שערי תשובה · משאבות של אמונה
ישנה איזושהי אהבה מיוחדת לחג הסוכות. תלויה בדבר? או איננה תלויה בדבר? אינני יודע. בוודאי שהיא תלויה בדבקותינו בתורה, ובמי שנתנה לנו אותה.
אולי היא, האהבה הזו, נובעת מפורקן המתח של הימים הנוראים, מהפגת החרדות מהדין המתוח, כי הלוא - בחסדי ה' - נחתמנו לחיים. אולי, כי יש בסוכה את הניחוח היחודי של האקלים החורפי הממשמש ובא, בין ענפי תמר, לסדינים מצויירים וקישוטים צבעוניים הנשזרים ונתלים להם מקצה לקצה. יתכן שהאהבה הזו מקורה ברצון לשכון בין ארבעה כתלים שונים, אחרים, רעועים משהו, כתלים שמקרינים תחושה מתקתקה של ארעיות.
כמו לחוות נשיקה זכה של מי שאמר והיה העולם לבניו הקטנים, שיצאו מכובסים להפליא מבושמים מאבקות הכביסה השמיימיות של היום הגדול והנורא - שוטף העוונות - יום הכיפורים. והנשיקה הזו היוצאת מעומקו של הלב האלוקי הרחמן, היא זו שמדביקה אותנו שטופי אהבה, לסכך הנצחי הקורן מן השכינה הקדושה שבאה לשכון שם.
סוכה בחנייה
"אין לי מרפסת סוכה בדירה שלי בקומה הרביעית בחולון המעטירה" מדווח לי ידיד ותיק "אבל כמו שאתה כותב, האהבה שלי לסוכה היא מעבר לכל דמיון. אנחנו עולים ויורדים מהחנייה שם ממוקמת לה הסוכה המפוארת שלנו, עד לקומה הרביעית, בשביל מלחיה או מזלג שנשכחו. במהלך השנים השתכללנו ובנינו מעלית מיוחדת היוצאת מחלון המטבח ומשתלשלת לה עד לפינת הסוכה, שם פערנו פתח קטן בסכך, כדי להכניס בצורה מכובדת וזריזה מטעמים וכלים נדרשים. כן, בשבת אנחנו פותרים את בעיית העירוב על ידי שיתוף כל הדיירים בעירוב מן המעלה הראשונה. אני אומנם החרדי היחידי בבניין, אבל כל השאר הם מסורתיים חביבים ששמחים מאד להיכנס ולהתארח בסוכה שלנו. כן, גם הם מקימים סוכה, אבל לצערי אלו סוכות חד פעמיות של ליל סוכות, אחר כך הן משמימות, ולכן אני "דג" אותם במשך השבוע שיכנסו יברכו על מאכל או משקה ויזכו גם במצוות לולב. אני - ברוך השם - 20 שנה מאז חזרתי בתשובה לוקח חופשה בימי חול המועד, וחוגג כל רגע פנוי בתוך ענני הכבוד. אם אני מרגיש מנושק ומחובק? בהחלט, מדובר בסוג של חיבוק אדיר, שקשה להנתק ממנו".
סוכה קיבוצניקית
גיא הקיבוצניק חזר בתשובה מול האף של כל הקיבוצניקים. אל תשאלו אותי מאין יש לו את האומץ להסתובב כבר 10 שנים עם כיפת קטיפת ענק, וציציות משתלשלות בלב לבו של הקיבוץ, קוצר מבטים משתאים כבר עשור שלם- מקיבוצניקים קשישים כצעירים - שעדיין לא עיכלו את התופעה. אשתו עם כיסוי הראש והחצאית הארוכה, צועדת שם עם אותו בטחון מלא, והקטנטנים נוסעים לתלמוד תורה בעיר הסמוכה.
