שערי רגישות · השברולט של זליג קאופמן
פרק א'
ישנו ביטוי הרווח במקומותינו, הבא ללמד על אופיים של אנשים מסויימים עם עקרונות נוקשים שהם לא זזים מהם מילימטר, גם את השמים יפלו. גם אם תביא להם את מיטב האסטרונומים שיוכיחו להם שהירח משייט על הכינרת, ומיטב הארכיאולוגים יודיעו שנחשפה כוס הקידוש של רש"י, הם בשלהם, לא מתרגשים, לא מנידים עפעף, ואפילו לא ירוצו למוזיאון או לחוף כינר להיווכח בחדשות הנפלאות הללו.
"ראש מרובע", זה הביטוי.
חלילה וחס שלא יחשדו ב"קוטף סיפור", כי יש לו נטייה לבקר או לפגוע לו בקוצו של יוד באנשי העקרונות הללו. להיפך, הראש המרובע, המקובע, היציב בדרך כלל, לא מאכזב את נושאיו, ובמרבית המקרים המרובעות הזו מוכיחה את עצמה ביצירתיות איכותית, ואפילו מוסרית מן המדרגה הראשונה.
"אני יש לי ראש מרובע" היה נוהג לומר באנגלית פשטנית מפעם לפעם, החרשתן הנודע זליג קאופמן שעסקיו המסועפים תקעו יתד נאמנה בעיר הבריטית ליברפול. לומר לכם שאדון קאופמן היה דתי גדול? או מהדר במצוות? נו, נו, לא הייתי לוקח על כך אחריות, החרשתן קאופמן היה דתי קטן מאד גם לפי ההגדרות שלו, "אני דתי קטן, אבל לא קמצן" נהג לומר.
נו, אתם שואלים בוודאי, מה ענין הקמצנות לסיפורנו?
התשובה פשוטה בתכלית, אלא שאנו זקוקים לאיזה זרקור הסטורי חביב. ובכן החרשתן קאופמן ירש מאביו לפני כ- 50 שנה, מסגריה קטנה ודלוחה באזור התעשיה הליברפולי, ועם השנים הפך את עסקי הברזל למנוף כלכלי שראוי להתקנא בו. הוא פיתח חוש עסקי ומערכת מתוחכמת לאיתור מרבצי ברזל חלודים, או גרוטאות שונות ומשונות לנייד אותם ולהפכם במפעליו לברזל זמין איכותי ונחשק בכל שווקי אירופה וסין. החיבור לחומר, סחף את זליג לתאוות ממון לא קטנה, ידו היתה קפוצה, והוא הנהן בשלילה - באפון קבוע - לעבר השנוררים שפקדו מפעם לפעם את משרדיו.
בוקר אחד לפני כ- 30 שנה, החליט מיודענו לבדוק מכונה אימתנית לכיווץ מוטות ברזל, בטרם יועברו גושי המתכת לכור ההיתוך הלוהט. אל תשאלו איך למה איך וכמה, אבל משמים שרוול חולצתו השתרבב לו לתוך זוג גלגלי שיניים, וידו הוטחה לתוך פס הייצור הקטלני וה' ישמור אותנו מכל נזק אסון ומחלה אבדה ידו הימנית של זליג ואיננה עוד. בנס לא נבלע כל גופו בגליוטינה הזו.
לאחר סידרת ניתוחים הותקנה לו יד תותבת, אך הוא העדיף לוותר עליה ולנוע בחופשיות בין פקידיו ופועליו, עם יד אחת השמאלית כמובן, בתוך שרוול, ומנגד שרוול ימיני אורירי ומרחף לו.
זליג קאופמן עם השרוול המעופף לימינו לא חזר בתשובה שלימה, אבל השכל היהודי הפשוט לימד אותו דבר אמונתי בסיסי, הבנה של "ראש מרובע".
וכך הודיע זליג לבניו ולאשתו אחרי ההחלמה מן התאונה הנוראה: "תראו' מכל הטרגדיה הזו הפקתי לקח אחד. היד הימנית הקמצנית שלי הלכה ונעלמה לה, יחד עם גרוטאות הברזל, ומדוע? כי מעולם לא פיזרתי איתה צדקה לא השתמשתי איתה כמו שצריך, לכן האלוקים אותת לי, "זליג אם תמשיך להתקמצן, גם היד השניה בסכנה", אז שימו לב, מכאן ואילך אני פותח, ואוי ואבוי לכם שתתעלמו משנורר, או מקבצנים. כל מי שידפוק על דלת הבית, מ-ש-ח-ר-ר-י-ם. מכמה? זה אני מחליט, אני ראש מרובע ויש לי עקרונות. תרומה של יותר מ 50 דולר, תשאירו לי לבדוק אם מדובר בנוכל או באומלל אמיתי, עד 50 דולר מעלימים עין, ואני מאשר לכם לתרום".
ומכאן ואילך קוראים נפלאים, הראש המרובע של החרשתן קאופמן, היה עסוק גם במתן תרומות, ועפ"י רוב בעין יפה. אך ראש מרובע, ועוד של חרשתן לא בדיוק למדן גדול, תורם רק לדברים שהוא רואה בעין ויכול למשש. ספריות עירוניות חדרי מחשב, מחשבים, אופניים לילדים עניים, ואפילו מצרכי מזון בחגים. הגויים הבריטיים מאד נהנו ממתנותיו, וגם קומץ יהודים. עד לפני חמש שנים תרומותיו לא עברו את גבולות האי הבריטי, והם ניתנו בד"כ לאירגונים ומוסדות לא בדיוק דתיים.
עד... עד שנחומק'ה אברהמי המזכיר החרוץ של מוסדות החינוך "שבילי אורייתא" בירושלים, שמע באיזושהי שיחת חולין בין שני סוחרים, על הגביר הגידם שמפזר בעין יפה, אבל לא בדיוק למקומות הנכונים.
נחומק'ה, בן ה 35 חייכן בלתי נילאה, טיפוס צנוע מסתפק במועט שבמשך 10 שנים עסק בקיבוץ תרומות למוסדות על אופניו החלודות, והסתפק בסכומים קטנים, החליט שבאופן יוצא מן הכלל הוא נוסע לאנגליה, וקונה מסילות ללבו של הגביר הבריטי. ליבו ניבא לו שיש שם ברכה. מעניין.
ראש הישיבה הרב יששכר גינצלר נתן לו את ברכת הדרך, צייד אותו בשני כרטיסים ובאלבום מפואר של המוסדות. תתפלאו, עד אותו יום, מעולם לא עשו המוסדות הנ"ל שנור בחו"ל. "שיהיה בהצלחה" איחל למזכירו שהיה בעבר גם תלמיד הישיבה "יהי רצון שתשא חן בעיני אלוקים ואדם" יאוזכר כאן שנחומק'ה שלנו למד במשך חודשיים את השפה האנגלית, ויכל לה.
נחומק'ה נחת "בהיתרו" עלה על מונית מזדמנת ותוך זמן קצר ניצב מול דלת משרדו המאובקת של זליג קאופמן. לזכותו של החרשתן ייאמר, שניתן היה להיכנס למשרדו, בלי הרבה גינוני טקס וצרמוניות של מזכירות חוסמות ועוזרים חסרי סבלנות.
נחומק'ה התיישב על הכורסא העמוקה מול עיניו התמהות של זליג קאופמן, חייך את חיוכו הענקי והמתוק, ופצח במונולוג כובש לבבות באנגלית עילגת, כשפאותיו מתבדרות להן עם משבי המאוורר הצורמני שעל הקיר ממול. זאת למודעי, שמאז נגדעה ידו של קאופמן, הוא פיתח שנאה למזגנים שאת שורשיה רק הוא והקב"ה יכלו לדעת.
"אני מישראל, מירושלים, ממוסדות החינוך "שבילי אורייתא" ושמעתי שאתה נדיב גדול. שמי נחומק'ה אברהמי, ואני מזכיר הישיבה. אין לך מושג כמה ילדי חמד לומדים אצלנו תורה, מכיתת גן עד החתונה בסיום לימודיהם. הם מתחנכים לאהבת ישראל, לאהבת התורה, לאהבת הקב"ה. אני רואה בעיניך, שאתה אדון קאופמן, יהודי ששופע אהבת ישראל, אבל לצערי בינתיים הבריטים ושותפיהם נהנים מתרומותיך. אני לא חצוף, אבל אני חושב שזו שליחות גדולה מצידי להאיר את עיניך כדי שממונך ייתרם למוסדות חינוך של אחיך היהודים. אל תשכח מיסטר קאופמן, אנחנו יהודים, ועל הכל יבוא הקב"ה בחשבון, על כל דבר וענין. כל פרוטה שנתת תעמוד בפני בית הדין הגדול בשמים, ותעיד מה עשו איתה...".
זליג קאופמן פקח שתי עינים משתאות ומסוקרנות, בידו השמאלית הוא גרד את מצחו בעוד שרוולו הימני נע מעלה מטה אף הוא, לקצב משבי הרוח של המאוורר הצורמני. מעולם, אבל מעולם, הוא לא שמע נאום כזה בוטה ועשיר במוסר מפיו של שנורו בריטי כזה או אחר.
"כן, מיסטר קאופמן, כל פרוטה, כל פאונד וכל פני, יספרו לאבינו שבשמים לאן הן הופנו. האם למימון מוצג ארכיאולוגי במוזיאון משעמם, או להקמת בית ספר ללימוד תורה".
גם נחומק'ה לא האמין למשמע המרגליות הפנטסטיות והחותכות שפיו הפיק ללא שום הכרות מוקדמת עם הקליינט שממולו, אבל ליבו אמר לו שאלה דברי אלוקים חיים.
החרשתן הגידם, זליג קאופמן חש שליבו צמא למוסר הנוקב הזה, ועיניו ביקשו עוד מילים, עוד תוכחה, עוד ועוד.
נחומק'ה המשיך עם האנגלית הקלוקלת שבפיו, עם תיבול פה ושם של פסוקים ומשניות ממסכת אבות.
"פת במלח תאכל, מים במשורה תשתה ועל הארץ תישן... כך מלמדים אותנו חז"ל הסתפקות במועט, צניעות. יהודי צריך לדעת שהממון שנתן לו בורא עולם, איננו מיועד לתענוגות שלו, אלא להרבות כבוד שמים, להרבות חסד. אני לא בא בטענות אליך אדון קראופמן, מי אני ומה חיי, בסה"כ מזכיר פשוט של מוסדות תורה בירושלים. אני לא מטיף לך מוסר, רק רוצה שתדע, שמרבה נכסים מרבה דאגה. פרוש הדברים, שלעתיד לבוא, הקב"ה ישאל אותך מה עשית עם הנכסים שלך, האם רק דאגת לעצמך, לתענוגותיך למעמדך, או אולי דאגת בעיקר לזולתך. וכל מי שיש לו יותר נכסים בעולם הזה, עליו להיות מודאג מאד לקראת יום הדין בעולם הבא כדי לתת תשובות על השימוש הנאות בנכסיו".
קאופמן הניח ראשו על כף ידו שעל השולחן וביקש - ללא מילים - לשמוע עוד כמה שיותר...
"דבר אחרון רציתי לומר לך ידידי החרשתן הבריטי", שאף נחומק'ה אויר לריאותיו, "שאני עוסק בהתרמה לישיבה שלי כבר כ 10 שנים, ואני רוכב על אופנים חלודות משכונה לשכונה ומקבץ נדבות, כדי לתחזק את הכל. על אופניים! יש ימים שאני חוזר עם רגלים שבורות, כולי מזיע ובסוף החודש מקבל משכורת קטנה. ברוך השם אני לא מתלונן.. אני מאושר לפחות שאני עושה את המעשה הנכון בזמן הנכון ובמקום הנכון. אני עוסק באחזקת תורה, וזו הפעם הראשונה שאני בחו"ל, ואתה הגביר הראשון ואולי האחרון שבאתי להתרימו בארץ נוכריה".
נחומק'ה הניח את האלבום מול פניו של זליג וסימן לו שיעיין.
החרשתן דיפדף באיטיות בידו השמאלית, תוך שהוא תוקע מדי פעם מבט מעריץ במזכיר הישיבה שעורר בו זיק כבוי.
"תשמע אדון נחומק'ה אני מאד מעריך את הישרות שלך, את האמת הפנימית שבערה מדבריך, גם המוסדות שלך נוגעים לליבי אבל בעיקר אני מעדיף את ההסתפקות שלך במועט. נוסע על אופניים כדי לקבץ נדבות? לא יאומן! אתה איש גדול, אבל אני נחומק'ה איש עסקים עם ראש מרובע, ממש מרובע, אני עושה איתך עכשיו עיסקה בלחיצת יד, ואתה יוצא מכאן עם מתנה גדולה למוסדות שלך, מסכים".
"מסכים", הנהן נחומק'ה.
"לאחר בדיקה יסודית שהמוסדות שלך אכן קיימים ונושמים, אני נותן עכשיו הוראה טלפונית לסוכן המכוניות שלי, שיעביר לך לישראל מכונית שברולט חדשה, לצורך הפעילות שלך בישיבה. תתרים איתה, תסיע את ראש הישיבה, תסעו בה לפגישות, תעשו איתה חסדים. ואפילו, אתן לך עוד סכום יפה עבור דלק ותיקונים, למשך שנה. אבל זה התנאי ידידי, תעשו חסדים למען עם ישראל ולמען הישיבה, עם המכונית שתרמתי. מסכים נחומק'ה? ואתה בלחיצת יד חותם אותו עכשיו חוזה".
נחומק'ה הושיט ידו, "מסכים", אין לי רשיון נהיגה, אבל מסכים".
חודשיים אחרי פגישה מעניינת זו הגיע נחומק'ה לנמל אשדוד והוציא את הרכב המפואר מדגם שברולט ממגרש החניה. למותר לציין שהוא הספיק בחריצותו לעשות רשיון נהיגה לאחר שעבר טסט במכה ראשונה, ומה אתם רוצים שהוא ישאיר את המכונית שתחליד? חלילה. לא ולא.
פרק ב'
שימו לב, שימו לב, נחומ'קה אברהמי המזכיר עדין הנפש של מוסדות "שבילי אורייתא", שבמשך 10 שנים ויותר נדד על אופניו החלודות בין סימטאות ירושלים כדי לשנורר תרומות למען תלמידיה, יצא מנמל אשדוד עם מכונית שברולט מן הדגם האחרון. אחד מן הסוכנים בנמל ליחשש לאוזנו "עד כמה שידוע לי אדוני, גם לנשיא ארצות הברית, יש רכב כזה, יש מן הדגם הזה אולי 30-40 מכוניות".
ליבו של נחומק'ה החסיר פעימה, והוא ניסה להרגיש קלות, כיצד מרגיש נשיא של מעצמה מערבית ועשירה זו.
נו, אתה מבינים, במחי ביקור קטן במגרש החניה הענקי באשדוד, הרובץ אל מול חוף ים התיכון, הפך נחומק'ה אברהמי לבעליה של מכונית יוקרתית מדהימה בגודלה וביופיה, שאפילו דוכסים ורוזנים שוכני סביון או קיסריה, לא מתהדרים בה. כן, שיהיה ברור, לנחומ'קה החביב לא היה מושג חצי ירוק במכוניות, במחיריהן ובשמן הטוב, אבל מיד כשהתניע את הרכב, ולחץ על דוושת הגאז, הוא חש כמו אותם אסטרונאוטים כובשי חלל, אשר בלחיצה קטנה על כפתור אדום במרכז החלל שביוסטון טכסס - מתרוממים אל גבהים דמיוניים חסרי תפישה, המאפשרים להם לדגדג את זנבותיהם של כוכבי שביט, ולהתבשם מנופים מדהימים קסומי הוד ושובי נפש בתחתית עולם העשיה, שעדיין רוב גנוזותיו לא נודעו לחוקרי החלל, ירום הודם.
השער נפתח, נחומק'ה פנה ימינה ואחרי 100 מטר השתלב עם התנועה של הכביש הראשי. הוא לחץ על הכפתור החשמלי שלשמאלו ואויר נעים חדר למכונית וניפנף את שתי פאותיו הארוכות.
שלא תצטרכו לעמוד בנסיונות לא פשוטים שכאלה, באמת שלא לא אני ולא נחומק'ה מאחלים לכם לקפוץ מאופניים חלודות סוג ד', למכוניות הכי נוצצת בראש פסטיבלי המודה והצרמוניות של מכוניות תבל החדשניות.
