא רבה מי גדרת, הקשו התוס' הא הוי נולד ויישבו שאין זה פלא וחדוש כ"כ שנעשה גדול דדרך הוא בהולך ללמוד שנעשה אדם גדול, הרי אפי' באדם פשוט שלא הי' נראה הכשר בו ללמוד תורה כמו ר"ע שהי' בור, ובאדר"נ תני' שהמשיל ר"ע עצמו בשעה שהחל ללמוד לאבן דמים הנוטפין תדיר עושים פעולה, והרי הצליח באופן שאין למעלה ממנו ושלא כדברינו באזהרה דאל תתחכם יותר.

פרק ג

אלא כך הענין, דהרמב"ן בפי' התורה פ' אחרי כתב דיש כמה פנים לעבודת ה' במעשה המצות ושקידת התורה וז"ל ודע כי חיי האדם במצוות כפי הכנתו להם כי העושים המצות שלא לשמן ע"מ לקבל פרס בעולמו יחיה בהן בעוה"ז ימים רבים בעושר וכבוד וע"ז נאמר בשמאלה עושר וכבוד, ופירשו למשמאילים בה, וכך אותם המתעסקים במצות ע"מ לזכות בהן בעוה"ב שהם העובדים מיראה זוכים בכוונתכם להנצל ממשפטי הרשעים ונפשם בטוב תלין והעוסקים במצות מאהבה כדין וכראוי עם עסקי העוה"ז כענין שנזכר בתורה אם בחקתי תלכו והשיג לכם דיש וגו' זכו בעוה"ז לחיים טובים כמנהגו ש"ע ובחיי העוה"ב זכות שלימה שם, והעוזבים כל עניני עוה"ז ואינם משגיחים עליו כאלו אינם בעלי גוף וכל כוונתכם ומחשבתם בבוראם בלבד כאשר הי' הענין באליהו בהדבק נפשם בשם הנכבד יחיו לעד בגופם ובנפשם כנראה בכתוב באליהו כו', כ"ז דברי קדוש ה' הרמב"ן ז"ל.

למדנו מדבריו שני עיקרים. חדא דיש שני אופנים לשמה שהיא אהבת ה', הא' שעובד לכבודו ית' שלא לשום קווי תשלום גמול, אבל מכ"מ אינו אובד הרגשת עצמו ג"כ בשגם הוא אדם וטבע אנושי, ואע"ג שזהו דרך הקודש ואשרי הזוכה לה, וע"ז שאופן שנו באבות פ"א ר' יוסי א' כו' וכל מעשיך יהיו לש"ש ותני עלה באדר"נ לשם תורה, פי' שהתורה צותה לעשות כך, אבל מכ"מ הרי טבע אנושי לא אבד ג"כ, ולא זכה עדיין להיות נדבק במחשבתו להקב"ה וטבע אנושי חוצץ אצלו.

אבל יש עוד אופן אהבת ה' שנדבק באהבת ה' שהיא עזה כמות שמאבד בשעת הדביקות שכלו הטבעי לגמרי, וזהו דרך חסידות שאין למעלה הימנו. אמנם החסידים הראשונים אע"ג שזכו לזו האהבה וטעמו חיים באור תענוג רוחני עד ששכחו חיי גשמי,מכ"מ לא הי' בתמידית באותו מעמד, אלא נפשם הי' כוסף לעמוד באותו עונג וצחצחות, ולפעמים הגיעו באמת לזה ונדבקו ברוה"ק, ולפעמים לא שקעו דעתם לאהבה זו או אפי' שקעו דעתם והיו משתוקקים לה מכ"מ לא זכו כ"כ להגיע לה באותה שעה. ומש"ה מצינו בדוד המלך ע"ה פעם קורא עצמו חסיד ופעם קורא עצמו עני, וכבר עמדו ע"ז באגדה ולפי דברינו קרא עצמו חסיד בשביל שהי' תמיד כוסף לאהבה ודביקות וזהו משמעות חסיד כמש"כ בחיבורי רנה ש"ת באורך בס"ד. אבל באשר ידע בעצמו כי לא השיג לכך כ"פ וחסר לו תאות נפשו הקדושה מש"ה קרא עצמו עני ואין עני אלא מי שאינו שמח בחלקו בעובדת ה' שלא הגיע לתשוקתו כ"פ.

ובאמנה אלו הי' אדם זוכה לזה להיות בלי הפסק מרכבה לשכינה לא הי' מת כאליהו אבל א"כ לא הי' עושה ישוב העולם ולא לאופן כזה נוצר העולם וישובו כמש"כ בהשמטות לשאילתא כ"א אות ו' בס"ד. הא מיהא מי שהגיע להיות כוסף לאהבת ה' מוצא כמה פרקים להיות מרכבה לשכינה ומשכח אז א"ע, וכמו שפירשנו בשאלתא א' בהא דהלל מדה אחרת הי' בידו שכל מעשיו הי' לש"ש שלא הרגיש באכילה ורחיצה אלא כמו שמניח תפלין וכדומה הא חדא.

שנית למדנו מדברי הרמב"ן ז"ל דהשגחת המקום ית' על ישראל הוא לפי תכונת עבודתו, וממילא גם בזה יש נ"מ בחיי עוה"ז אם הוא עובד מאהבה אבל מכ"מ הוא עומד בטבע אנושי שהטביעו היוצר ב"ה אזי השגחתו ית' עליו ג"כ שלא בשדוד הטבע לגמרי אלא עין ה' אל יראיו בהשגחה פרטית מחרכי הטבע, והיא מדת מלכותו ית' שמשגיח בסדר שהנהיג את העולם, אבל אם הוא מכניס עצמו במקום דשכיחא הזיקא ונדרש לנס למעלה מה"ט בזה אין המקום ית' עומד לו.

אבל אם הגיע לעלות למעלה מטבע אנושי והרי הוא ישראל אשר בו יתפאר ית', שוב השגחת ה' עליו למעלה מטבע העולם ומוליך לימינו בזרוע הפארתו ית'. ודבר זה מבואר יפה בחיבורי העמק דבר פ' יתרו, והראיתי לדעת דזה היסוד הקדים הקב"ה ביום הקהל לפני מ"ת להודיע לישראל, ומשה רבינו חזר ושנאה לפני דברות שניות, וגם הראיתי לדעת דבפ' ציצית שאנו אומרים בכל יום מבואר דרך שני אופני מעשה המצות ולפניהן שני אופני השגחות ויש בזה כמה פרטים ויבואר שמה אם יגזור האל בחיים ויעזרני לכך, ולא באתי פה אלא לנגוע בזה כדי לבאר וליישב מה שנתקשה לנו פה.

ונאמר דודאי מי שלא הגיע לידי מדת האהבה שיהא שוכח את עצמו ולא יצא מסוג אנוש וטבעו אסור להצטדק ולעמוד במקום סכנה, אבל מי שעומדי בהר ה' ועובד במקום קדשו ונעלו השיל מעל רנליו והסיר מחלצות טבע הגוף אין דבר עומד לפניו ונעשה הכל כמישור ורשאי לעשות המצוה בכל אופן.

ודבר זה מבואר באותה סוגיא דפסחים ד"ח דתני חור שבין יהודי לארמאי בודק עד מקום שידו מגעת וקשה וכי לית ליה לת"ק הא דשכיחא הזיקא ואם באמת חולק אמאי נקבע הלכה כפלימו.

[ומש"כ הרא"ש דמשום סכנה נקטינן כיחידאה, קשה לי מהא דפ' מפנין דאי' ר' יוסי אומר חותכין, אר"י אמר שמואל הלכה כר"י. אלמא דבל"ז לא היינו פוסקין הכי.]

ואם נאמר דת"ק מיירי באופן שבברור אין סכנת כשפים כגון שיודע בשכנו שלא יחשדנו, א"כ מ"ט דפלימו והכי מיבעי לפלימו דאם יש סכנה א"צ. אלא גם ת"ק מיירי ביש סכנה ושכיחא הזיקא, אלא מיירי באם האדם יודע בעצמו שמאבד את הרגשתיו במעשה המצוה באותה שעה והרי מכ"מ יש לדעת כמה מצוה לבדוק ואמר עד מקום שידו מגעת אבל ודאי לא כל אדם זוכה לכך, ומכש"כ אם בא לשאול הדין אסור להורות לו זה הדרך שהרי לא עמדנו על לבו.

והנה הקב"ה לא אמר מתחלה לשמואל עגלת בקר תקח בידיך עד ששאל שמואל ממנו, והוא משום דבאמת כבר הגיע שמואל הנביא למדה גבוהה זו רק באותו ענין שהיה מתעצב על מלוכת שאול, ולא מצא בלבבו שמחה שמגיע מזה לאהבה עזה ודבקות בה' שיהא בטוח בעצמו להסתכן, מש"ה שאל כדין והשיב לו המקום ית' כהלכה.

