אור ברסלב
העיתונאי 6 שערי תורה

העיתונאי 6

שערי תורה

שערי כף-זכות

מה עושה דמעה באמצע השבוע?

החורף הרומני שלח זרועות נוקשות של כפור, ורוחותיו השוצפות זרזיפים קפואים וחדים, הותירו את היערות ערום ועריה. גגות העץ של העיירה הקטנה שאץ חישבו להתעופף להם אל-על, הרחק הרחק אל האופק האפור של הימים הצוננים הללו, שהיו קצרים אך אכזריים. שאפו להתעופף, אמרנו, אלא שקומץ מסמרים, הרבה תפילות ורחמי שמים, הותירו רבים מהם על מכונם.

תחילת המאה הקודמת.

בימינו, ברוך השם, גם בעיירות קטנות וכפרים נידחים בישראל, נוכל למצוא תלמודי-תורה שוקקים ובני תשחורת שוקדים על תלמודם לאלפים ולרבבות. לא זו אף זו, אין כיום תינוק של בית רבן שלא יזכה להיכנס בדלת הקידמית מחובק ומנושק בתרועות של אהבה. רק שירצה, רק שהוריו יבקשו, ומיטב המלמדים ישקיעו בו את מיטב כשרונם ומירצם.

בעיירה שאץ הזעירה והמושלגת לא היה מלמד תשב"ר אחד לרפואה, וזה לא פשוט בכלל. אי אז באירופה, בגלות, ובעיקר בעיירות מרוחקות, כמות הרובלים בכיסי ההורים היא זו שחרצה את דין ילדיהם. שכרת מלמד - יש לך סיכוי טוב שבנך יהא אחד העילויים. קצרה ידך מלממן מלמד - בנך יצא יהודי טוב, ירא שמים, אך מה לעשות, תלמיד חכם הוא כנראה לא יהיה.

הוריו של מאירק'ה בן השבע הם עניים, אבל הילד כל כך רוצה ללמוד תורה, כל כך שואף לגדולות, עד כי אביו ואמו מכרו כמעט את כל חפצי הניידי, כולל התכשיטים, וחסכו פרוטה לפרוטה כדי לאגור סכום נכבד של כמה מאות מטבעות למימון עתידו הרוחני של בנם.

עיניו של מאירק'ה זרחו כשאבא אמר לו יום אחד: "בני היקר, יש לי בשורות טובות עבורך. מיד אחרי חג הפסח, יום אחרי איסרו חג, אם ירצה השם, יגיע לעיירה שלנו מלמד דרדקי מן המעולים שבאירופה".

מאירק'ה קיפץ על השלג והעיף כדורים לבנבנים לכיוון היער.

"כמה טוב, מיד אחרי החג, כשהשלגים יעשו סימנים של הפשרה אני מתחיל ללמוד תורה! לא אהיה עגלון ולא סנדלר ולא חייט, אהיה בעזרת השם תלמיד חכם"...

כן, מדברים גדולות ונצורות על המלמד הנפלא, ירא שמים מרבים, רבי שלום מסכיסטוב.

אמא לוחשת על אוזנו של מאירק'ה:

"אבא התחייב לשלם לרבי שלום ממון רב לזמן הקיץ בתוספת כל צרכיו, אבל הכל שווה, בני, הכל שווה כדי שיצא ממך גדול בתורה. הלוא תדע, יקירי, כל יום ללא לימוד תורה, זו אבידה שאינה חוזרת".

כשהרוחות הפסיקו לנשוב ומפעם לפעם הציצו קרניים נזופות מבעד לקרעי עננים, מאירק'ה הפך למאושר יותר ויותר.

עוד יומיים חג הפסח.

הזמן עובר לאט, כמו צמד סוסים שבורי רגליים, שצריכים לסחוב בשלג, עגלת משא עמוסה לעייפה.

מאירק'ה רצה לדחוף את הזמן בכפות ידיו הקטנות, אבל איך דוחפים זמן? איך עושים שמחר בבוקר כבר יישב מולו רבי שלום הנערץ עם הגמרא הענקית "בבא קמא" או "בבא מציעא" ויפטם אותו באותם סודות גנוזים וטמירים שבסוגיות הש"ס?

סבלנות לא היתה הצד החזק של מאירק'ה, אך מכיוון שלא דוחפים זמן וחג הפסח, ליל הסדר כבר כאן, והמרור, והיין, המצות וההלל הגדול מחממים את הלבבות ומגרשים את החורף, הוא נאלץ לספור את השניות והדקות ואת הימים הספורים שעוד נותרו.

בדמיונו ראה את רבי שלום נכנס לצריף העץ שלהם עם שתי מזוודות שחורות גדולות, נעול נעלי פרוות שועל וכובע רחב שוליים על ראשו. הוא הביט בעיניו השחורות של רבי שלום - בדמיונו - והן השיבו לו חיוך.

"הו, הו", הרהר בלבו "העיניים שלו חכמות וטובות, אם הן נראות כך במציאות, אין לי ספק שאהיה מאושר ללמוד איתו עוד ועוד".

בשביעי של פסח טבעו כל המצרים בים, פרעה זעק "מי כמוכה" בלי דגש ו"מי כמוכה" עם דגש, ומאירק'ה התחיל לנשום את הבל פיו של רבי שלום המלמד ששמו הלך לפניו.

המרכבות שקעו להן, גופות חייליו של המלך המצרי פוזרו להן צפופות על החוף לפני שנבלעו בקרקע, ונותר רק להתכופף ולהרים את ביזת הים. איזה עושר!?

מאירק'ה לא התכופף להרים שום יהלום או מטיל זהב מן החוף. הוא שאף לסחוב את המזוודה השחורה הגדולה של המלמד המפורסם שעדיין לא הגיע, כי רק מחר איסרו-חג, ומיד למחרת איסרו-חג הוא יגיע.

החורף הרומני לא נטש לגמרי את גגות העץ, אך הותיר לענפי העצים שביער אקלים רגוע ונוטה להתחמם, כדי שיוציאו ניצנים של עלווה עם עתיד ירוק.

מאירק'ה שיחק בחצר הבית עם כמה דליים ומריצה חלודה, חסר מנוחה, חסר שקט, כי מחר "הוא" מגיע. איזה יום גדול בחייו.

"תהיה סבלן מאיר, ותכין דרשה קצרה להקביל את פני המלמד שלך" בקשה אמא.

הוא הכין מדרש חז"ל ממסכת עבודה זרה, על היום בו הקב"ה יאחז ספר תורה בידו ויודיע לאומות העולם, שמי שעסק בתורה יבוא ויקבל שכרו.

"אני", יאמר מאירק'ה למלמד, "רוצה להיות מאלה שיקבלו שכר על העיסוק בתורה, לא כמו אותם שוטים שרק עסקו בבניית גשרים, מרחצאות ושאר הבלים".

"רבי שלום בוודאי יחייך ויצבוט את לחיי" הרהר.

הזמן נדחף לו באיטיות משוועת, ואנחנו כבר ביום הגדול, היום שאחר איסרו חג. רבי שלום לא מגיע.

אולי בלילה יגיע? ואיננו מגיע.

עוד יום חולף. היום שאחרי היום שאחר איסרו חג. ורבי שלום? לא מגיע.

ועוד יום שאחרי היום, שאחרי היום שאחרי היום של איסרו חג.

ורבי שלום? לא מגיע.

מאירק'ה מתחיל להתרגל לכך שרבי שלום לא מגיע. הוא ילד, וכשילד לא לומד הוא משתובב, הוא מטפס על עצים, רודף אחרי כלבי רחוב, עוזר לשואב המים להרים את הדליים ממצולות הבאר. ככה זה ילד.

"אולי רבי שלום מצא ילד אחר יותר מוכשר ממני", הטריד הרהור את מוחו, "אולי, אז אבא יחפש לי מלמד אחר..." והוא אץ רץ למשובותיו.

... והנה לפתע הוא מבחין שאמא בוכה. הוא ניצב על ערמת עצי ההסקה, וראשו מציץ מבעד לחלון המטבח. היא ישובה על כיסא העץ הרעוע ליד שולחן האוכל הקטן, כתפיה רוטטות וכפות ידיה מנסות לעצור בעד שטף הדמעות.

אמא בוכה! לבו הקטן נרעד. מעולם לא ראה את אמו בוכה בסערת רגשות שכזו. כן, הוא יודע כי מול נרות השבת עיניה זולגות. הוא יודע ששם אמהות בוכות כי הן מתפללות על ילדיהן. מול נרות שבת קודש האמהות מתחברות לאותם רקיעים עליונים, השופעים, הזכים, הפתוחים לאותן נשים רחמניות הסוללות נתיבים של אמונה לצאצאיהן.

אמא פעם סיפרה לו, שהדמעות מול נרות השבת יש בהן גם שמחה על הזכות שיש להן ילדים לומדי תורה.

אבל עכשיו אמא בוכה ועכשיו אמצע שבוע, אחד עשר או שניים עשר ימים לעומר. לא מזמן הסתיימו ימי חג פסח הנעלים, ולדמעה זו מה זאת עושה?

הוא, מאירק'ה אוזר אומץ ולוחש על אוזנה את שביבי סקרנותו הקטנה.

"אמא, אמא למה את בוכה?".

אט אט היא זוקפת את ראשה, מנגבת בזריזות את פניה הלחות במגבת הפישתן הכחולה, ונועצת בו מבט שיש בו עיסה אמהית של אהבה, חמלה ודאגה.

"אני בוכה, מאיר'קה, אני בוכה כי המלמד הצדיק שלך עדיין לא הגיע. על פי מה שסיכמנו איתו הוא היה אמור להיות כאן מיד אחרי איסרו חג. יומיים שהוא מאחר. אולי הוא חזר בו, אולי לא הצענו לו שכר מספיק הגון".

"אבל אמא, בעצמך אמרת שהדרכים מושלגות, שהוא צריך לעבור את הגבול ולפעמים עושים בדיקות ומטרידים את העוברים ושבים. אני בטוח שמחר הוא כבר יגיע, לא היום, אבל מחר הוא יבוא לכאן, ומחר אתחיל ללמוד איתו תורה".

"כן בני, גם אני מקווה שהוא יגיע מחר, אבל מה יהא על התורה שלך היום? מחר זה מחר, אבל אין המחר יכול למלא את החלל של היום, והיום, ילדי, גם היום עסקת במשחקי ילדות ולא בלימוד תורה... ועל התורה שאיננה היום, עליה אני בוכה".

מאירק'ה ירד מעל ערמת העצים, בעט בה קלות ברגליו כדי להוריד ממנעליו את פתיתי השלג, וחש שהמילים והדמעות של אמא מחבקות אותו חזק חזק חזק, צורבות את ליבו כמכוות-אש. הנה הן נמסכות במחזור דמו, בכל כדורית דם לבנה או אדומה, וזועקות מכל נים ונים: "מה יהא על התורה של היום?!".

מאירק'ה הפך לימים לרבי מאיר שפירא מלובלין, מייסד מפעל התורה האדיר "הדף היומי", וראש ישיבת חכמי לובלין, אשר מפעליו הציבוריים והתורניים בתחילת המאה הקודמת הם נר לרגלי הדורות שבאו אחריו, ואין כאן מקום להרחיב.

פרי קטן

דמעות חורשות תלמים

הרב משה חיים לאו מנתניה, נצר למשפחת מרן הגאון רבי מאיר שפירא מלובלין זצ"ל, סיפר במתק לשונו ובחן אמריו, סיפור מרגש זה בניחום אבלים. כנצר לאותו גאון אדיר יש באוצרו מכתבים, כתבי יד, מאמרים וספרים רבים של סבו הגדול. בין הכתבים גילה שם את הסיפור המתוק הנ"ל בתוך מאמר שפורסם לפני השואה בפולין, לאחר פטירת אמו הצדקנית.

"אין לי ספק", הדגיש הרב לאו, "שהדמעות האמהיות הללו חרשו תלמים עמוקים של יראת שמים בליבו של מאירק'ה הקטן, והן שותפות מרכזיות לסיומי הש"ס של "הדף היומי" בקרב רבבות יהודים כמעט בכל פינה בעולם. צריכות אמהות להבין שכל מילה ודמעה נחרתות בלבבות הרכים ופועלות נצורות וגדולות".

"כל יום והדף שלו, כל יום ללא לימוד תורה זו אבידה שאינה חוזרת", נהג לומר בדרשותיו מייסד הדף היומי, ובכך הנציח לדורות את מה שינק מדמעותיה של אימו. אגב, יום או יומיים אחר כך הגיע המלמד רבי שלום מסכיטוב לעיירה, ולמד עם מאירק'ה שש שנים רצופות, לימוד מופלא שאת פירותיו קוטפים כולנו עד הרגע הזה ממש.

חומש עם רש"י

זמן קצר לאחר ששקעו ענני האפר על אדמת אירופה המדממת, חודשים מועטים לאחר שחלק מן הצוררים, תעשייני מכונת ההשמדה הנאצית, נלכדו בידי חיילי בנות הברית, ויומיים אחרי חג השבועות הצליח הנער עזריאל מנסבך - אוד מוצל מאש - לעלות על מעבורת קטנה בצרפת, שפניה לבריטניה.

הניצול בן ה-14 היה כה שדוף, עד שצלעותיו ניכרו היטב כסכינים חדות מבעד לחולצתו האפורה והבלויה. הוא הותיר הרחק מאחור, במחנות ההשמדה של פולין, הורים, אחים, אחיות ודודים ללא זכר, ללא שארית.

הוא לא היחיד. מאות אלפי ניצולים כמוהו נדדו בשדות הקטל באירופה תמהים ונבוכים, שברי כלים, שברי נשמות, מחפשים משען ומשענת, קורט נחמה לאובדן הבלתי נתפס שיצא מנדן חרבה של אומת גרמניה העמלקית אשר נבחרה להיות שבט מוסרו של הקב"ה מלך מלכי המלכים.

עזריאל התיישב על סיפון המעבורת רעב ועייף, אך עם עיניים דולקות כמו מדורות האש של התקווה הגדולה שיש לכל יהודי באשר הוא, העומד בפני ניסיון של אמונה ויכול לו.

עזריאל החליט לעבור לבריטניה לא מתוך שיקול דעת, כי לאיזה שיקול דעת ניתן לצפות מילד שנוף ילדותו בחמש השנים האחרונות היה מורכב ממוות, רעב, מכות, וסחיבת גופות מתאי הגזים למשרפות.

לבו נשאו אל האי הבריטי, האפור, הגשום, הבלתי מחייך כי ידיה הרחמניות של ההשגחה העליונה ניווטו אותו מתוך חשבון עלום, שלעולם לא נדע ולא נבין.

אך דרכו רגליו בנמל הבריטי, ביקש שיסמנו לו את הכיוון לעיר הבירה לונדון. למה לונדון? למה לא מנצ'סטר או ליברפול, או אולי בלפסט האירית? לא נדע לעולם.

עזריאל הצעיר הגיע ללונדון עוד יותר עייף ועוד יותר רעב, אך לא פשט ידו לקבץ נדבות.

"אני בן של מלך, נסיכו של מלך העולם, עברתי נסיונות עצומים של השפלות נוראיות, וכפי שהצילני מהתופת בוודאי יביאני לחוף מבטחים עם מיטה נעימה וארוחה חמה".

דוד המלך העיד על רגליו, כי הן נושאות אותו אל בית המדרש למרות שהתכוון להגיע לארמונו לעסוק בענייני המלוכה. נו, ולאן נושאות אותו רגליו של היתום עזריאל? אל דלת עץ גדולה ומעליה שלט פח לבן אך מחליד: "ישיבת תורת משה".

הוא דופק באצבע רזה על הדלת פעם, פעמיים ושלוש. איש עבדקן בעל הדרת פנים ועיניים מלטפות פותח את הדלת ומאיר פניו אל היתום.

"כן ילדי".

"באתי ללמוד תורה כאן בישיבה. האם תקבלו אותי?" ראש הישיבה הרב שמואל שפיגל חייך אליו בפנים מאירות:

"למה לא, רק ספר לי בבקשה מה כבר הספקת ללמוד, מה אתה יודע?".

בגאווה בלתי מוסתרת סיפר עזריאל היתום "אני יודע חומש עם רש"י".

ראש הישיבה הכניסו פנימה והגיש לפניו פת לחם, אומצת בשר, ירקות וכוס מים גדולה. עזריאל נטל ידיו, ברך והחל לאכול. הוא ידע שיהודי לא טורף. יהודי אוכל באצילות, ללא רעבתנות. הוא ידע, כן הוא ידע, אבל שלעולם לא תתנסו ולא תחוו רעב שכזה. תוך דקותיים הוא בלע את המזון ונרגע.

ראש הישיבה הרב שפיגל ליטף את לחיו של הנער ואמר: "יקירי, בני האהוב, צר לי אך כאן בישיבתנו לומדים בחורים קצת יותר גדולים ממך. זו לא ישיבה מתאימה עבורך. אם תרצה אשלח אותך לישיבה מתאימה, לכאלה שיודעים בינתיים רק חומש עם רש"י".

עזריאל הקטן, שעל גבו ועל נפשו צלקות ושריטות ובליבו פצעי ענק, שאף אויר לריאותיו ואמר: "כבוד הרב, לבי אומר לי שכאן מקומי, איתך ועם תלמידיך. אם אספר לך רק פיסה קטנה ממסכת חיי בחמש השנים האחרונות, לא תוכל לומר לי "לא". כאן מקומי. מכאן, בבקשה ממך, מכאן אני רוצה לצמוח ולגדול ולפרוח עם החומש ועם רש"י ועד לפסגות הכי גדולות. אנא!".

ראש הישיבה הביט לתוך עומק עיניו של עזריאל, וגילה שם פנינים של טוב לב ורצון עז. הוא לא היה מסוגל לדחות את עזריאל.

"בסדר", אמר "אבל אני מטיל על כתפיך הקטנות אך החזקות את המשימה למצוא לעצמך חברותא שתוכל לקדם אותך בלימוד התורה, והאמן לי שזה לא פשוט".

אחרי ברכת המזון התעשת עזריאל והשיב לרב שפיגל בזו הלשון: "אמצא חברותא כבוד הרב, אולי אפילו יותר מאחת".

הרב שפיגל הוביל את הנער לחדר קטן ובו שתי מיטות.

"זה חדרך. בקומה השניה בית המדרש. מחר בבוקר אמתין לך שם. לילה טוב".

למחרת בבוקר נכנס הנער עזריאל מנסבך לבית המדרש, כשבידו שתי חתיכות קרטון קטנות ועליהם כתוב בדיו שחור "אני עזריאל מנסבך יודע בינתיים חומש עם רש"י, מבקש מתנדב שיהיה לי חברותא".

הוא הצמיד קרטון אחד על דלת הכניסה לבית המדרש, ואת חתיכת הקרטון השניה על הקיר הדרומי. אחר כך התיישב בפינת בית המדרש, פתח חומש "ויקרא" והחל לקרוא בו. מהר מאד התברר לו שהקריאה קשה עליו, וגם רש"י לא כל כך מובן לו. הוא הבזיק מבט לעבר שלט הקרטון ועיניו מלאו דמע.

"ריבונו של עולם, אני מקווה שאני לא מטעה פה אף אחד, הם גאונים בגמרא ואני בקושי קורא... חמש שנות המלחמה רוקנו אותי...".

הוא השפיל את ראשו על שולחן העץ, והתייחד חרישית עם יגונו הפרטי, עם אבלו על הוריו ואחיו, עם עצבונו הצורב על חלל ידיעותיו בתורה.

שערי דמעות - כידוע - לא ננעלו.

שלושה ימים היו תלויות המודעות של עזריאל, אך איש לא הגיב או לפחות התעניין. הוא לא רצה להטריד את ראש הישיבה. לפתע אזר אומץ, והחלטה חדשה ביצבצה ממעיינות חיותו. "אעבור מתלמיד לתלמיד ואבקש שילמדו איתי. אין ספק שמישהו יתנדב...".

הוא ניגב את עיניו, זקף את כתפיו הרזות, ייצב את ראשו והחל סובב לו בין עשרות התלמידים.

"שלום עליכם, שמי עזריאל מנסבך, אני תלמיד חדש בישיבה, בינתיים אני יודע רק חומש... (הוא חשש להגיד עם רש"י). אולי תסכים ללמוד אתי?".

הוא נע בין השולחנות, והבחורים שהיו שקועים בלימודם ובבניית עולמם התורני, לא יכלו להענות לבקשתו. חלילה, הם לא פגעו בו, הם היו עדינים, והבינו את רצונו ושאיפותיו, אבל הם הרגישו שהם לא מסוגלים להעתר לבקשתו.

עזריאל חש מועקה כבדה שהקשתה על נשימתו, הוא לא הבין מדוע הבחורים מסרבים ללמוד איתו.

בקצה בית המדרש הבחין בשני תלמידים כמעט מתקוטטים ביניהם, לומדים בריתחא דאורייתא. קנאה לוהטת איימה לכלות את ריאותיו של עזריאל, והוא חשש מאד להתקרב לשני הצורבים הללו, שהיו שקועים עד צווארם באוהלה של תורה.

"אבל נותרו רק הם..." הרהר, "אולי אחד מהם יסכים ללמוד איתי".

"אני עזריאל מנסבך..." השניים השתתקו.

"אתה עזריאל? ברוך השם. קראנו הבוקר את השלט שלך כי הגענו רק היום בבוקר לישיבה, ובאמת תכננו לשוחח איתך. אנו נשמח ללמוד איתך ונתחיל בחומש עם רש"י. השמים הם הגבול. שמי יוסף".

"ושמי מנחם. ברוך הבא עזריאל, לבנו ושכלנו מוקדשים לך באהבה רבה".

מנחם ויוסף, שכבר אז היו משכמם ומעלה מונחים ושקועים בלימוד התורה, מצאו זמן ללמד ולהדריך את עזריאל, שאט אט התעלה על עצמו ועשה חיל בתלמודו.

עם הגיעו לפרקו נישא עזריאל לבת גילו והקים בית נאמן, אך עקב קשיי המחייה ולאחר שנועץ עם ראש הישיבה, פנה לעסקים.

אנחנו שטים על ספינת הזמן, האצה שבעים שנה קדימה. עזריאל - כיום - הוא גביר אדיר שעסקיו חובקים עולם וידו נדיבה וטובה, ולזכותו רשומים מפעלי תורה עצומים ואחזקת תורה עד לאין חקר.

לא מכבר הוא הכניס ספר תורה לאחת הישיבות הקדושות בישראל, ונשא דברים. נציין כאן במשיכת קולמוס כי הגביר האדיר ר' עזריאל מנסבך איננו איש דברים ולא נושא נאומים, אשר על כן רבים וטובים נדרכו לשמוע את דבריו.

במילים קצרות הוא תיאר את מסכת חייו הנוראה בימי השואה, עד להגעתו לישיבה, לימודיו שם, ועסקיו. וכך סיים את דרשתו:

"רציתי לספר לכם יקירי, רבנים, אברכים ובני תורה, כי מזה 70 שנה שאני עוקב אחרי השניים שמסרו נפשם עבור היתום שבקושי ידע חומש עם רש"י, שניהם כיום שני גדולי תורה (וכאן נקב בשמותיהם, יוסף ומנחם עם שמות משפחותם, ק.ל.) מרביצי תורה לאלפים. ואני רוצה לחזק אתכם אחי האהובים, באהבת איש את אחיו, בהשפעה עד אין קץ של אהבת חינם לזולת. איש לרעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק. שנדע ונפנים כי מי שמוכן לעזור לזולתו ולחזקו בלימוד, זוכה לסייעתא דישמיא מופלאה, שתוביל אותו לגדלות בתורה, ואני עד נאמן לכך".

פרי קטן

לעשר את הזמן

סיפור יקר זה סופר לא מכבר בפורום של מנהלי תלמודי תורה, ושמות גיבורי הסיפור ידועים אף הם. לנו חשוב הלקח, הצידה לדרך עמה נצעד במשעול חיינו הרוחניים.

מרן הגר"ש שקופ זצוק"ל כתב, שעל כל יהודי לעשר את זמנו למען הזולת וללמדו תורה. זה לא הפסד, זה רווח נקי. המעשר שאנו מעניקים לאחינו מן השדות, לכאלה שגם חומש עם רש"י אינם יודעים, הוא מפתח אדיר של סייעתא דישמיא רוחנית. אם לא לנו, לכל הפחות לילדינו, לנכדינו.

ויפים הדברים לתיתם אל הלב.

תוכן העניינים

העיתונאי 6

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה