שערי תורה · מה עושה דמעה באמצע השבוע?
החורף הרומני שלח זרועות נוקשות של כפור, ורוחותיו השוצפות זרזיפים קפואים וחדים, הותירו את היערות ערום ועריה. גגות העץ של העיירה הקטנה שאץ חישבו להתעופף להם אל-על, הרחק הרחק אל האופק האפור של הימים הצוננים הללו, שהיו קצרים אך אכזריים. שאפו להתעופף, אמרנו, אלא שקומץ מסמרים, הרבה תפילות ורחמי שמים, הותירו רבים מהם על מכונם.
תחילת המאה הקודמת.
בימינו, ברוך השם, גם בעיירות קטנות וכפרים נידחים בישראל, נוכל למצוא תלמודי-תורה שוקקים ובני תשחורת שוקדים על תלמודם לאלפים ולרבבות. לא זו אף זו, אין כיום תינוק של בית רבן שלא יזכה להיכנס בדלת הקידמית מחובק ומנושק בתרועות של אהבה. רק שירצה, רק שהוריו יבקשו, ומיטב המלמדים ישקיעו בו את מיטב כשרונם ומירצם.
בעיירה שאץ הזעירה והמושלגת לא היה מלמד תשב"ר אחד לרפואה, וזה לא פשוט בכלל. אי אז באירופה, בגלות, ובעיקר בעיירות מרוחקות, כמות הרובלים בכיסי ההורים היא זו שחרצה את דין ילדיהם. שכרת מלמד - יש לך סיכוי טוב שבנך יהא אחד העילויים. קצרה ידך מלממן מלמד - בנך יצא יהודי טוב, ירא שמים, אך מה לעשות, תלמיד חכם הוא כנראה לא יהיה.
הוריו של מאירק'ה בן השבע הם עניים, אבל הילד כל כך רוצה ללמוד תורה, כל כך שואף לגדולות, עד כי אביו ואמו מכרו כמעט את כל חפצי הניידי, כולל התכשיטים, וחסכו פרוטה לפרוטה כדי לאגור סכום נכבד של כמה מאות מטבעות למימון עתידו הרוחני של בנם.
עיניו של מאירק'ה זרחו כשאבא אמר לו יום אחד: "בני היקר, יש לי בשורות טובות עבורך. מיד אחרי חג הפסח, יום אחרי איסרו חג, אם ירצה השם, יגיע לעיירה שלנו מלמד דרדקי מן המעולים שבאירופה".
מאירק'ה קיפץ על השלג והעיף כדורים לבנבנים לכיוון היער.
"כמה טוב, מיד אחרי החג, כשהשלגים יעשו סימנים של הפשרה אני מתחיל ללמוד תורה! לא אהיה עגלון ולא סנדלר ולא חייט, אהיה בעזרת השם תלמיד חכם"...
כן, מדברים גדולות ונצורות על המלמד הנפלא, ירא שמים מרבים, רבי שלום מסכיסטוב.
אמא לוחשת על אוזנו של מאירק'ה:
"אבא התחייב לשלם לרבי שלום ממון רב לזמן הקיץ בתוספת כל צרכיו, אבל הכל שווה, בני, הכל שווה כדי שיצא ממך גדול בתורה. הלוא תדע, יקירי, כל יום ללא לימוד תורה, זו אבידה שאינה חוזרת".
כשהרוחות הפסיקו לנשוב ומפעם לפעם הציצו קרניים נזופות מבעד לקרעי עננים, מאירק'ה הפך למאושר יותר ויותר.
עוד יומיים חג הפסח.
הזמן עובר לאט, כמו צמד סוסים שבורי רגליים, שצריכים לסחוב בשלג, עגלת משא עמוסה לעייפה.
מאירק'ה רצה לדחוף את הזמן בכפות ידיו הקטנות, אבל איך דוחפים זמן? איך עושים שמחר בבוקר כבר יישב מולו רבי שלום הנערץ עם הגמרא הענקית "בבא קמא" או "בבא מציעא" ויפטם אותו באותם סודות גנוזים וטמירים שבסוגיות הש"ס?
סבלנות לא היתה הצד החזק של מאירק'ה, אך מכיוון שלא דוחפים זמן וחג הפסח, ליל הסדר כבר כאן, והמרור, והיין, המצות וההלל הגדול מחממים את הלבבות ומגרשים את החורף, הוא נאלץ לספור את השניות והדקות ואת הימים הספורים שעוד נותרו.
בדמיונו ראה את רבי שלום נכנס לצריף העץ שלהם עם שתי מזוודות שחורות גדולות, נעול נעלי פרוות שועל וכובע רחב שוליים על ראשו. הוא הביט בעיניו השחורות של רבי שלום - בדמיונו - והן השיבו לו חיוך.
"הו, הו", הרהר בלבו "העיניים שלו חכמות וטובות, אם הן נראות כך במציאות, אין לי ספק שאהיה מאושר ללמוד איתו עוד ועוד".
בשביעי של פסח טבעו כל המצרים בים, פרעה זעק "מי כמוכה" בלי דגש ו"מי כמוכה" עם דגש, ומאירק'ה התחיל לנשום את הבל פיו של רבי שלום המלמד ששמו הלך לפניו.
המרכבות שקעו להן, גופות חייליו של המלך המצרי פוזרו להן צפופות על החוף לפני שנבלעו בקרקע, ונותר רק להתכופף ולהרים את ביזת הים. איזה עושר!?
מאירק'ה לא התכופף להרים שום יהלום או מטיל זהב מן החוף. הוא שאף לסחוב את המזוודה השחורה הגדולה של המלמד המפורסם שעדיין לא הגיע, כי רק מחר איסרו-חג, ומיד למחרת איסרו-חג הוא יגיע.
החורף הרומני לא נטש לגמרי את גגות העץ, אך הותיר לענפי העצים שביער אקלים רגוע ונוטה להתחמם, כדי שיוציאו ניצנים של עלווה עם עתיד ירוק.
מאירק'ה שיחק בחצר הבית עם כמה דליים ומריצה חלודה, חסר מנוחה, חסר שקט, כי מחר "הוא" מגיע. איזה יום גדול בחייו.
"תהיה סבלן מאיר, ותכין דרשה קצרה להקביל את פני המלמד שלך" בקשה אמא.
הוא הכין מדרש חז"ל ממסכת עבודה זרה, על היום בו הקב"ה יאחז ספר תורה בידו ויודיע לאומות העולם, שמי שעסק בתורה יבוא ויקבל שכרו.
"אני", יאמר מאירק'ה למלמד, "רוצה להיות מאלה שיקבלו שכר על העיסוק בתורה, לא כמו אותם שוטים שרק עסקו בבניית גשרים, מרחצאות ושאר הבלים".
"רבי שלום בוודאי יחייך ויצבוט את לחיי" הרהר.
הזמן נדחף לו באיטיות משוועת, ואנחנו כבר ביום הגדול, היום שאחר איסרו חג. רבי שלום לא מגיע.
אולי בלילה יגיע? ואיננו מגיע.
עוד יום חולף. היום שאחרי היום שאחר איסרו חג. ורבי שלום? לא מגיע.
ועוד יום שאחרי היום, שאחרי היום שאחרי היום של איסרו חג.
ורבי שלום? לא מגיע.
מאירק'ה מתחיל להתרגל לכך שרבי שלום לא מגיע. הוא ילד, וכשילד לא לומד הוא משתובב, הוא מטפס על עצים, רודף אחרי כלבי רחוב, עוזר לשואב המים להרים את הדליים ממצולות הבאר. ככה זה ילד.
"אולי רבי שלום מצא ילד אחר יותר מוכשר ממני", הטריד הרהור את מוחו, "אולי, אז אבא יחפש לי מלמד אחר..." והוא אץ רץ למשובותיו.
... והנה לפתע הוא מבחין שאמא בוכה. הוא ניצב על ערמת עצי ההסקה, וראשו מציץ מבעד לחלון המטבח. היא ישובה על כיסא העץ הרעוע ליד שולחן האוכל הקטן, כתפיה רוטטות וכפות ידיה מנסות לעצור בעד שטף הדמעות.
אמא בוכה! לבו הקטן נרעד. מעולם לא ראה את אמו בוכה בסערת רגשות שכזו. כן, הוא יודע כי מול נרות השבת עיניה זולגות. הוא יודע ששם אמהות בוכות כי הן מתפללות על ילדיהן. מול נרות שבת קודש האמהות מתחברות לאותם רקיעים עליונים, השופעים, הזכים, הפתוחים לאותן נשים רחמניות הסוללות נתיבים של אמונה לצאצאיהן.
אמא פעם סיפרה לו, שהדמעות מול נרות השבת יש בהן גם שמחה על הזכות שיש להן ילדים לומדי תורה.
אבל עכשיו אמא בוכה ועכשיו אמצע שבוע, אחד עשר או שניים עשר ימים לעומר. לא מזמן הסתיימו ימי חג פסח הנעלים, ולדמעה זו מה זאת עושה?
הוא, מאירק'ה אוזר אומץ ולוחש על אוזנה את שביבי סקרנותו הקטנה.
"אמא, אמא למה את בוכה?".
אט אט היא זוקפת את ראשה, מנגבת בזריזות את פניה הלחות במגבת הפישתן הכחולה, ונועצת בו מבט שיש בו עיסה אמהית של אהבה, חמלה ודאגה.
"אני בוכה, מאיר'קה, אני בוכה כי המלמד הצדיק שלך עדיין לא הגיע. על פי מה שסיכמנו איתו הוא היה אמור להיות כאן מיד אחרי איסרו חג. יומיים שהוא מאחר. אולי הוא חזר בו, אולי לא הצענו לו שכר מספיק הגון".
"אבל אמא, בעצמך אמרת שהדרכים מושלגות, שהוא צריך לעבור את הגבול ולפעמים עושים בדיקות ומטרידים את העוברים ושבים. אני בטוח שמחר הוא כבר יגיע, לא היום, אבל מחר הוא יבוא לכאן, ומחר אתחיל ללמוד איתו תורה".
"כן בני, גם אני מקווה שהוא יגיע מחר, אבל מה יהא על התורה שלך היום? מחר זה מחר, אבל אין המחר יכול למלא את החלל של היום, והיום, ילדי, גם היום עסקת במשחקי ילדות ולא בלימוד תורה... ועל התורה שאיננה היום, עליה אני בוכה".
מאירק'ה ירד מעל ערמת העצים, בעט בה קלות ברגליו כדי להוריד ממנעליו את פתיתי השלג, וחש שהמילים והדמעות של אמא מחבקות אותו חזק חזק חזק, צורבות את ליבו כמכוות-אש. הנה הן נמסכות במחזור דמו, בכל כדורית דם לבנה או אדומה, וזועקות מכל נים ונים: "מה יהא על התורה של היום?!".
מאירק'ה הפך לימים לרבי מאיר שפירא מלובלין, מייסד מפעל התורה האדיר "הדף היומי", וראש ישיבת חכמי לובלין, אשר מפעליו הציבוריים והתורניים בתחילת המאה הקודמת הם נר לרגלי הדורות שבאו אחריו, ואין כאן מקום להרחיב.
פרי קטן
דמעות חורשות תלמים
הרב משה חיים לאו מנתניה, נצר למשפחת מרן הגאון רבי מאיר שפירא מלובלין זצ"ל, סיפר במתק לשונו ובחן אמריו, סיפור מרגש זה בניחום אבלים. כנצר לאותו גאון אדיר יש באוצרו מכתבים, כתבי יד, מאמרים וספרים רבים של סבו הגדול. בין הכתבים גילה שם את הסיפור המתוק הנ"ל בתוך מאמר שפורסם לפני השואה בפולין, לאחר פטירת אמו הצדקנית.
"אין לי ספק", הדגיש הרב לאו, "שהדמעות האמהיות הללו חרשו תלמים עמוקים של יראת שמים בליבו של מאירק'ה הקטן, והן שותפות מרכזיות לסיומי הש"ס של "הדף היומי" בקרב רבבות יהודים כמעט בכל פינה בעולם. צריכות אמהות להבין שכל מילה ודמעה נחרתות בלבבות הרכים ופועלות נצורות וגדולות".
"כל יום והדף שלו, כל יום ללא לימוד תורה זו אבידה שאינה חוזרת", נהג לומר בדרשותיו מייסד הדף היומי, ובכך הנציח לדורות את מה שינק מדמעותיה של אימו. אגב, יום או יומיים אחר כך הגיע המלמד רבי שלום מסכיטוב לעיירה, ולמד עם מאירק'ה שש שנים רצופות, לימוד מופלא שאת פירותיו קוטפים כולנו עד הרגע הזה ממש.