ובחיבורי הנז' ביארתי דזוהי שאלת משה אחר העגל מי לה' אלי ויאספו אליו כל בני לוי שלא שאל מי שאינו עובד את העגל, דודאי היו הרבה מישראל שלא עבדו ורק ג' אלפי איש השחיתו, אלא משום שרצה לצוות דבר סכנה רבה להלוך משער לשער ולהרוג בתוך השער את האיש שהמה מבקשים והרי יכול להיות שירבו על הלוים קרוביו ומיודעיו של האיש והי' זועה ומלחמה במחנה ולא הי' יכול להתקיים מצוה מסוכנת כזו אם לא ע"י מי שיודע בעצמו שהוא אך לה' כעין שאמרו ברבה ריש פ' מטות עה"פ ואותו תעבוד שאתה מפנה עצמך לתורה ולעסוק במצות ואין לך עבודה אחרת, פי' שאינו עובד את עצמו כלל, או אז יכול לבטוח שלא יצא דבר תקלה מהעברה זו, וכך עלה בידם של הלוים שלא ניזק א' מהם וברכם משה על כך מלאו ידכם היום לה' כי איש בבנו ובאחיו, כלומר שכ"כ שכחו את עצמם לגמרי עד שלא היה קשה בידם להרוג את בנו ואחיו בידו ומש"ה נתברכו הלוים במדבר להגיע לדרך עבודה עליונה, ויותר מזה יבואר שמה.

פרק ד

היוצא מזה דאפי' במעשה המצוה לשמה לא לטובת עצמו בעוה"ז או בקווי שכר עוה"ב מכ"מ עודנו רחוק ממה שהי' ראוי למדה של הפקרות לשכח א"ע ומש"ה אסור לסכן א"ע אם לא שהגיע ודאי לידי כך, והוא הקדוש ומובדל מטבע אנושי.

וראה במה שאמרו בנזיר דכ"ג גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה והביא ראי' מיעל שעשתה עבירה לשם שמים ונשתבחה הרבה ע"ז, ומקשה ע"ז הגמ' בפ' מצות חליצה ד' ק"ג א' והא קא מתהני' מעבירה ומשני דטובתן של רשעים כו' ולא מתהני' כלל, ופי' התו' ריש מ' כתובות ובכ"מ דהקו' היא שלא הי' לה להשתבח בזה אחר שמכ"מ נהנית מעבירה זו, והרי הא ודאי אפי' נהנית רשאה היתה לעשות כן משום הצלת ישראל, אלא מכ"מ דרך מסוכן הוא שהרי אסורה ליהנות בשעת עבירה, ומצוה רבה דהצלת ישראל לא תכבה עבירה והנאתה, א"כ לא הגיעה למעלה שתשתבח בשירה שנאמרה ברוה"ק, ולא נימא דאחר שעשתה לשמה בודאי שכחה את עצמה, דזה הוא ענין דק וגבוה ממעלת יעל ובודאי בכל צדקתה נהנית ג"כ עד שמשני דהנאתן של רשעים כו'.

כל זה במעשה המצות. לא כן עסק שקידת התורה, דאע"ג שהיא מצוה ככל המצות ואפשר ללמוד לשמה ומכ"מ לא בטל הרגשת עצמו, וא"כ אסור לילך ללמוד במקום סכנה, מכ"מ באשר נקראת התורה אילת אהבים, משמעות זה השבח הוא שמי שנכנס איזו שעה בעומק הגיונה, מטבעה להדביק נפש ישראל אליה באהבה עזה כמות עד ששוכח א"ע. כהא דאי' בשבת דפ"ח ברבא דהוי מייץ באצבעי' וקא מבעין דמא ולא הרגיש מתוך טרדה

ובעירובין דנ"ד ב' אי' באהבתה תשגה תמיד כגון ראב"פ אמרו עליו שהי' יושב ועוסק בתורה בשוק התחתון של צפורי וסדינו מוטל בשוק העליון, ולא שהי' עושה כן בכוון ח"ו אלא שכ"כ הי' מושקע בעיון באהבה עזה עד ששכח א"ע, ואמר ע"ז הכתוב דבאהבתה רשאי אתה לשגות, והיינו מי שאינו הולך בדרך כבושה לרבים נקרא שוגה ובאמת אסור לשגות, אך באהבת התורה שהיא משכחת טבע אנושי רשאי לשגות.

ואמר שם ארשב"ג מ"ד אילת אהבים ויעלת חן כו' ויעלת חן שמעלת חן על לומדיה, פי' שמדרך העולם כשרואין אדם משתגע ויוצא מדרך הכבושה לרבים הרי הוא מתבזה על הבריות משא"כ במי שדבק באהבתה של תורה ויוצא מדרך אנושי אינו מתבזה חלילה אלא הכל מנשאים אותו בחן וכבוד.

אבל כ"ז הוא אם הוא עושה באהבתה באמת ולא באהבת עצמו באיזו מחשבה ופני', דאז אינה עומדת לו וא"כ אסור לעשות כן משום חה"ש ובזיון כבוד התורה. וכן אמרו על ראב"פ שפעם א' מצאו על סדינו שרף, והיינו משום שהי' דבק באהבתה שוב נעשה לפניו הכל כמישור ולא שגבה ממנו שנוי הטבע, ממילא רשאי למסור נפשו על עיונה באופן שאם הי' מעיין ומייגע שכלו בחכמה אחרת הי' מסתכן ומשתומם בדרך הטבע,

אבל אהבת התורה מרוממת על כל המעשים ושפיר כתיב אדם כי ימות באוהל, שממית עצמו באוהל תורה בשעה שאחוז באהבתה ושקידתה, משא"כ בשלשת הגבורים שעמדו על שדה המלחמה בלא עסק שקידת התורה אלא שהלכו לשאול הלכה לשער בית לחם, א"כ אפי' הלכו לשמה אינו אלא כשאר מצות התורה שאין המעשה גורם דביקות בה' אם לא למי שהגיע למעלה זו כמבואר לעיל.

פרק ה

ולהרחיב ולבאר הענין הנני להקדים הא דתני' באדר"נ פ' כ"ח ר' נתן אומר אין אהבה כאהבה של תורה. ואין חכמה כחכמה של א"י ואין יופי כו'. למדנו ר"נ דאהבה רוחנית גדולה וחזקה מערך אהבה הבאה מהנאה גשמית שיש לה גבול, וכל אשר יכסוף האיש באהבה גשמית יתן בעד אהבת נפשו הקודמת לכל, משא"כ אהבה של תורה היא עזה כמות, היינו שיתן גם נפשו בשבילה. למי שטעמה והרגיל עצמו בה, אע"ג שאין זה מושכל ואינו מובן למי שלא ידע טעמה באשר היא למעלה מדעת אנושי וטבע האדם, אבל ידועה אמיתותה למי אשר שאר רוח לו ונתקשר ברוח חכמה של תורה.

ולזה כוונו ברה"ש ד"ד א' בהא דכתיב בישראל בנות מלכים ביקרותיך נצבה שגל לימינך בכתם אופיר, ואי שגל כלבתא היא מאי קא מבשר נביא לישראל. ה"ק בשכר שחביבה תורה לישראל כשגל לכותים זכיתם לכתם אופיר.

והמשל זה כחומץ לשנים וכעשן לעינים, אבל הנראה דכל מיני אהבות הנמצאות בעולם אע"ג שאין כל הדעות שוות בהרגשתם, וזה מרגיש אהבה לזה יותר וזה לזה, בכ"ז כולם מרגישים בטבע דעת אנושי כל מיני אהבה, משא"כ אהבת התורה העזה מצד שהיא תורת אל חי אינה מושכלת למי שלא טעם אותה, אלא בערך כל חכמה טבעית וככה אהבת הכלבתא למשתעשעים בה אינה מושכלת לדעת אנושי למי שאינו משתמש באהבת זו המגועלת, והיינו דקאמר בשכר שחביבה תורה לישראל באותו אופן נעלה שאינו מושכל לדעת אנושי כמו אהבת שגל למשתעשעים בה שאינה מושכלת לדעת אנושי זכיתם לכתם אופיר.

אמנם טעם וסיבת אהבה זו ושרשה מתבאר באגדה דבכורות ד"ח ב' ששאלו סבי דבי אתונא לר' יהושע ההוא גברא דאזיל ובעי איתתא ולא יהבי לי' מאי חזי דאזיל היכא דמדלו מיני' שקל סיכתא דצה לתתאי ולא על לעילאי על, אמר האי נמי מתרמי בת מזלי'. ובל"ס שלא שאלו חכמי אתונא פטומי מילי כי אם דברים העומדים ברומו של עולם השייכים להבדיל ישראל בין עובדי ככבים, ובאו להוכיח דדעת ישראל קלה משל עובדי אלילים, שהרי בשעה שהקב"ה נתן תורה אזיל לפארן ואדום ולא קבלוה ובא אצל ישראל וקבלוה, והאיך אפשר דישראל במעלה בחכמתם וביקרותם מעובדי כוכבים, והשיב ר' יהושע דודאי חכמו וייקר ערכם אלא שאוה"ע אינם בר מזלי' דתורה וישראל המה בני מזלי'. וכדאי' בזוהר דאורייתא וישראל חד. ר"ל דשורש נשמת ישראל אחוזה בשורש התורה, והיא היא הסיבה שמקרבת זל"ז באהבת עזה כמו אש הנדבק ביסודה בעת שאינה אחוזה בדבר, ככה רוח ונשמת ישראל נאחזת במעט שעות שמשנן שכלו ברוח התורה, ונעשים אבוקה אחת רוחנית, והיא אהבת עזה כמות.