זה לא לקח יום או יומיים, זה לקח בערך שבועיים, עד שנחומק'ה התרגל לחלוטין לתענוג האובססיבי של נהיגה ברכב חללי זה, (מזגן חזק, כורסאות הכי נוחות, נינוחות בשיאה). שכבש לו עיניים מעריצות ברחבי ירושלים ולעיתים אף גלש למרחבי השפלה כדי להרחיב את מעגל המעריצים הבולעים אותו בעיניהם.
רק לידיעתכם, ראש הישיבה הרב יששכר גינצלר הביע מיד בשעה הראשונה מחאה צורבת.
"נחומק'ה, נפלת על הראש? אתה ממש לא נורמלי! מי יכול להרשות לעצמו לנסוע בכזו מכונית? עד היום נסעתי באוטובוסים וגם כשנותרו לי כמה פרוטות בכיס, לא הזמנתי מונית, אלא רק בעתות חרום. אני פשוט לא מעיז לעלות על המכונית הזו, תחזור לזליג שלך מאנגליה, ותגיד לי תודה רבה. אני מוכן אך ורק למכור אותה, ולהשתמש בכסף לצרכי הישיבה". כך הרב יששכר.
נחומק'ה הסכים עם כל מילה של ראש הישיבה, הוא חש מועקה מחד, ומאידך הוא חשש לאבד תורם אדיר מימדים זה, אשר בינתיים תרם מכונית ומי יודע, מה יתרום בעתיד.
"מסכים איתך כבוד הרב" הצטדק נחומק'ה "אבל אדון קאופמן מאנגליה, הוא טיפוס עם ראש מרובע, הוא תורם אך ורק לחפצים שהוא יכול לראות ולמשש. אל תשאל איך ולמה, אבל כדי לשכנע אותו לתרום לנו, סיפרתי לו שאני נוסע על אופני בין שכונות העיר כדי להתרים, וחוזר מזיע ויגע. הבן-אדם כמעט התעלף מהתרגשות והערצה. הוא חי בתוך בור השומן שלו, וזו היתה הפעם הראשונה שלו שהוא נתקל בדוס ירושלמי כמוני עם פיאות ענק ואופניים, שמשדר עניות שורשית מן המעלה הראשונה, היישר מתחילת המאה הקודמת. לכן העיסקה, כלומר התרומה, הראשונה שעלתה במוחו, זו קניית מכונית עבור הישיבה, כשהוא מחתים אותי על חוזה, שהרכב הזה יעשה רק מצוות, יסיע אותי לתורמים, יסיע אותך לישיבה ולעצרות התעוררות, ובקיצור יעשה טוב לעם ישראל. אם חלילה אודיע לו שאנחנו מוותרים על השברולט, הוא עלול להיעלם לי חלוטין מן הנוף. אני אומר לרב מנסיון, זו הקרבה קטנה מצידנו, להתבזות ולנסוע בשברולט המפוארת הזו, אך מתוך הנחה שבשנה הבאה אי"ה, נקבל ממנו בונוס הרבה יותר יעיל וחיוני למוסדותינו".
השיג והשיח הזה נמשך כשעה, ובסופו בלע הרב יששכר גינצלר את הגלולה המרה, והותיר את מפתחות היוקרה בידיו של מזכירו הנאמן.
הנה כי כן, חלפו להם כבר מספר חודשים ונחומק'ה נהג השברולט דאג ליידע את חצי ירושלים, שהשברולט היא תרומה, ואך ורק תרומה, ושאף אחר לא יחשוד בו שהוא זכה בלוטו או בירושה של דוד עשיר אשר הותיר צוואה חתומה בכספת של עורך דין יהודי דרום-אפריקני. מרבית ירושלים הפנימה את המסר.
וכי צריך לספר לכם מה טעמו של יין מעודן ומשכר? וכי לא מיותר לחרוט על גווילים כמה מתעתע קיסמו של התענוג משדר היוקרה לנהוג ברכב חלל ברחוב יפו באמצע היום?
לא, באמת שאין צורך. ואתם בדיוק כמוני, שותפים עכשיו לתהליך הלא כל כך בריא (בלשון המעטה) שעובר על נחומק'ה המזכיר הצנוע, השועט במרחבי ירושלים לענייניו ועסקיו. כן, כן, מפה לשם ומשם לפה, תוך ניצול ציני של 1500 היורו הנוספים שהעביר החרשתן הבריטי זליג קרופמן (לצורך מימון דלק, ביטוח ותיקונים זוכרים) לחשבון בנק חסוי של הישיבה, החל נחומק'ה לתדלק בחופשיות ולטייל בארץ, לבקר חברים וידידים, לעשות קניות משפחתיות, ובקיצור יותר ממה שהשברולט שרתה את הישיבה, היא הפכה להיות "שפחתו" הנוצצת של המזכיר.
קורה, מתרגלים מהר מאד לפינוקים.
אבל כאן המקום להודיע בשער בת רבים שרגליו של ראש הישיבה יששכר גינצלר, לא דרכו במכונית חד וחלק.
"זה לא בשבילי נחומק'ה, אני ממשיך עם אוטובוסים ותעשה הכל כדי שהאוטו הזה ייעלם מהנוף של הישיבה", למותר לציין שהיו רבים וטובים אשר היו עסוקים עד למעלה מאוזניהם בנייעס שסביב לשברולט, הם לעסו וליהגו המון מילים של הבאי ורעות רוח על ביצועיה איכויותיה ושאר שגיונותיה, של המכונית אמריקנית.
בשעה טובה ומוצלחת רשמו לפניהם המטאורולוגים: "חורף מבורך".
גשמי זלעפות היכו ללא רחם יומם וליל בציר הרוחב שבין בני -ברק לירושלים, עננים אפורים וצפופים לא עשו שום סימן שיש בכוונתם לעזוב, ואילו הכינרת אותתה שהקו האדום נמצא כבר הרחק מסיוטיה. מזל וברכה.
מיד אחרי תפילת ערבית ב"זכרון משה" החליט נחומק'ה לעשות שנור קטן בגבעה הצרפתית, ומשם לגלוש לבני ברק לביקור משפחתי ולקנייה קטנה.
בני ברק מוצפת.
קור חודר לעצמות. פה ושם נרשמו הפסקות חשמל.
אנשים וילדים עם מטריות רצים כאחוזי תזזית בין נחלים שוצפים לשלוליות עמוקות.
הרוח החצופה מעיפה כיפות ומטריות, התחבורה הציבורית מקרטעת והמוניות לא בדיוק נותנות מענה.
נחומק'ה הפעיל את החימום, לחץ על הטייפ הדגיטלי. נפשו נמסכה בפינוק הפנטסטי, שלא היה אלא שילוב של כורסא נוחה, חימום נעים ושיר נוגה "רחם, רחם... על עמך".
הוא פנה מז'בוטינסקי ברמזור שמאלה לכיוון רח' רבי עקיבא. כבר בתחילת הרחוב נופפו לעברו כמה אנשים שיעצור טרמפ הוא אך לא היישיר מבט לעברם. נחומק'ה היה עסוק במחשבות אחרות והתמזג עם המוסיקה המרגשת. השברולט נעה באיטיות במעלה רחוב רבי עקיבא, עוד ידיים התחננו לטרמפ, על רקע מימטרים עזים.
נחומק'ה היה מרוכז באספלט שלפניו, וכך הגיע עד למחוז חפצו. ברחוב ירושלים, מצא מקום חניה ופנה לעניניו.
יש הפתעות חברים.
למחרת בשעה 10 בבוקר, ללא התראה מוקדמת דפיקה על דלת המשרד.
נחומק'ה פותח, וכמעט בולע את לשונו. מולו, עם כובע קסקט כחול לראשו, חולצת משבצות סגולות ומכנסיים צהובים, כששרוול ימינו נע לו ימינה שמאלה - לא פחות אבל יותר אדון זליג קאופמן. נחומק'ה נשם עמוק, התעשת וחיבק בחביבות את האורח הבלתי צפוי, "הו, ברוך הבא, ברוך הבא אדון קאופמן".
השניים החליפו כמה מילות נימוסין, ואז שלף התעשיין מאנגליה מכיס מכנסיו, שלושה דפים מקופלים.
"הבט נחומק'ה, זה החוזה שחתמת עליו לפני שמונה חודשים, הבט על סעיף מספר 6.
"מכונית השברולט תשמש את הישיבה לצרכיה, תרומותיה ולעשיית חסד עם כל עם ישראל". זוכר נחומק'ה?".
"בהחלט, זוכר אדון קאופמן יקירי".
"יופי, אני שמח שאתה זוכר. אני הבהרתי לך שהסעיף הזה בשבילי הוא הכי חשוב, כי אתה זה ששכנעת אותי שתרומות למען בני התורה, למען יהודים, הן הכי חשובות".
"נכון, נכון".
"ובכן נחומק'ה יקירי, אתמול בלילה במסגרת עסקיי הגעתי לבני ברק. לאחר פגישה עסקית קצרה ירדתי מהבנין של "מכון מור" וחיפשתי מונית שתסיע אותי לתוך בני ברק, למלון ויזניץ'. והנה, לנגד עיני השברולט הנוצצת שלנו ניצבת במלוא תפארתה ברמזור רבי עקיבא, ומאותתת שמאלה לרבי עקיבא. על דלת הנהג שלה מתוח סטיקר יפהפה באנגלית ובעברית "שבילי אורייתא - תורה וחסד לישראל" רצתי לפינת הרחוב ונופפתי לעברך בידי האחת והיחידה, אך לא עצרת. לא נורא חשבתי בלבי, כנראה שלא הבחין בי, בנוסע שעובר בגשם. יורד חצי מבול אבל נסעת לאט, ואני מבחין בשברולט מטפסת לאיטה במעלה הרחוב, ועוד נוסע עובר בגשם מנופף, ילדים מנופפים שתעצור, זקנים ואנשים מנופפים. אדון נחומק'ה "תורה וחסד לישראל" משייט לו בנעימות, עם המזגן החם והמוסיקה, ושוכח מהתורה ושוכח מהחסד, ועיני רואות ולא זר. ואני חושב לעצמי ריבונו של עולם האיש הזה כבש את ליבי, הכניס לי מוסר עד למֵח העצמות עורר אותי לתרום לאחיי שבארץ ישראל הפך אותי ליהודי עם לב חם לאחיו. והנה, פתאום שכח את ה-כ-ל!!! עשית לי שברון לב נחומק'ה, שרפת את החוזה ביננו במצח נחושה. להזכירך, המכונית רשומה על שם העסק שלי, ואנו מבקש בשם ההסכם שחתמנו עליו בנאמנות, שמחר תכניס אותה למגרש מכוניות למכירה. את סכום הכסף של מכירתה אדאג להעביר למקום אחר...".
זליג קאופמן החרשתן האנגלי הגידם, קרץ בעיניו למזכיר האומלל שנתפש בקלקלתו כאומר לו "טול קורה מבין עיניך" וצעד לו באיטיות לכיוון הסימטה הירושלמית.
פרי קטן
טעם של החמצה
למרוט שערות, פשוט כך.
רבים וטובים מעמנו עסוקים במלאכה המפרכת ולעיתים המבזה, להתרים עבור כוללים, ישיבות, מדרשיות, שיעורי קרוב. מה לא? ישנן הצלחות, ישנן אכזבות, אך הסיפוק העצום הוא, שאתה שותף למצווה הנעלה ביותר - לימוד תורה - זה שווה את כל הבזיונות שבדרך.
הנסיון הגדול ביותר בתחום הזה, הוא לשמור על צניעות ופרופורציות כאשר חלה תאוצה והצלחה רבה. את נחומק'ה גיבורנו צריך לדון לכף זכות. אף אחד איננו מלאך, והעמידה בנסיון היא פונקציה ישירה של עמל המוסר, ההצמדות הבלתי מתפשרת לצניעות ולאורח חיים של הסתפקות במועט.
כן, הסיפור הזה יצר בי ויתכן שגם בכם, טעם של החמצה של אכזבה, אבל כמי שאמונים, או מנסים לשמור על צלמנו האלוקי, שווה לבלוע את הטעם המר הזה, אך להשתפר. להשתפר ולבדוק פעם אחר פעם, לפני שאנו מטיפים מוסר, האם הקורה הגדולה מונחת בין עיננו.