"אני לא יוצא מן הקיבוץ. שתלו אותי כאן כדי לעורר את הניצוצות הכבויים שנמצאים סביבי. בני הקטנים מתחנכים כאן מצויין בניגוד לכל הגיון. קיבלתי פסיקה מאחד מגדולי הדור שעדיין מקומי כאן. כשיגיע הזמן, כנראה שאתפנה, יתכן שיימצא מי שיחליף אותנו במשימה העצומה הזו. בינתיים בעשור הנוכחי הספיקו למעלה ממנין קיבוצניקים לקבל על עצמם שמירת שבת, כך שהתפילות בבית הכנסת מתנהלות ביד רמה ובנפש חפצה. השנה, בניגוד לכל הציפיות הצלחנו לארגן פעמיים "סליחות" ברוב עם. נערי הקיבוץ נמשכו כמו פרפרים למנורה דולקת, אבל כל זה קטן, ממש קטן, לעומת הסוכה המופלאה אותה אני בונה ליד לביתי, סמוך ונראה לשביל המוביל לחדר-האוכל של הקיבוץ. הגיטרה תופשת כאן "כינור ראשון". עשרות צעירים מכאן ומהקיבוץ השכן באים לשיר. קצת שירי ארץ ישראל ואחר כך הם נשאבים לשירי הקדושה במשך שעות ארוכות. "וטהר לבנו לעבדך באמת" הם מזמרים בעיניים עצומות רוויות ערגה, לאמונה תמימה, שהם מנסים להתחבר אליה. שואבים קדושה משבעת הרועים, שבעה אושפיזין עילאין קדישין ויוצאים עמה למסע החולין שלהם עד לצומת הבאה של חייהם, הצומת של התשובה השלמה. כן, אם אתה שואל, אז הסוכה ממגנטת המון נשמות תוהות - טועות ומבולבלות שמקבלות כאן ליטוף שמיימי, תמימות נשגבת... כשאני מסביר להם שאברהם אבינו נמצא כאן, יצחק אבינו, משה רבינו, הם פוערים עיניים תמהות, אבל מאמינות. דומני שפעם סיפרו לרבי מקוצק שיש רב צדיק אחד שמצליח לראות את שבעת הרועים, הרב קוצק הגיב: "זו מעלה גדולה בהחלט, אבל אני מאמין שהם נמצאים בסוכה, וזו מעלה גדולה יותר".
גיא הקיבוצניק החרדי הוא שגריר בקיבוץ שלו, בעידן שהציונות כבר כבוייה ועלובה, בעידן שהפטריוטיזם נבול ונטוש, והקרקע תחוחה ולחה לזרוע בה זרעי אמונה עצומים ומכים שורש.
גם השנה כבכל שנה בעומק הסוכה שלו באור הקורן של השכינה, יסללו עוד כמה עשרות נשמות רחוקות את הנתיב הנהדר לבית סבא.
צילא דמהימנותא, כבר אמרנו? אמרנו.
סוכה צבאית עם רס"ר מנופלה
רס"ר מנפלה - את שמו הפרטי אינני מסוגל לזכור מפאת ריחוק השנים - היה עקשן כמו פרד. הוא לא יכול היה לסבול חיילים בכיינים ורכרוכיים, ואנחנו הנח"לאים, לא היינו בדיוק גיבורי חיל. כן, אומנם על הנייר, וגם לא על הנייר היינו חיילים קרביים, אבל בבסיס, הרחק מן האש והקרב, נהגנו להתפנק לנו בחדרים, לאכול טוב, לישון טוב, ולהדחיק עד כמה שניתן את היציאה לשמירה, או לסיור עם הבטש"ית, שלא לדבר על מארב של גיהנום בחום הלוהט של הבקעה בעיצומו של קיץ.
"אתם חבורת חיילים בכיינים" היה נוזף בנו רס"ר מנופלה, "נמושות, מפונקים, אין לי מושג מאיפה לקח הרמטכ"ל אומץ לשלוח חבורת ליצנים שכמותכם למשימות קרביות. אם אני הייתי רמטכ"ל הייתי שולח את כולכם להיות מוכרים בשק"ם, או לכל היותר להיות עוזרי רס"ר בבקו"ם בתל-השומר". כך היה נוזף ומעליב בנו, ואנחנו מתפקעים מצחוק מן החיקויים הכי מוצלחים על אופן הילוכו, עמידתו, והאקצנט הצווחני שלו.
אם בכל ימות השנה הוא היה נודניק, אזי בחג הסוכות הוא נראה, רס"ר מנופלה כמו מלאך מפואר - גבה קומה ועדין נפש - המשייט עם כנפיו בחול המועד וכמו מלאך לבן מלטף אותנו. הא כמובן, מנופלה שלנו היה דתי, ואנחנו כולנו "מלח הארץ" מושבניקים וקיבוצניקים חסרי לחלוחית.