ועדיין אנו מבחוץ בהבנת מאמר ר' נתן דאמאי אמר אהבה של תורה ולא אמר אהבה של הקב"ה, דבזה כתיב בשה"ש ח' כי עזה כמות אהבה והיא נשמתא דשמתן [הוא לשון זוה"ק פ' בהעלותך קנ"ב א'] דישראל ושורשא דאורייתא ודישראל.

אכן יש לדעת דהשתלמות אהבה באה ע"י שהנאהב מתקרב למי שרוצה לשפוך רוח אהבה לו, אבל אם אין הנאהב מתקרב לו לפי ערך אהבתו אליו בע"כ היא מתמעטת ונחלשת.

[והיינו שאמר דוד על יהונתן נפלאתה אהבתך לי מאהבת נשים, ולא אמר נפלאתה אהבתנו מאהבת נשים, שיהא במשמע אהבת זה לזה גם שניהם, אלא שאהבת דוד ליהונתן לא הי' בפלא, שהרי יהונתן הי' מתקרב לדוד בכל האפשרות אע"ג שהי' גדול בערכו ממנו, אבל דוד לא הראה עוז אהבתו ליהונתן שהרי קטן הי' בערכו ממנו, ומכ"מ אהבו אהבת נפש. והנה מצוי שאשה גדולה מערך אישה ומכ"מ אהבתה עזה אליו והוא מצד שהאיש נותן לה תשוקתה ושופך רוח אהבתו עלי' משא"כ דוד שהי' קטן בערכו מיהונתן ולא מצא לב לשפוך עליו אהבתו לכן נפלאתה אהבת יהונתן לדוד מאהבת נשים.]

ובשביל זה התכלית אמרו ביומא פ' הוציאו לו דנ"ד שהיו מגביהים את הפרכת לעולי רגלים ראו כמה חבתכם לפני המקום כחבת זו"נ. ולא הי פעולה זו כדי להגביה לבבם ח"ו. אלא כדי שימצאו לב לאהבה ודביקות בו ית' ואחר שכן אי אפשר להשיג אהבת ה' בשלמות אם לא בעת שנגד זה המקום ית' משפיע רוחו עליו, וזה לא הי' אלא בא"י ודור זכאי לכך משא"כ בזה"ז, וכדאי' בסוכה פרק ב' ראוי הי' שתשרה עליו שכינה אלא שאין הדור זכאי.

משא"כ אהבת התורה היא משתלמת בכ"מ ובכ"ז וכמאמר החכמה בפי שלמה ברוה"ק אני אוהבי אהב ומשחרי ימצאונני. הבטיחה שני דברים שהיא אוהבת אותו וגם נמצאת לפניו. וכדאי' בסנהדרין דצ"א נפש עמל עמלה לו העמל בד"ת היא עומלת לו במק"א, היינו שמסייעת להבינהו ולהתמתק בלבו עד שנמשך אליה באהבה שלימה והיא רוחנית ועזה. נמצא דבזה"ז יקרה לפני ה' אהבת התורה מאהבת ה' באשר היא בשלימות יותר

והיינו שאי' באגדה שדוד המלך עה"ש בקש מהקב"ה שהאומר תהלים יהא חשוב כלומד נגעים ואהלות, משמע דלמוד עומק התורה בעיון יקר משיר ושבחות שבתהלים שמלהיב את ישראל לאביו שבשמים. וקשה א"כ למאי הרבה דוד המלך לומר שבחים, והלא טוב הי' לו ללמוד באותה שעה נו"א, וכי אפשר לומר שדוד טרח א"ע בשביל אותם אנשים שאין בכחם להעמיק בתורה. אבל הענין דודאי דוד המלך בעצמו שהשיג רוה"ק בשעת אמירת המזמור, והשיג אהבת ה' בשלמות ודאי יקרה וגבוהה היא מאהבת התורה, אבל לדורות שאין אדם משיג רוה"ק באמירת תהלים אע"פ שהוא מתלהב ומשיג איזו אהבה לה' מכ"מ אינו בשלמות. ולא כן השגת אהבת התורה שמשיג בשלמות יקרה וגדולה מכל.

וראוי לדעת דאהבת התורה יקרה היא בשנים. חדא דהיא גורמת אהבת ה' והיא דרגא לאותו מעלה למי שרוצה לעלות לאהבה קדושה ועליונה זו וכדתני' בספרי פ' ואתחנן ואהבת את ה' אלהיך וגו' והיו הדברים האלה אשר אנכי וגו', לשה"א ואהבת את ה' וגו' איני יודע באיזה צד אוהבים את הקב"ה ת"ל והיו הדברים האלה וגו' שמתוך כך אתה מכיר את הקב"ה ומדבק בדרכיו, ויבואר יותר בחיבורי רנה ש"ת.

שנית אפי' למי שאין לו דעת ותשוקה להגיע לכך והרי יכול להיות עמל ויגע בתורה וגם דבק באהבתה ולא טעם טעם דבקות ואהבת ה' מעולם מחמת שלא שם לב לזה, וכמו שאין מועיל כלי אומנות לאומן שיצא כלי למעשה אם לא שיהא לו חפץ לעשות, כמו כן אין מועיל דבר ה' להוגי בו להשיג אהבת ה' אם אינו משים לב להשיגה, מ"מ אהבת התורה עצמה היא יקרה ונכבדה בעיני ה' עד שדרשו רז"ל בע"ג ד"ג כל הלומר תורה בלילה חוט ש"ח משוך עליו ביום שנא' יומם יצוה ה' חסדו ובלילה שירה עמי תפלה לאל חיי.

והנה פי' של חסד זה הוא שתתקבל תפלתו וכדמסיק בסיפי' דהאי קרא תפלה לאל חיי, והרי פשטא דהאי קרא פי' שירה עמי שאומר שירות ותשבחות בלילה עד שמשיג אהבה ודביקות להקב"ה, ובא רשב"ל ודרש שירה שירה של תורה וכדאי' בנדרים דל"ח בהא דכתיב למען תהיה לי השירה הזאת לעד בב"י דקאי על כל התורה ומזה מגיע שתתקבל תפלתו ביום.

[ובזה מתיישב סוף מס' עוקצין. אריב"ל עתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק וצדיק כו' שנא' להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא.

ולכאורה קשה דהא בלשון לכל צדיק וצדיק נכלל אפילו מי שעובד את ה' מיראה שנקרא צדיק, כדאי' במס' סוטה סופ"ה תרווייכו צדיקי גמורי אתון, מר מאהבה מר מיראה, והרי במקרא מבואר דוקא אוהבי. אלא ודאי אין הפי' אוהבי, דהיינו שעובדים את ה' מאהבה, דא"כ אין סיפא דקרא זה ואוצרותיהם אמלא מתפרש יפה, דלשון אוצר משמעו כלשון המקרא יראת ה' אוצרו,

אלא דכל המקרא הוא מאמר התורה להנחיל אוהבי, היינו שעוסק בתורה באהבה, התורה נותנת להם נחלה, היינו חלק בש"י עולמות, והכוונה חכמות חיצוניות, וכל לימוד הוא עולם בפני עצמו. והעוסק בתורה באהבה משיג הוא גם שאר ידיעות בנקל שלא ביגיעה כ"כ. ומשו"ה מדמה לנחלה, שירושה אינה מגיע בעמל ויגיעה, ולפי ערך יגיעת התורה כך הוא כח השגתו בלמודים אחרים. וע"ז מסיים המקרא ואוצרותיהם אמלא, והיינו שיהיה מלא אוצר יראת ה'. רצונו לדעת איך לעשות מעשה המצוות, והיינו שלא תחסר לו ידיעת המצוה למעשה בשביל חסרון ידיעה טבעית וכדומה. ובשביל יגיעתו באהבה התורה ע"ז מבטחת שתסייע לו למלא אוצרותיהם. ויעמוד על כל חכמה כדי לקיים המצות. ולכן סיים ריב"ל כל שיתא ס"מ בזה המאמר, באשר שנכלל בשיתא ס"מ כל הידיעות והחכמות. ואם יפלא איך אפשר לצמצם שיעורין בכל ענין שאינו אלא חכמת הטבע ושאר חכמות חיצוניות, ע"ז מסיים ריב"ל אל תתמה בדבר, שהתורה אומרת כן להנחיל אוהבי יש, שהיא מסייעת לכל דבר חכמה וידיעה.

ומרומז במקרא זה שיש ש"י ידיעות מחולקות בעולם, ובכולם היא מסייעת לשוקדי תורה, כדי לעמוד על דברי תורה ולמלא אוצרות היראה לדעת האיך לעשות שזה תכלית התורה, וראיה על פי' זה הוא בב"ב ד' קל"ד א', לקיים מה שנאמר להנחיל אוהבי יש וכו'. והפי' מבואר כמוש"כ שהתורה סייעה לריב"ז לדעת כל החכמות שפי' הרשב"ם דחוק.

וראוי לדעת שבמס' אבות פ"ה מפרשין המקרא להנחיל אוהבי יש באוהבי ה' שעובדין מאהבה כדתנן בתלמידיו של א"א אוכלין בעוה"ז ונוחלין בעוה"ב, שנאמר להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא. מבואר שמפרשין אוהבי על תלמידיו של א"א שנקרא זרע אברהם אוהבי, שהיה עובד את ה' מאהבה וכמוש"כ בסי' קמ"ה אות כ"ד, שמפרשין להנחיל בעוה"ב, ואוצרותיהם בעוה"ז, אבל ריב"ל מפרש הכל בעוה"ז וכמו שביארנו.]

והכי דרשו במס' תמיד דל"ב ב' תני ר"ח כל העוסק בתורה בלילה שכינה כנגדו שנא' קומי רוני בלילה לראש אשמורות שפכי כמים לבך נכח פני אדני.

והנה עיקר הכתוב בא ללמדנו שתתקבל תפלה אחר חרבן בהמ"ק ואמר המקונן דעתה כשבא לשאת כפים על נפש עולליך העטופים ברעב תעשה כך שתקום לרון בלילה ותהי' שכינה כנגדך ואז תהי קרוב לו ית"ש ותקובל תפלתך. והנה גם בזה לפי הפשט משמעות רוני שירות ותשבחות שישיג מזה אהבה ודביקות להקב"ה, אבל המה ז"ל פירשו ברנה של תורה, דזה חשוב כשיר ושבח שתקובל תפלתו והדברים ארוכים ומבוארים בחיבורי הנ"ל כי שם מקומם, ופה לא באתי כי אם ליישב בזה מה שנתקשיתי באות ב' במה שנצטדקו הרבה ומה שהתחכמו יותר בעסק תורה ולא אירע נזק ואדרבה עלו למעלה ראש, היינו משום שלמוד תורה בעיון לשמה מביא לידי אהבה עזה רוחנית מה שלמעלה מדעת טבעי מבין ומשכיל ע"ז ומביא לידי בטול הרגש עצמו ומש"ה מרוממתו על כל הטבעים.

ומעתה יפה כתבו התוספות כתובות הנ"ל שכל מי שהולך ללמוד הרי בדעתו לשקוד עליה ולהיות עמל בה כ"צ באהבה ממילא דרכה ש"ת שהיא עומלת לו ואין לפניו מעצור לעלות. ס

ומעתה יפה כתבו התוספות כתובות הנ"ל שכל מי שהולך ללמוד הרי בדעתו לשקוד עליה ולהיות עמל בה כ"צ באהבה ממילא דרכה ש"ת שהיא עומלת לו ואין לפניו מעצור לעלות. אמנם יפה הזהיר קהלת ע"ז לחוקרי הטבע לפי דעת ושכל אנושי ובאמת הלומד שלא לשמה ולא הגיע למעלה זו בודאי מוזהר יפה בהני שתי אזהרות פן ישומם, ואין להתחכם יותר מאשר זכה בחלקו כדאי' במדרש אשר העמדנו פתח דברינו.

פרק ו

ועפ"י דברינו הי' מקום ליישב מאמר תמוה ביומא ד' ע"ב אריב"ל מ"ד וזאת התורה אשר שם משה נמשלו ד"ת לסם זכה נעשית לו סם חיים לא זכה נעשית לו סם המות, היינו דא' רבא דאומן לה סמא דחיי ודלא אומן לה סמא דמותא.

ופי' לא זכה מבואר בפרש"י שם באותו עמוד אר"י כתיב זר וקרינן זר זכה נעשית לו זר לא זכה זרה הימנו ופרש"י זכה ללמוד ולקיים לשמה. מבואר דלא זכה היינו שלומד שלא לשמה ומש"ה זרה הימנו ופרש"י משתכחת הימנו, לא כלומד לשמה דנעשית כנהר שאינו פוסק שאינו משתכח כמש"כ בקדמת השני אות י"ג.

ולפי זה קשה טובא מאמר ריב"ל דאמר דאם לא זכה נעשית לו סה"מ, והרי ידוע מאמרם ז"ל בפסחים ד"נ לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפי' שלא לשמה דמתוך שלא לשמה בא לשמה.

ואין לומר דאם לומד כל ימי חייו שלא לשמה ולא יבא ללמוד לשמה הוי סה"מ, אאל"כ דבפסחים שם תני' יש זריז ונשכר זריז ונפסד שפל ונשכר כו' ומפרש שפל ונשכר דלא עביד עבידתא כל יומא ולא עביד במעלי שבתא ופרש"י דמכ"מ הוי בכלל עושה שלא לשמה, ואי' שם עוד אמר רבא הני נשי דמחוזא אע"ג דלא עבדי כולא שבתא משום מפנקותא שפל ונשכר קרינן להו.

ויש להבין מה הוסיף רבא על הברייתא, אלא דמשום דס"ד דוקא במי שיוכל להיות שימנע מלעשות בע"ש לשמה, אבל אם לעולם לא ימנע לשמה אינו נשכר והעלה רבה דאפי' נשי דמחוזא דמפנקותא טובא אית בהו והוי לעולם שלא לשמה מכ"מ שפל ונשכר הווין, ופי' מתוך שלא לשמה בא לשמה, היינו דאדם אחר שרואה שהם אינן עושין ולא ידע שהוא משום מפנקותא לא עבדון ג"כ לשמה.

[ולא עוד אלא שבמס' סנהדרין ד' ק"ה ב, מוכח דפי' בא לשמה היינו שיזכה לזרע שיעשו לשמה].

ולפי זה קשה מאמר ריב"ל ודאמר רבה בעצמו דלא אומן לה סמא דמותא. ואין לפרש האי שלא לשמה דריב"ל כפרש"י ברכו' די"ז בהא דאי' התם שכל העושה שלא לשמה נוח לו שלא נברא דהכוונה לקנטר וכ"כ התו' פסחים שם והכי פי' התו' תענית ד"ז על הא דתני' ר"ב א' כו' כל העוסק בתורה שלא לשמה נעשית לו סה"ם שנ' יערוף כמטר לקחי ואין עריפה אלא הריגה כו',

אבל במאמר דיומא קשה לפרש כן. חדא שהרי בחר עניינא הוא עם מאמר ר' יוחנן הנ"ל. ותו היאך שייך לומר על הלומד לקנטר לא זכה, והרי חוטא ופושע הוא לקנטר בתגא דמלכא. ותו הא דא' רבה דלא אומן לה סמא דמותא, ועל לקנטר מהו לשון דלא אומן לה, דמשמע שאינו עושה מאומה רע אלא שאינו אומן והרי הוא אומן לקנטר.

אלא ודאי פי' לא זכה היינו שלומד לא לשמה והדרא קושיא לדוכתא אמאי הוי סה"מ, ורבא גופי' דאמר לעולם יעסוק אדם בתור' אפי' של"ל היכ' אמר דלא אומן לה סמא דמותא.

והכי נמי קשיא לי הא דאי' בשבת דפ"ח אר"ח ב"פ מ"ד שמעו כי נגידים אדבר מה נגיד זה יש בו להמית ולהחיות כך ד"ת יש בהם להמית ולהחיות והיינו דא' רבא דמיימינים בה סמא דחיי ומשמאילים בה סמא דמותא

ושם בד' ס"א אי' אר"ש מ"ד אורך ימים בימינה בשמאלה עושר וכבוד למיימינים בה אורך ימים למשמאילים בה עושר וכבוד ופרש"י משמאילים שאינו מעיין כ"צ א"נ שלא לשמה. וא"כ קשה טובא הא דרחב"פ איך קאמ' דמשמאילים בה יש בו להמית הרי עושר וכבוד ג"כ איכא.

ולפי דברינו הי' אפשר לומר דבחלק תורה שזכה בו מראש הרי מקיים מצות ת"ת אפי' של"ל מצוה מיהא קעביד, אבל אם לומד בחלק שלא זכה והוא למעלה מכחו שפיר קאמר דאם זכה שלומד לשמה ומחמת שהוא לומד לשמה מסייעתו לעלות לה אע"ג שאינו חלקו מש"ה נעשית לו סם חיים, אבל לא לשמה והוא מעפיל לעלות למה שאינו בכחו ה"ז סה"מ. כה הי' נראה לכאורה.