"מתוקים שלנו" היה פותח במונולוג הדובשני שלו "בניתי את הסוכה בעשר אצבעות. אף אחד מכם לא הזיז אצבע להביא קרטון או ענף. לא נורא, אני מוכן להיות הפועל השחור שלכם, למה? כי מנופלה חולה על חג סוכות. כלומר על הסוכה. חולה זו לא מילה יפה. אוהב את הסוכה... אני - אל תשכחו - לא נולדתי כאן בארץ ישראל, ואני זוכר את הסוכה הענקית שהקים סבא שלי בבית הכנסת המרכזי בטריפולי. הו, הו, גרנו שם שבעה ימים. אוכלים, שותים, ישנים, לומדים, מתפללים בתוך הסוכה. הו, הו, ממש הרגשה של מלכים".
וכך היה רס"ר מנופלה מתפייט ושוחה עמוק עמוק בנהרות הנוסטלגיה שלו, ואנחנו דווקא היינו קשובים.
"אז ככה מתוקים שלי, אני לא נותן שום פקודה, אבל מי שרוצה, מי שהלב שלו רוצה, מוזמן לבוא לאכול בסוכה, וכשמנופלה אומר לאכול, אז הוא מתכוון לאכול. לא סנדוויץ עם ריבה, או חצי לחמניה עם שוקו, מנופלה פותח לכם שולחן אסלי, עם פיתות חומוס חמוצים חריף, והכל זו הצגה ראשונה לקראת הסטייקים הקבאב והשישליק".
נו, ועכשיו אחרי תיאור התפריט העסיסי, לכו תמצאו חייל שלא יתקע את כומתתו עמוק עמוק בפדחת, ויכנס בדחילו ורחימו לסוכה אחרי נטילת ידיים עם ברכה, ויברך על "לישב בסוכה" ואחר כך יאחז את הפיתה הטריה יברך "המוציא לחם..." וישקיע אותה עמוק עמוק בצלחת הטחינה הדלילה. תענוג גסטרונומי כזה, שיש רק פעם בשנה.
רס"ר מנופלה היה מפנק אותנו בסוכה עד שבלו שפתותינו מלומר "די מספיק, שבעים, לא רוצים יותר לאכול". ואז הוא נעמד לו על כסא, יישר את צווארונו, הרטיט את שפמו ופרץ בדרשה עממית מתובלת באיזה משל עסיסי. אחר כך לימד אותנו לשיר "סוכה ולולב לעם סגולה, יחד ירונו ישאו תהילה". תענוג לאוזניים.
כן שרנו, שרנו במלוא גרון. אולי מתוך השובע של טעם הבשרים, אולי מתוך חיבה והערכה לרס"ר מנופלה היקר, ואולי מתוך החיבוק של אבינו מלכנו, ששלח את רועיו להשיב את בניו הטועים, הביתה.
ומה יותר בית ליהודים רחוקים, מאשר סוכה בגודל בינוני במחנה צה"לי בבקעת הירדן, וריקוד חסידי סביב לשולחן. "יחד ירונו ישאו תהילה".
ומי יודע חשבונו של עולם, קרוב לוודאי ששם, בסוכה של רס"ר מנופלה, שאבנו מרוח הקודש, שנתנה לנו אחר כך את המעוף והמנוף לבנות גם סוכות כאלה, שישאבו לבבות לאבינו שבשמים. אולי.
סוכה בלב הג'ונגל
יחידת החילוץ המיוחדת של צה"ל יצאה ליערות ברזיל לחפש שלושה מטיילים ישראלים שנעלמו אי שם במעבה, או אולי נסחפו בזרם האימתני של אחד הנהרות. לך תדע. סיכויים קלושים.
השגעון הישראלי של הנוער המנותק מתורה, כבר גבה קורבנות לא מעטים. מנסים למלא את הנפש בריגושים מוזרים והרפתקאות שונות ומשונות כדי להשביע את הנשמה. בורות נשברים אשר לא יכילו המים. הנשמה היהודית לעולם איננה שבעה משטויות והבלים, לא נופים, לא נהרות שוצפים ולא מצוקים תלולים, מסוגלים להשביע ולהרוות נשמה של בחור-יהודי, שנשמתו חצובה מכסא הכבוד.
יונתן, אחד מן המצילים מספר: "כשהגענו ליער-עד הזה, כמעט התעלפנו. מאיפה מתחילים? מדובר במרחבים אדירים, בצמחיה סבוכה, בנהרות עם זרימה חזקה ביותר, וגם חיות טרף מסתובבות שם. שבועיים הסתובבנו שם כמעט אובדי עצות. יומם ולילה שואלים, חוקרים, בודקים. דולים מידע ממטיילים מזדמנים, חרדים מהנורא מכל. חששנו שמא הם עלו על קייקים ושטו לאורך הנהר. מדובר בסכנה של ממש. ישנם מפלים מסוכנים מחד, וגם תנינים ודגים טורפים מצויים בשפע. בערב סוכות מפקד היחידה הודיע לנו שכנראה אפסו הסיכויים, וכי אם תוך יום יומיים אין לנו מימצא רציני, אנחנו חוזרים ארצה. המשפחות בארץ היו במתח עצום. ערב סוכות. היינו כמה חברה דתיים, ותוך שעה קלה בלב יער-העד הוקמה לה סוכה מפוארת. כן, נזהרנו כמובן שהסכך שלה לא יהיה תחת האילן, שהרי סוכה תחת האילן פסולה. מצאנו קרחת יער קטנה וסוכתינו הברזילאית עם השכינה האלוקית החלה להקרין את קדושתה. התפללנו מנחה וערבית של חג. קידשנו על היין, וסעדנו סעודת חג. האווירה היתה מרוממת מחד, אך הלבבות היו מודאגים. לחזור לישראל ללא המטיילים, או ללא מימצא, זה מעציב. אין מנוחת נפש למי שלא נקבר בקבר ישראל... כן, חשבנו על הנורא מכל. בשלב מסויים אחד מן החברים תפש יוזמה נשא דברי תורה והתחלנו לשיר לתוך הלילה. מפקד היחידה, איש לא דתי הוקסם מן האווירה ואמר לנו: "זו פעם ראשונה שאני מתרגש בתוך סוכה, מה יש בסוכה שכל כך מרטיט את הלב?".
"הסברתי לו על שבעת הרועים, האושפיזין הקדושים, שמשפיעים עלינו מקדושתם. אברהם נוטע בנו מחסדו, יצחק ממסירות נפשו וגבורתו, יעקב מתפארתו וגדולתו בתורה, משה רעיא מהימנא מוסר התורה, וכן הלאה. ובחסדי שמים נשזרו מפי מדרשי חז"ל וחידושי תורה במשך שעה ארוכה. ואז שאל מפקד היחידה: "רגע אני לא מבין, הרועים הנאמנים מגיעים לכל סוכה בעולם, גם כאן לברזיל באמצע שומקום...?". צחקנו. כן, השבתי לו, כאשר הסוכה היא כשרה על פי ההלכה, הקב"ה מוריד שכינתו, מקיף אותה בענני כבוד, ושולח את האושפיזין הקדושים כדי שכל יושבי הסוכות בכל פינה בעולם, ישאבו מלוא חופניים מן ההוד והקדושה של מצוות הסוכה. המפקד נדהם, הדברים חילחלו בלבו ובנפשו ואז הוא אמר משפט פשוט, כל כך פשוט שבא לבכות "אם כך, אם האבות הקדושים נמצאים כאן גם בברזיל, אז בזכותם נמצא את הבנים האבודים שלהם".
"לא יאומן כי יסופר, יומיים אחר כך בחול-המועד סוכות, זמן קצר לפני שעמדנו לקפל את הציוד ולחזור לישראל, הגיע מידע מאיזה ראש שבט ברזילאי שסיפר שראה שלושה מטיילים בואדי עמוק ותלול. לטענתו הם נראו חלושים וצעדו באיטיות. הוא השקיף בהם מן הצוק לתוך הואדי, והלך לדרכו. טסנו לשם, מהלך 20 ק"מ מהסוכה, ואכן השלושה היו מורעבים במצב של אפיסת כוחות, הם איבדו כיוון, איבדו גם את המפות ובקיצור, זה יכול היה להיגמר בכי רע.
"אל תשאל איך מה כמה ולמה. המפקד הכריז שהאבות הקדושים בלב יערות ברזיל, ידאגו לבנים שלהם, והנה עינינו הרואות, הם נמצאו".