אבל מכ"מ אין זה פי' מרווח דאי מיירי בחלק תורה שלמעלה משכלו ומשום שמעפיל לעיין במה שאינו בכחו, א"כ לא משום שהוא ד"ת ביחוד הרי כל דבר חכמה שאדם מעפיל להתחכם יותר מכחו ה"ז סכנה, ולמה זה קאמר וזאת התורה ובשבת קאמר שמעו כי נגידים אדבר הכל במאמר מיוחד לחכמת התורה.

אלא נראה ביאור המאמרים עפ"י דיש לדקדק עוד בהא דיומא הנ"ל דקדרש עה"פ וזאת התורה אשר שם משה, מאי אריא דנקיט בהאי קרא אשר שם משה. ונהי דדרשינן מזה במכילתא פ' בשלח שהתורה נקראת על שמו מכ"מ זה הדרש שנדמה תורה לסם לא נרמז אלא גבי שנתיחסה התורה למשה וטעמא בעי ועוד מצינו במלאכי שהזהיר עה"ת אמר זכרו תורת משה עבדי אשר צויתי אותו בחורב על כל ישראל חקים ומשפטים, ואינו מובן אריכות הלזו וסימנים מובהקים אשר צויתי וגו'.

אבל הענין יבואר עפ"י הא דאי' בנדרים דל"ח אריב"ח לא ניתנה תורה אלא למשה ולזרעו שנא' כתב לך פסל מה פסולתן שלך אף כתבן שלך, משה נהג בה טובת עין ונתנה לישראל ועליו הכ"א טוב עין הוא יבורך, מתיב ר"ח ואותי צוה ה' ללמד אתכם חקים ומשפטים, ומשני אותי צוה ואני לכם ראה למדתי אתכם חקים ומשפטים כאשר צוני ה' אלהי, ומשני אותי צוה ואני לכם. ומקשה מועתה כתבו לכם וגו' ומסיק אלא לפלפולא בעלמא.

פי' הרא"ש הבנה וחריפות והיינו כתבן שלך כי כל החכמה והשכל רמוזים בכתב התורה בצורות [צ"ל בצרוף האותיות פי' בחסר ויתר ושנוי לשון] האותיות.

והמפרש כ' להבין דבר מתוך דבר כו' וע"ע להלן. למדנו שדרך הפלפול להעלות הלכה מדיוקי דקראי ועפ"י שלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן, הוא חלק שניתן למשה לבדו, וכל ישראל לא היו ראוים להשתמש בהוראת התורה אלא עפ"י הלכה שניתן בקבלה למשה בסיני על כל פרשה ומצות התורה, ומה שלא ניתן בקבלה יש לדמות בסברא מילתא למילתא כדאי' בב"ב ד' קל"ד בה"ת דמויי מילתא למילתא, וזהו עיקר הוראה שמצוי בישראל וכבר פירשנו בקדמת הראשון אות ד' דבשביל זה כתיב בפ' זקן ממרא וקמת ועלית אל המקום וגו' אל הכהן או אל השופט, וגם אח"כ כתיב והאיש אשר יעשה בזדון לבלתי שמוע אל הכהן העומד לשרת שם וגו' ואינו מובן מאי שייטא דכהן העומד לשרת לספק הלכה שאינו תלוי אלא בחכמה יתרה והוא ראש סנהדרין והיינו השופט,

אלא משום דיש שני מיני הפלאות, הא' ספק בדבר פלפול, וזה נשאל לשופט שהוא ראש סנהדרין, והב' ספק סברא איך לדמות לד"א ובזה ניתן כח ההוראה לאהרן שאמר לו ה' ולהורות את ב"י, והוראה השכיחא א"א לתלות על דרך הפלפול דטעמא ומתון בעי, אלא על סברא ישרה,

ואחר אהרן כל כהן גדול הי' גדול וראשון להוראה בכח הקבלות שהי' בידו, ובסברות שמדמה מילתא למילתא. ובזה מובן פי' הכתוב פ' אמור והכהן הגדול מאחיו אשר יוצק ע"ר שמן המשחה וגו' ומן המקדש לא יצא ולא יחלל את מקדש אלהיו כי נזר שמן משחת אלהיו עליו, ולא נתבאר לשון כי נזר. ותו הרי ידוע דכה"ג מרובה בגדים עובד אונן וקשה הרי כתיב מפורש דשמן משחת אלהיו עליו דמשמע דוקא משוח בשה"מ ולא מרובה בגדים, ורש"י פי' בהוריות די"ב בד"ה ת"ל בזה"ל אבל כה"ג מקריב אונן בין מרובה בגדים כו' מפני שהן בכלל כה"ג כו'

ותמוה לי הא באיסור אלמנה תני' והכהן הגדול זה כה"ג אשר יוצק ע"ר זה משוח מלחמה ומלא את ידו וגו' זה מרובה בגדים כו'

הרי אי לא כתיב בפ' מרובה בגדים לא למדנו איסור אלמנה בכהן מרובה בגדים מהא דמשוח, וא"כ בהיתר אונן מנלן דמ"ב בכלל.

ובת"כ תני' אין לי אלא משוח בשה"מ מרובה בגדים מנין ת"ל כי שמן משחת אלהיו וגו', ואינו מבואר והק"א הגיה יפה כי נזר והוא האמת אבל אינו מבואר אופן הדרש.

ונראה עפ"י הא דאי' ביומא שם הנ"ל דר"י רמי כתיב זר וקרינן זר זכה נעשית לו זר לא זכה זרה הימנו, ושם מיירי בזר שעל הארון שבקה"ק שמשם יצא כח ההוראה לכוון האמת בשקול הדעת, וע"ז נדרש דאם לא זכה לכך הקבלה משתכחת ממנו ומש"ה כתיב בלשון זר דמשתמע לתרי אפי, אבל כה"ג דודאי זכה להוראה עליו נאמר בלשון ברור כי נזר וגו' וה"פ דאפי' שאין שמן משחת אלהיו עליו מכ"מ הרי הנזר השייך לזה יש עליו, והיינו כח ההוראה.

וזה הכח של הוראה ניתן באוה"מ שמשם יצאה הוראה לישראל כדאי' בשה"ש רבה עה"פ ואל חדר הורתי זה אה"מ שמשם יצאה הוראה.

אבל לדעת דרך הפלפול להבין ולהשכיל על הקבלות איך הן מרומזות הכל בתורה ולהוציא מזה דינים שלא באה עליהם הקבלה כמש"כ בקדמת הראשון אות ו' וז' לא ניתן מתחלה אלא למשה ולזרעו, ומשה רבינו כשבא לערבות מואב למדם לכל ישראל, וזהו שנשתלש התורה בערבות מואב, ולא שחזר משה עמהם מה שלמדם כבר, דא"כ מאי אריא ערבות מואב הא כל ארבעים שנה שהלכו במדבר למד ולימד ככל האפשר, אלא נשתלש בדרך חדש והוא הפלפול ודיוק המקראות. ובזה מבואר לשון ש"ר פ"מ אז ראה ויספרה בסיני הכינה בא"מ וגם חקרה בערבות מואב.

היינו דבא"מ הכין הלכות למעשה דמשם יצאה הוראה לישראל, אבל בע"מ חקרה לדעת טעם הלכות וכמו שנתפרש בעמק הראשון פי' אזן וחקר.

פרק ז

והסיבה לזה היא משום שנגזר במעשה מרגלים חרבן בהמ"ק ופזור בארצות כמבואר בתהלי' ק"ו וישא ידו להם להפיל וגו' זרעם בגוים ולזרותם בארצות, וכן אמר יחזקאל הנביא כ' פ' כ"ג גם אני נשאתי את ידי להם במדבר להפיץ אותם בגוים ולזרות אותם בארצות

ואם שלא נתפרש בתורה גזרה זו, מכ"מ נרמזת במקרא ואולם חי אני וימלא כבוד ה' את כל הארץ, והמפרשים אמרו שהיא שבועה כמו שאני חי וכן ימלא כבוד ה' כאשר אעשה כך דכל האנשים הרואים וגו' אבל אנו פירשנו בשאלתא ל' אות ז' שאינה שבועה אלא טעם על מה שאינו מוחל לגמרי כחק י"ג מדות שהזכיר משה יע"ש.

ויש להוסיף עוד שהיא גזרה דידוע שאלמלא גלו ונתפזרו ישראל בכל תפוצות הארץ לא נתגלה לעולם כבוד ה' לאוה"ע שהיו הקדמונים בהם עובדי אלילים ולא ידעו את ה', עד שבאו ישראל ונתערבו בגוים ונתגלה שם ה' וכבודו ממזרח שמש עד מבואו.

והנה משמעות "אני" הוא על השלמות ותכלית המדבר, כדאי' בב"ר פ' מקץ מאני של בו"ד למדנו מהו אני של הקב"ה, כשאמר פרעה אני פרעה ובלעדיך וגו' כלל בלשון אני פרעה בכל כח ועוז שיש לו ובזה הכח נתן ליוסף ממשל רב, וכן כשיתקיים מאמר הקב"ה ראו עתה כי אני אני הוא עאכו"כ, ר"ל כי אני אני הוא בכל תכלית הבריאה שבאה לכבודי ואגלה כבודי בכל הארץ.

ומזה פירשו חז"ל בסנהדרין פרק ה' בזמן שאדם מצטער שכינה מה לשון אומרת קלני מראשי קלני מזרועי ופ' בגמ' ירושלמי מאי קלני קל לית אני פי' דאני כב"י נתמע' במה שנתמעט כבוד שמים ורצונו ית'. ונראה דהוא אוקימתא דרבא בבבלי, קיל לי עלמא, שהעולם אינו כדאי, וזהו לית אני. ופירש"י דחוק.

וזהו מאמרו של הקב"ה כאן במעשה מרגלים ואולם חי אני, אימתי "אני" חי פי בתכליתו, וימלא כבוד ה' את כה"א, שהרי כל העולם כולו הוא ית' בראו לכבודו ויצרו, וכשנתמלא זה התכלית אז חי "אני" ורמז בזה, כי באשר גרמו ישראל במעשה מרגלים חילול ש"ש, יגיע מזה שע"י יהי חי אני וימלא כבוד ה' אכה"א, והיינו עפ"י שיתפזרו בכל הארץ, ולא פירש לישראל באר היטב רק אח"כ אמר עוד להם וידעתם את תנואתי, פי' עוד יגיע עת וידעתם מה אני מכוין בזה.

וידע משה רבינו דבכח הקבלות לא יגיעו לעשות חקים ומשפטים מה שלא בא בקבלה מסיני, או כאשר תשתכח איזו קבלה כמו שנשכח באבלו של משה, ומכש"כ בדורות אחרונים שישראל נאכל בכל פה, והרי א"א להגיע לבהמ"ק, ואפי' בזמן בית שני ג"כ נתמעט כח בהמ"ק ונעדר אור הארון, ע"כ עמד משה ולמדם סדר הפלפול. שמזה נוכל לעמוד על כל דבר הלכה שאינו מקובל, או אפי' מקובל ונשכח כמו שהחזיר עתניאל כל הנשכח בפלפולו.

וכ"ז הוכיח משה בריש ספר דברים, ואמר אלה הדברים אשר דבר משה אל כ"י בעבר הירדן וגו', אחד עשר יום מחורב דרך הר שעיר וגו' ויהי בארבעים שנה וגו' דבר משה אל ב"י ככל אשר צוה ה' אותו אליהם אחרי הכותו וגו' בעבר הירדן בארץ מואב הואיל משה באר את התורה לאמר.

פי' קודם שביאר את התורה, היינו להראות מקום הקבלה המרומז בתורה, נצרך להגיד לישראל על מה ההכרח ללמד זה הדרך ומש"ה הוכיחן על כל שחטאו ומש"ה נגזר עליהם שישבו ארבעים שנה ושזה הכל רמז שיהיו מפוזרים בארצות כמש"כ בפ' שלח יום לשנה יום לשנה תשאו את עונותיכם ארבעים שנה וידעתם את תנואתי,

וכבר כתבנו דרמז להם שעוד תדעו על מה זה באה גזרה זו, וא"כ ההכרח ללמד לישראל ככל אשר צוה ה' אותו, היינו פלפולא. וזהו פי' הואיל משה שפי' רצה בעין יפה, או משמעו התחיל ללמד דרך חדש מה שלא עשה עד כה.

ובזה יבואר עוד סדר הפרשה וזאת התורה אשר שם משה לפני ב"י אלה העדת והחקים והמשפטים אשר דבר משה אל ב"י בצאתם ממצרים בעבר הירדן בגיא מול בית פעור בארץ סיחון מלך האמורי אשר יושב בחשבון אשר הכה משה וב"י בצאתם ממצרים ויירשו את ארצו וגו',

ולפי ענין הפרשה הכל מיותר, מאי נ"מ לכאן במה שירשו ארץ סיחון וגבולותי', אבל הענין דאי' ברבה פ' חקת למה ניתנה תורה במדבר שאלו ניתנה בארץ הי' השבט שנכנס שתחומו אומר אני קודם לה לכך ניתנה במדבר שיהא הכל שוין בה.

ומעתה כשבא משה ללמד לישראל דרך חדש של הפלפול והוא משמעות באר את התורה, הי' הדבר קשה ליתן בעבר הירדן שכבר נתחלק לב"ג וב"ר שלא יאמרו אלו השבטים שהם קודמים בזה החלק, ע"כ נתחכם בזה כאשר יבואר.

והנה בספרי פ' בלק תני' ראב"ש א' כשם שא"א למסמר לפרוש מן הדלת בלא עץ כך א"א לישראל לפרוש מן הפעור בלא נפשות, והביא שם מעשיות שבית פעור מפתה ולוקח נפשות ישראל יותר משל אוה"ע. ולפי זה הי' אסור לישראל לדור מול בית פעור וכדאי' בע"ג די"ז נזיל אפתחא דע"ג דנכיס יצרי' ולא אבי זנות דלא נכיס יצרי', ופרש"י שלא ישלוט בנו יצה"ר.

ואחר שכן נשתייר זה המקום דמול בית פעור בלי ירושה אע"ג שהי' באמת שייך לנחלת ראובן גבול נבו, ושם הי' בית פעור קבורתו של משה, אלא שמכ"מ אותו חבל ארץ שנגד ע"ג זו לא ירשו ב"ר ונשתיירה הפקר,

ועמד משה וכל ישראל באותו מקום ובשעת באור התורה מלחמתה של תורה הי' מגין עליהם מפתוי יצה"ר דע"ג זו. והיינו שפי' הכתוב אלה העדת והחקים והמשפטים אשר דבר משה וגו' בעבר הירדן בגיא מול בית פעור. ופי' הטעם שעמד על אותו מקום המסוכן, משום שירשו ארץ סיחון כל אותו הגבול ולא יכול ליתן זה החלק והלמוד במקום שזכו כבר מש"ה עמד במקום הפקר

ובזה הנני מבאר ברכת משה לשבט גד ברוך מרחיב גד כלביא שכן וטרף זרוע אף קדקד וירא ראשית לו כי שם חלקת מחקק ספון ויתא ראשי עם צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל,

ולפי הפשט קאי הכל על שבט גד ולא נתבאר מהו ויתא ראשי עם צדקת ה' עשה וגו'. ונראה דפי' מרחיב גד אין הכוונה שחלקו הי' בהרחב יותר מכל השבטים, דלפי הנראה קבל חצי שבט מנשה יותר לפי ערכו ובאמת כל מה ששייך לחלקו אין עליהם לשון הרחבה שהרי הוא שלו, אלא פי' מרחיב גד שנטלו יותר מחלקם. וכבר תני בספרי פ' ברכת שמת משה בנחלת ראובן בהר גבו ונקבר בגיא שהי' שייך לשבט גד כמו שאמר כי שם חלקת מחקק ספון, ועדיין לא נתבאר האיך צמצמו כ"כ לחלק את ההר והגיא לשני השבטים, וגם הלא לא נתבאר בתחומי גד זה המקום לשבט גד,

אלא כך הענין אותו החבל שנגד בית פעור לא ירשו ב"ר משום יראת ע"ג, וכשמת משה משה באו ב"ג ונתיישבו שם ונתרחב חלקם ולא ירא מע"ג זו וכלביא שכן בלי פחד, וטרף זרוע אף קדקד, דאי' במדרש והובא בתוס' סוטה דמ"ה בשעה שמגביה ע"ג ראש ורואה קבר משה משפיל עצמו, וע"ז אמר וירא ראשית לו, ראשית בטחונו היא כי שם חלקת מחקק ספון שמשה רבינו קבור שם, והוסיף עוד ויתא ראשי עם, כי הביא לשם ראשי עם חכמים עוסקים בתורה והי' זה מגין וא"כ צדקת ה' עשה במה שעשה זה המקום ישוב וידוע מצות ישוב א"י, ומשפטיו עם ישראל, במה שהרבה שם עוסקי תורה.

פרק ח

וכבר הראינו לדעת בקדמת הראשון אות ז' וח' דמשעה שהחל החרבן וגלות ישראל התאמץ יאשיהו המלך ואחריו אנשי כנה"ג להגדיל תורה ופלפול בישראל מפני הטעם הנז'. וזהו דבר מלאכי שהוא עזרא כדאיתא במגילה דט"ו א', והוא סופר תורת משה מונה אותיות התורה ודורשן וכתוב עזרא ז' סופר דברי מצות ה' וחקיו על ישראל. והנה אם הי' כתוב סופר מצות ה' הייתי מפרש מונה תרי"ג מצות שיש בזה חכמה גדולה, אבל לשון סופר דברי מצות ה' משמעו הפרטים שיש בכל מצוה

כמו בפי' משפחות סופרים עיין פי' הירו' שקלים פ"ה, והיינו שהי' עזרא מבעלי אסופו'. ואמר עוד וחקיו ע"י קאי וחקיו על עזרא שהי' מחקק ומחדש הלכות ומלמד לכל ישראל היאך לעשות כן.

[והכי מתפרש הא דתני' במכילתא פ' בשלח ושמרת כל חקיו אלו הלכות פי' שהם באים מתוך עמקות וחקיקת השכל],

והיא עיקר פלפולה ש"ת אז כמש"כ לעיל מהא דנדרים, והזהיר ע"ז באמרו זכרו תורת משה עבדי אשר צויתי אותו בחורב, היינו חלק שניתן למשה לבדו בחורב, והיום יהי' על כל ישראל וזהו חקים ומשפטים, שלא יהי' פלפול של הבל אלא כדי לעמוד על חקים ומשפטים. והכי לשון התורה בס' דברים ראה למדתי אתכם חקים ומשפטים, ואותי צוה ה' ללמד אתכם חקים ומשפטים, ולפי סוגית הגמ' דנדרים הפי' אותי צוה ואני לכם וקאי על פלפולא בעלמא וקרי להו חקים ומשפטים, ויש לפרש חקים ומשפטים היינו שנלמוד לחקוק ולעיין שיהא יוצא מזה משפטים, וכמשיב עפ"י המכילתא וזה הלשון עצמו אמר מלאכי.

ונתיישבה בזה שפיר קושית התוס' בב"ק פרק ד' בהא דלימדו תורה לאוה"ע, והקשו מהא דאי' בסנהדרין שדרשו מורשה מאורשה לישראל, ונכרי שעוסק בתורה חייב מיתה, ומהא דאי' בחגיגה אסור ללמד תורה לנכרי שנא' ומשפטים בל ידעום.

ולדברינו לק"מ, דודאי הלכות קבועות רשאי ללמוד עמהם, ורק תלמוד שהוא פלפולא של תורה, והוא תורה צוה לנו משה זהו כמאורשה לישראל, וכן הא דכתיב ומשפטים בל ידעום, כיוונו לזה דוקא. והיינו דכתיב מגיד דבריו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל, לא עשה כן לכל גוי ומשפטים כל ידעום. דבריו הוא תורה שבכתב, הגיד ליעקב לכל המון קהלת יעקב, חקיו ומשפטיו המה המדות והחקירות לישראל, לא עשה כן לכל גוי קאי על דבריו, שאע"ג שגם המה יודעים תורה שבכתב, ומתחילה היה הרצון שידעו תורה שבכתב, שהרי ע"כ נכתבה התורה בשבעים לשון בימי יהושע כדאי' בסוטה פרק ז', מ"מ לא עשה כן להגיד להם התורה, ומשפטים בל ידעום, לא אמר חקים באשר כי גם המה אפשר שילמדו את כל המדות כאשר המה, אבל החקירות איך לשפוט בהם והוא תלמוד לא הודיעם.

ובאמת מבואר הכי בירושלמי שם, ומובא בר"ן נדרים ל"ז א', יכול אף מקרא ותרגום בחנם ת"ל חקים ומשפטים כו' אבל לא מקרא ותרגום, הרי דחקים ומשפטים היינו תלמוד.

וכן מוכח בספרי בדברים י"ב א' אלה החקים והמשפטים המשפטים אלו הלכות, ות"א ג"כ פי' על חקים קימיא ולא כמו שפי' על זאת חקת הפסח.

ומעתה כל המאמרים מבוארים בלי שום דוחק, דודאי בלמוד הנקרא זר שהוא הוראה הבאה בקבלה אפי' לא זכה ללמוד לשמה אין בו עון אלא שמשתכחת הימנו, אבל וזאת התורה אשר שם משה, הוא כח החידוש והפלפול אם לא זכה היינו שלא לשמה בודאי נעשית לו סם המות שהרי מחדש דין הלכה למעשה שלא לפי האמת ואחרי שמחדש שלא לשם האמת אלא רצונו בכך ומצדד את הפלפול להעלות הלכה בנטית הדעת אין רעה רבה מזו.

ובשמות רבה פכ"ה לחמו ניתן מימיו נאמנים מלך ביפיו תחזינה עיניך, זה הקב"ה שמפקד לבני תורה לא תהא אומר על מה שלא שמעת שמעתי, ולא תהא אוסר לאחרים ומתיר לעצמו אלא יהא יוצאין מפיך נאמנין כשם שיצאו מפי משה ואני מראה לך יופי פנים.

מפרש לחמו ניתן היינו הקבלה מהו שלומד מאחרים, ופי' לחמו ניתן שהקבלה שאומר שכך קיבל מרבותיו יהא ניתן באמת ולא יהא אומר שמעתי על מה שלא שמע, ואח"כ הזהיר על חי' תורה שנקרא מימיו היינו שמוציא מעצמו יהיו נאמנים בלי שום רצון, אז מלך ביפיו וגו' שהקב"ה מראה לו פנים לכוין ההלכה באמת, אבל אם הוא בפני' ורצון אינו מכוין האמת ומקלקל ההוראה לרבים וה"ז סם המות.

והכי מתפרשין אגדה דשבת דהא דאי' בדס"א בשמאלה עושר וכבוד היינו בלומד דברים מקובלין מאחרים,

והא דאי' שמעו כי נגידים אדבר מה נגיד יש בו להמית ולהחיות כך ד"ת כו' היינו המחדש הלכה בחכמת העיון וה"ז נמשל לנגיד ומצוה כעולה ע"ד, כך המחדש מעלה דינים שלא נתבארו עד כה, ובזה יש להמית ולהחיות, אם הוא משמאיל בכח עיונו ומוציא דבר שלא כהלכה הרי יש בידו להמית.

וע"ז מסיים רבא ביומא שם דאומן לה פי' מי שדעתו ישרה ומפלפל בדרך ישרה ה"ז סמא דחיי ופי' אומן מלשון שורה כדתנן פאה פ"ה ונותן פיאה מכל אומן ואומן. דפירושו שורה ושורה, ודלא אומן לה, שאינו מפלפל להוציא דין ישר ה"ז סמא דמותא, והיינו הך דאמר רבא בשבת שם דמשמאיל בה סמא דמותא.

ואחר שזכינו לכך נראה לפרש גם הא דאיתא בברכות די"ז מרגלא בפומי' דרבא תכלית חכמה תשובה ומע"ט שלא יהא אדם קורא ושונה ובועט באביו ואמו וברבו ובמי שהוא גדול ממנו בחכמה ובמנין שנא' ראשית חכמה יראת ה' שכל טוב לכל עושיהם לעושים לא נאמר אלא לעושיהם לעושים לשמה ולא לעושים שלא לשמה וכל העושה שלא לשמה נוח לו שלא נברא,

ופרש"י העושה שלא לשמה שאינו לומד כדי לקיים אלא לקנטר דבפרק מש"נ אי' רבא רמי כתיב עד שמים חסדך וכו'. כאן בעושים שלא לשמה, והתם איירי במקיים כדי שיכבדוהו וכן משמע בירו' עכ"ל וכ"כ בתו' פסחים כנ"ל.

ולענ"ד דוחק לפרש שלא לשמה היינו לקנטר. ותו דא"כ האיך אמר רבא לעושים לשמה ולא לקנטר, ולפ"ז גייז מדה זו שלומד לא לשמה ולא לקנטר איך הוא דינו. וגם עיקר פרש"י העושה שלא לשמה שאינו לומד אינו במשמע בלשון עושה בעוסק מיבעי. הן אמת דהגמ' נקיט ל' המקרא אבל על המקרא גופא ק' דנקיט למוד בלשון עושה. ובנ"א איתא ללומדיהם לא נאמר אלא לעושיהם לעושים לשמה כו', הרי דייק אמאי לא נקיט קרא לומדיהם ולא משני לפרש"י,

ואי נפרש באמת במקיים מעשה המצוה א"כ קשה בהא דעושה שלא לשמה אמאי נוח לו שלא נברא והרי ידוע מאמרם לעולם יעסוק בתורה ובמצות אפי' שלא לשמה, ובמעשה המצות לא שייך לקנטר כ"כ.

אלא נראה דהגמ' מפרש בלומד שהיא נותנת שכל טוב למחדשי תורה ומפרש לעושים לא נאמר אלא לעושיהם, פי' אלו כתיב לעושיהם הוי אמינא לעושי המצוה בפועל אבל לעושיהם משמע דעושים הדינים והלכה בעצמו

וכהא דאית' בע"ג דף י"ח מתחלה כי אם בתורת ה' חפצו ואח"כ ובתורתו יהגה יומם ולילה דהוי כאילו התורה שלו שהוא עשאה לרצון הקב"ה, וכדאיתא בסנהד' דצ"ט ר"א א' כאלו עשאן לד"ת שנאמר ושמרתם את דברי הברית הזאת ועשיתם אותם וע' מש"כ שאילתא ז' אות ג', ובמדרש פ' בחקתי ועשיתם אותם אם שמרתם את התורה מעלה אני עליכם כאלו עשיתם אה"מ, אכן שם הוא כאלו עשיתם, אבל במחדש הלכה לאמיתו הרי עשאה והיינו לעושיהם.

ובשבת ד' י' אי' תורתו מתי נעשית, ובשאילתות שאי' נ"א אימתי למדה, וזהו פי' התפלה לשמור ולעשות; ולקיים, לשמור זו בנשנה מכבר, ולעשות חדשות, ולקיים את כל דברי תלמוד וגו', היינו להקים ת"ת בישראל, וזהו דיוק לשון תלמוד.

וז"ל ויקרא רבה פ' קדושים פכ"ה עתיד הקב"ה לעשות צל וחופה לבעלי המצות אצל בני תורה בג"ע ואית ליה ג' קריין כי בצל החכמה בצל הכסף, אשרי אנוש יעשה זאת ובן אדם יחזיק בה.

פי' אשרי אנוש יעשה זאת היינו חכמים שעושים את גוף התורה וזאת היא התורה כדכתיב וזאת התורה, ובן אדם יחזיק בה שמספיק ללומדים אלו שעושים בעומק שכלם ושקידתם בדעת צלולה, הרי דקרי לבעלי החכמה עושים את התורה שמחדשים בה, וע"ע סוף אות י',

ולנ"א ג"כ ה"פ ללומדיהם לא נאמר דהוי משמע לומדים דבר המקובל מכבר אלא לעושיהם מחדשי הלכה, וע"ז מסיק רבא דוקא בעושים לשמה ולא בעושים שלא לשמה דעושה הלכה שלא לשמה ודאי נוח לו שלא נברא שהרי מהפך דברי אלהים חיים, וגם זה הסיום הוא מדרשה דקרא דכתי' ראשית חכמה יראת ה' שתהא יראת ה' קודמת לחכמה אז היא נותנת שכל טוב לכל עושי ההלכות,

אבל לומדי תורה המקובל בלא חדוש הלכה אפי בל"ל ובלא יראת ה' הקודמת אין בזה רע ח"ו. זה נראה בפי' המאמר ברכות

אכן בפי' הברייתא דר' בנאה בתענית דף ז' יש לפרש כמש"כ התוס', דמיירי בלקנטר ומ"מ גם שם יש מקום לומר דמיירי בחידוד וחידושי תורה כענין שמדבר שם בהרבה מאמרים, ולמד ממקרא יערוף כמטר לקחי דמיירי בחידוש הלכה כמבואר אצלי במק"א, ולקחי הוא חלק משה כנ"ל.

היוצא מכ"ז דמי שברכו ה' לחדש דבר עליו להיות נזהר ביותר שיהא דוקא לשמה וביראת ה' הקודמת.

ובשמות רבה פי"ט איתא יהי לבי תמים בחקיך למען לא אבוש, אמר דוד רבון העולם כשאני עוסק בחקיך לא יהא רשות ליצה"ר להציץ בי שנאמר הורני ה' דרכך אהלך באמתך

[מביא ראיה שלא אפרש יהי לבי תמים בחקיך לעשות החקים בלי הרהור, מש"ה מביא ראיה דמצינו דבקש במק"א זה הלשון שיורהו ה' דרכיו היינו למוד איך להגיע ולבוא לאמתו],

שלא יטעה אותי יצה"ר ואני מתבייש מן הצדיקים [מפרש סיפיה דקרא למען לא אבוש שלא יתבייש מן הצדיקים בלמדו בטעות משום שמציץ בו יצה"ר לעשות לו רצון בדבר הלכה],

ועוד שמתוך שהוא מטעה אותי אני מונע עצמי מד"ת ואני בא להשמיע תלמודי לפני קטנים ממני הם משיבין ואומרין אינו כך ואני מתבייש אלא עשה לבי אחד כדי שיהא עסוק בתורה בתמות [מפרש עוד למען לא אבוש בפני התלמידים שאם אינו מחדש לשמה אלא הרצון מוליכהו שולל, וכשבא להגיד בנין החידוש ותלמודו לפני תלמידים המה עומדים על הטעות יותר ממנו באשר אין להם דבר שמעוור את עיניהם והרי הוא מתבייש וסוף גורם שמונע מלהגיד להם ומנוע מד"ת],

וכתיב במשלי י"ב לפי שכלו יהלל איש ונעוה לב יהיה לבוז, לפי הבנת המפרשים הבוז קאי על הנעוה אין סיפיה דהאי קרא מקביל לראש המקרא, אלא ה"פ דיהיה לבוז קאי על לפי שכלו, וה"ק אם הוא נעוה לב להטות את הדין על רצונו אזי לפי שכלו יהיה לבוז דכל מה שגדול יותר הרי מטעה הרבה ומוריד עוז מבטח השכל:

פרק ט

ובזה אנו באים לבאור הפסוק שהעמדנו מטרה לזה הדרוש. ויותר מהמה בני הזהר עשות ספרים הרבה אין קץ ולהג הרבה יגיעת בשר דמשמעו מוקשה דאם בא שלמה להזהיר שלא יעשו ספרים הרבה, א"כ מעשות מיבעי לי'. ותו איזה גבול יש כמה יעשו וכמה לא יעשו וכי אפשר שהזהיר שלא להגדיל תורה ח"ו יותר מאשר היה בימיו של קהלת. ותו הא ספרים ללמד לאחרים בל"ז הי' אסור בימי שלמה משום דברים שבע"פ אי אתה רשאי לאמרם בכתב. וגם מהו אזהרה מלהג הרבה, הלא ודאי מצוה להגות כל האפשר, אלא כוונת המקרא להיפך כאשר יבואר.

ומתחלה יש לנו לבאר תיבת בני שאין מובן בזה הספר, דבמשלי שהביא ברוה"ק מאמר בפי החכמה מובן יפה שהוא כמו שהחכמה והתבונה שמכונה בשם אם כדאי' ברכות ד' נ"ז הבא על אמו בחלום יצפה לבינה שנאמר כי אם לבינה תקרא, ויבואר בהשמטות לפ' משפטים דדריש כמו דכתיב כי אם בצירי וכן הביא רבינו בכת"י שם, ומש"ה נתן בפי התבונה מאמר געגועים לישראל בני, אבל כאן בקהלת בחקירות של קהלת ובזה הסיום אין מקום לגעגועים.

וכן נמצא עוד הפעם במקרא לשון בני באין מבין פירושו לפי המקום והענין והוא ביחזקאל כ"א בשעה שצייר הנביא חרב נ"נ כמה הוא קשה וחזקה אמר חרב חרב הוחדה וגם מרוטה למען טבח טבח הוחדה למען היה לה ברק מורטה או נשיש שבט בני מואסת כל עץ, והוא מאמר נעלם בכלל, וביחוד תיבת בני לגעגועים אין פה המקום.

ואומר אני דשם בן יש לו שתי הוראות. א' על זרע זכר הנולד להמוליד נקרא בן ע"ש פעלת בנין, שהזכר בונה משפחת בית האב, וגם הנקבה נקראת בת, עיקר המלה הוא בנת כמו שבלשון ארמית נקרא זכר בר ונקבה ברת, כן בלה"ק עיקר המלה בנת. והראי' דברבים נקראו בנות והוראת בנת ג"כ מלשון בנין אלא הוספת התיו על השורש הוא להקטין הבנין באשר אין זה עיקר בנין בית האב, אלא באה להרחיב בנין בית אביה בתערובת משפחות אחרות או באשר באה לבנות בית אישה שא"א בלעדה, ומצטרפת לבנין העולם.

ב' מי שהוא בר שכל ותבונה להעמיק בענין ולהוציא חדשות בד"ת נקרא בן מלשון תבונה והוא ג"כ מפעל בנין שהוא מקשר דבר לדבר עד שנעשה מגדל הפורח ברוח החכמה, ומכונה בשם בני גם בלא מדבר בעדו אלא שם העצם נקרא כך ביו"ד הנוסף כמו שם נרדי וכן הרבה

[וע"ז המליצה אי' בב"ר פ' מקץ דר"ט אמר לתלמידיו כשלא נראה לו איזה דבר עיוני לא ירד בני עמכם],

ומי שהוא בר שכל בחכמות אחרות נקרא בת, וברבים בנות, באשר אין זה עיקר בנין עולם הרוחני אלא באות להרחיב בנין התור' שמצטרפות לכמה משפטי התורה. והראיה היא מדאי' בב"ר פ"צ ראוה בנות ויאשרוה אלו השבטים שנא' והקול נשמע בית פרעה לאמר באו אחי יוסף, מלכות ופילגשים ויהללוה זה יוסף שנאמר ויאמר פרעה הנמצא כזה וגו'.

ואינו מבואר הא שנתכנו בית פרעה בשם בנות, אלא כמש"כ דבית פרעה היינו חכמי פרעה ושמחו באחי יוסף במה שהי' מפורסם שהעברים בקיאים בכל החכמות, ובבואם יקבלו מהם ויוסיפו לקח, ובזה נקראו בנות כמש"כ.

תוכן העניינים

העמק שאלה על שאילתות דרב אחאי גאון

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה