אור ברסלב
העיתונאי 6 שערי רגישות › הסיפור הענק של פרדי גוטסמאייר

העיתונאי 6

שערי רגישות · הסיפור הענק של פרדי גוטסמאייר

דוחפי הדלתות

פרק א'

הסופר הפופולרי פרדי גוטסמאייר לא עשה מלאכתו רמייה. ספריו וסיפוריו שקנו להם שם טוב בקהילות הקודש בארץ ובעולם, נכתבו ביזע, ביד מצולקת ובלב דומע. גם אלה שדאגו לפרגן לו- מפעם לפעם - בשיחה טראנס-אטלנטית, לא ידעו עד כמה הכתיבה קשה עליו ומייסרת אותו. הוא ראה בה את מרכז הכובד של חייו, את תכלית תפקידו בעולם, ולכן היה יושב שעות על גבי שעות לילות כימים, כדי להוציא סיפור אחד טוב, סיפור כזה שקורע לבבות, שנוגע בנבכי הנפש, כשכולו תפילה שהדברים יפעלו על הלבבות, ויישרו דרכים עקלקלות ותפישות עולם עקומות.

כן, פרדי נהג להתפלל לפני שישב לכתוב, שהקב"ה ימצא מסילות בלב קוראיו.

מי שקרא את כתביו של פרדי, חש כאילו הוא שט על גבי נהר של מילים שוצף וקוצף. נהר החולף בזרימה גועשת בין הרים וגאיות מוריקים, נוסע - נוגע על פני מצוקי ענק ומדרונות עטויי עדרי צאן. למתבונן מן הצד, נדמה היה כאילו פרדי כותב בקלות, בשטף, במין נינוחות שופעת ונובעת. אך לא. הוא יגע על כל משפט, הם לא נולדו בקלות.

גוטסמאייר בוגר ישיבה ניו-יורקית, שעלה ארצה בעודו חתן צעיר בן 25, מסר את אוזניו וליבו לכל יהודי, כדי לדלות מנבכי נפשם את הסיפור הבא. הסיפור שאולי יצליח לרומם בן ישיבה בשברונו, או אולי אלמנה בכיסופיה הגלמודיים, או אולי אפילו עשיר רדוף שנפל מנכסיו. כאלה שצריכים כל מילה וכל קורט נוחם, ספרותי, או מילולי או אפילו מוסיקלי, כדי שיתן ולו מעט - מזור לנפשם הדוויה. וכידוע נפשות עצובות לא חסרות במחוזותינו, ופרדי מיודענו, לא היה נגן, לא זמר, ולא דרשן גדול, אבל לכתוב הוא ידע, אומנם לאט, כותב ומוחק, אבל בסבלנות עתירת נשימה, הוא שייט על דפיו את הסיפור שבכל פעם מחדש היה נדמה לו, שאיתו הוא כובש את העולם.

האמת ניתנת להיאמר שהעולם כבר נכבש ע"י פרדי גוטסמאייר, ושמו הטוב נחקק עמוק בטרקליני העתונים ובהוצאות-ספרים, אבל כיבוש העולם עליו חלם פרדי הסופר הכשרוני, היה להביא סיפור כזה שאפילו הוא יעמוד משתאה לנוכח הטלטלה החינוכית והערכית שהוא יצור... כן, פרדי רצה לכתוב סיפור שיפתיע גם אותו...

חוב של כבוד בן 25 שנה סחב פרדי לעורך העתון היהודי "שושנים" שיצא לאור בניו-יורק ר' שרגא טלקובסקי, אשר גילה את כשרון הכתיבה של בן הישיבה הצעיר, והציע לו לכתוב טור קטן "על אנשים ולבבות".

"אתה רגיש לאנשים" אמר טלקובסקי לבחור הנמרץ "תפתֵח לך כיוון של כתיבה שיגרום לאנשים מחשבה טובה על עצמם... ליבי אומר לי שתעשה חיל".

טלקובסקי דייק.

העידוד וההכוונה שלו פעלו נפלאות. הטור של פרדי קיבל תאוצה ורייטינג מצויינים, ולאחר שנתיים הגיעה הצעה קוסמת מעתון גדול המופץ בכל ארה"ב עם שכר כפול ומכופל, בצידו. פרדי נפרד בחביבות מטלקובסקי, ורץ לעשות קריירה. 23 שנים שטלקובסקי נעלם לו מן הנוף, כן הוא שמע ש"שושנים" נסגר, אך מה עלה בגורלו של העורך שפתח לו צוהר גדול לעולם היצירה הספרותי, הוא לא ידע. מפעם לפעם הבליח מפאתי זכרונו המשפט הכי מרטיט של טלקובסקי": "פרדי, סופר אף פעם לא נרגע. למה? כי הסיפור הגדול, האמיתי, הענקי, נמצא מעבר לפינה. תפוש אותו! כתוב אותו ואחרי שהוא יתפרסם, גם אז, דע, שהסיפור היותר גדול, עדיין לא בידיים שלך".

גירסא דינקותא זו לא נתנה לגוטסמאייר מנוחה, הוא רצה סיפור ענק!

אשתו האדריכלית פרידה, היתה מרגיעה אותו אומרת "נו, מתי תהיה כבר רציני פרדי, סיפורים יפים ככל שיהיו, לא יכולים לתקן את העולם, מקסימום הם מעלים חיוך נחמד על שפתי הקוראים, במקרה היותר טוב כמה סתומי לב נרעדים לנוכח המוסר הבוקע ממילותיך, אך מיד הם חוזרים להמיית חייהם האכזרית והאטומה. אין סיפורים מפתיעים פרדי, אין כל חדש תחת השמש", כך פרידה.

גם ארבעת בניו הסכימו עם אמם, אבל פרדי חש במעמקי נפשו, שהסיפור הטוב הזה, המטלטל, המסעיר, עדיין לא נכתב. כן, הוא אולי בדרך, יתכן שהוא רחוק, אבל כשהוא יגיע, כשהוא יטוס על מכונות הדפוס רוויי ניחוח דיו משכר, ויישאב לעיני קוראיו, יקרה משהו, משהו גדול. פרדי לא ידע מה בדיוק, אבל איזה ענין שמיימי, עלום וסמוי מן הלב המצוי, זעק לו: "פרדי, אל תכנע, זה בוא יבוא, תמשיך להאזין להם, לכתוב, להביע את עצמם ואת עצמך, והקב"ה עוד יוכיח לך מה סיפור קטן, שהוא גדול, יכול לעשות".

השנים חלפו להן, פרדי הוציא כבר כמה ספרים, עתונים רבים בכמה שפות בעולם פירסמו את סיפוריו, אבל הוא, עם כל ההצלחה, לא חש בסיפוק.

בשעה אחת אחר חצות בלילה קייצי אחד, צילצל הפלאפון של פרדי, המספר על הצג היה מוזר. "טלפון מחו"ל" הרהר הסופר "מענין אולי זה אבא שלי, או אחד מאחיי...".

"הלו, שלום".

"שלום, זה פרדי גוטסמאייר, הסופר?".

"כן, במה אוכל לעזור?".

"אדון גוטסמאייר, תתבייש לך!!! קילקלת! הרסת! שפכת דם! גרמת זעזוע והשפלה למשפחה שלימה, ספק אם יש כפרה למעשה הנורא שלך, אין לי מושג מאיפה שאבת חוצפה שכזו לפגוע בפרטיות של אנשים, ועוד להרגיש שידיך נקיות ואתה - כביכול - עושה נחת רוח לקב"ה, תתבייש לך!!!"

פרדי בלע את לשונו ונשם עמוק. כן, היו לו בעבר כמה שיחות קשות עם קוראים, גם כמה פולמוסים לא פשוטים, אבל הטחת אשמה שכזו, עם אצבע מאשימה מונפת "תתבייש לך!" מעולם לא חווה.

"סליחה, כבודו!" התעשת גוטסמאייר "מעולם בחיי לא הרגתי נמלה ואתה מכנה אותי "שופך דמים" אינני יודע על מה אתה מדבר, אני מקפיד ומשתדל לשנות את שמות גיבורי הסיפור, את מקום העלילה, והמון פרטים שאף קורא - הגאון ביותר - לא יוכל להצביע על פלוני ולומר: "זה נכתב עליו".

"תתבייש לך!" המשיך הדובר מעבר לקו "אז אני אספר לך מה עשית, ואח"כ תעשה את חשבון הנפש שלך כבוד הסופר".

"שומע, בקשב רב" נכנס פרדי לריכוז מקסימלי, ונשען על מסעד כסאו.

"שמי אהרל'ה גוברמן, ואני מדבר מניו - יורק. בסוף שבוע שעבר התפרסם סיפור שלך בעתון יהודי בשוויצריה, כתבת שם סיפור מחריד ומזעזע, על קבצן נוכל, שסבב מעיר לעיר ומכפר לכפר, ובכל מקום סיפר סיפור חדש. פעם בתו חולה, פעם אשתו חולה, ולבסוף סיפר שהוא חולה. הקבצן בסיפור שלך היה שרלטן, גונב דעת הבריות, אשר נחשף בקלונו בסוף ימיו. לאמיתו של דבר הוא מת ערירי, ממחלה קשה, מחלה כזו שהוא סיפר - עוד בימי בריאותו - שהוא חולה בה. בקיצור סיפור טראגי על טיפוס לא סימפטי, ששילם מחיר כבד על מלאכת הרמיה שלו..".

"זה סיפור שנכתב לפני מספר שנים", ציין פרדי, "ותורגם רק לאחרונה לשוויצרית, אך מה זה קשור אליך"?.

"קשור ועוד איך, כבוד הסופר בחר את התמונה של אבא שלי, בכבודו ובעצמו, אוחז בקופה קטנה וסובב בין מתפללי הכותל המערבי ומבקש נדבות. עוד באותו יום נשלח אלי העתון במייל, וגם בפקס. נו, ומה המסר שקיבלנו? שכבוד הסופר מכנה את אבא שלנו נוכל, רמאי, ומקבץ נדבות. ואבא שלי לא מקבץ נדבות ידידי ואין לי מושג איך הוא נכנס לפוקוס המצלמה כקבצן הנוכל שלך".

"ריבונו של עולם" ניתר פרדי ממקומו "אינני אחראי ואינני יודע מי הכניס תמונה זו לעתון השוויצרי.. אבל אין לי ספק שנעשה לכם עוול... מדובר בתמונת אילוסטרציה שמלווה את הסיפור, אך אין לה בעיקרון שום קשר אליו... ".

"אז איפה האחריות שלכם? אתה יודע איזו שבת שחורה עברה עלינו.. אנחנו שלושת בניו של אבא גרים בארה"ב, אנחנו אנשים חשובים בקהילה שלנו, ואין לי מושג איך, אבל בכל הקהילה שלנו דיברו בשבת על כך שיש לנו אבא קבצן, נוכל... אין לאנשים עצם בלשון. הסיפור פורסם בשוויץ, והגלים שהוא עושה הגיעו עד ניו-יורק. מי צילם אותו? מי העביר את התמונה לעתון? והכי נורא, אני ממש מופתע, אבא שרגא גוברמן הוא אומנם פנסיונר, אך איש מכובד, עבד שנים רבות בבנק, מה הוא עושה עם קופת צדקה ביד... אין לי שמץ של מושג... ניסינו להתקשר אליו, אך אין תשובה מהבית שלו, אבא שומר על שתיקה, למרות שבן דוד שלי מירושלים מספר, שגם בירושלים מדברים על הסיפור והתמונה של אבא... עם כל המשתמע מכך".

פרדי גוטסמאייר תחב את עטו לכיס החולצה, הביט בחלון הפתוח המשקיף על ירושלים לילית, קדושה וקסומה, המגלה טפח ומכסה טפחיים של הוד קדומים. "מילים יכולות להרוג" סינן גוברמן מבין שיניו "אבל תמונות יכולות להרוג עוד יותר".

חיישניו החדים של פרדי לא הטעו אותו הזעזוע מעבר לקו, נבע אמנם מסוג מסויים של עלבון, אף אחד בעולם לא מסוגל לסחוב תדמית של אבא קבצן, ועוד נוכל, אבל איזה סוד כמוס נחבא לי מבין המילים של הבן הנעלב...

"ידי איננה במעל" ניחם פרדי את עצמו "אבל כיצד נפלה תקלה זו תחת ידי, לפגוע בשמם הטוב של יהודים נכבדים בארה"ב ובעיקר בפנסיונר חביב שנתפש בעדשת המצלמה עם קופה או קופסה של שנור...".

השיחה הסתיימה בטון די צורם, פרדי הבטיח לעשות הכל כדי שתתפרסם התנצלות, אבל אי שקט פנימי החל לחלחל בו.. משהו דלק בתוכו, "פרדי! פרדי! זה לא סוף הסיפור... זו רק התחלה!".

פרק ב'

פרדי גוטסמאייר הסופר הרגשן לחץ על כפתורי הפלאפון וחייג: 144.

"מודיעין שלום, מדברת שרה".

"שלום לך, אבקש את מספרי הטלפון של יהודי בשם שרגא גוברמן מירושלים" ביקש פרדי, ורעד די ברור ריצד בקולו. "אם אפשר אימרי לי מה כתובתו?".

"רשום לפניך, הכתובת שלו רח' אהוד בן גרא 56".

"מספר הטלפון המבוקש הוא..." דיווח הקול המתכתי מעבר לקו, ופרדי רשם ...02-710...

"מה אני אומר לו? איך אני מתחיל שיחה עם יהודי מבוגר שתמונתו פורסמה אי שם בשוויצריה על רקע סיפור לא סימפטי של קבצן נוכל. בוודאי הדבר גרם לו עוגמת נפש, אם אכן נודע לו הענין", הרהר הסופר.

הוא לחץ על כפתור ה-SEND והאזין בקשב רב לצלילי החיוג, אח"כ לחץ על הכפתור האדום וניתק את הקו, "אני מעדיף להכיר אותו כביכול באקראי..." חשב לעצמו גוטסמאייר "הכרות כזו, על הדרך, יש בה סוג של נעימות וסימפטיה שאין בשיחה טלפונית צוננת כשאינך רואה פנים ועיניים, ובעיקר לב".

השעה ארבע לפנות בוקר, פרדי החנה את רכבו, מול הכניסה לרחוב אהוד בן גרא 56. מדובר בבית חד-קומתי קטן, על שער הכניסה תלוי שלט עץ מיושן עליו רשום "גוברמן".

פרדי לא טעה, כפי שחשב מתחילה האיש הוא איש של ותיקין, גוברמן. קשיש כבן 75, נמוך קומה כובע קסקט אפור לראשו, וזקן לבן ומהודר יורד על פי מידותיו, יצא בהליכה זריזה לכיוון מורד הרחוב. פרדי התניע מכוניתו, ועקב אחריו באיטיות. גוברמן שעט במהירות לכיוון בית הכנסת הקטן "לוחמי הגיטאות" שבפינה הרחובות בן גרא עתניאל בן קנז. גוברמן שלף מכיסו מפתח, ופתח את דלת העץ הגדולה של היכל התפילה. לאור פנסי הרחוב הבחין גוטסמאייר בפניו המאירות ובעיניו החודרות של האיש.

"יפה, האיש גבאי בית הכנסת" הרהר פרדי. הוא הצמיד את תיק התפילין לחזהו ירד מן המכונית, ונע לעבר בית הכנסת. מנורות הנאון הבהבו קלות והאירו את החלל.. פרדי נע באיטיות והתישב על כסא פלסטיק לבן "בוקר טוב כבוד הרב".

גוברמן הסתובב ומבט משתאה בעיניו, "למי קראת כבוד הרב?".

"כבודו לא רב בית הכנסת?".

פרץ צחוק עדין הבליח משפתותיו של האיש "נו, הלוואי הלוואי, אני כאן בקושי הגבאי, נעים מאוד, שרגא גוברמן. מה לעשות הגבאי הראשי נפתלי הירש נפל למשכב, ומינה אותי כמחליפו עד לשובו. ואתה מכובדי ברוך הבא בצל קורתינו, נדמה לי שכבודו נמצא כאן בפעם הראשונה להתפלל, אכן?".

פרדי גוטסמאייר הנהן בראשו, "ושמי פנחס" ציין את שמו העברי כדי לא לעמוד במבוכה כאשר מזהים אותו עם הסופר המפורסם.

"היהודי סימפטי מאיר פנים, זורם, נוח לבריות. אחרי התפילה אאריך עמו בדיבור". הרהר בליבו.

בשעה 5.00 התחילה התפילה, ובשעה 6.00 הסתיימה.

קצת לפני "עלינו לשבח", הבחין פרדי, שגוברמן סגן הגבאי אוחז בידו מגש נירוסטה ובו 20 כוסות-תה, אותן חילק לקשישי המנין.

"זו מסורת של נפתלי הירש" קרץ בעינו לפרדי "50 שנה שהוא מחלק תה למתפללים, ואם אני נכנס לנעליים שלו, אני חייב לא לסטות מהנהלים המקובלים".

רבע שעה אח"כ התפזרו המתפללים, גוברמן נעל את החלונות, ניתק את המיחם מן החשמל, ופנה לצאת.

"יסלח לי כבודו, ר' גוברמן, מאד נהנתי להתפלל כאן.. אשמח לקחתך עם מכוניתי לביתך".

"תודה, אבל אני לא חוזר הביתה חביבי...".

"לא משנה, אני לשרותך" השיב פרדי "לאן שתבקש, אני הנהג שלך".

"אני צריך להגיע לכותל המערבי ר' פנחס, אם לא קשה לך... בדרך כלל אני נוסע עם אוטובוס...".

"בשמחה" חייך הסופר גוטסמאייר. "כבודו ממשיך את יומו בקריאת תהלים ובלימוד תורה במקום שלא זזה שכינה מעולם, אשריך ר' גוברמן אני מקנא בך".

"צדקת אדון פרדי... תהלים וגם התרמות...".

"התרמות?, כבודו גבאי צדקה? גם זו זכות גדולה!".

"תראה פנחס (שמו העברי של גוטסמאייר, לא לשכוח), אני לא למדן גדול, וכל היום לפני. אני קורא הרבה תהלים וקצת עושה שנור, זה לא בושה. שנור זה צדקה". גוברמן חש לפתע רגשות של קירבה ואמפטיה ליהודי שהגיע ללא הודעה מוקדמת לתפילה, והציע את עצמו כנהגו הפרטי של סגן הגבאי.

השיחה הלכה וקלחה, ופרדי חש שהקשר בין שניהם הוא חמים להפליא, וכי רגשי הידידות בין שניהם שנרקמו ב 20 דקות הנסיעה, מספיק חזק כדי לשאול את שאלת המחץ שסיקרנה אותו.

"שנור זה יפה ר' שרגא גוברמן... אבל איזה אירגון נהנה ממאמציך המרובים?".

גוברמן הרים והניח את כובע הקסקט שלוש פעמים, מתח את כפות ידיו על לחייו והישיר מבט חד לעבר כביש האספלט המתעקל.

"אתה איש טוב פנחס, אנחנו מכירים בקושי שעתיים, אבל אני מרגיש שאתה יהודי יקר ונאמן, ואת הסוד שאספר לך עכשיו, אפילו לא סיפרתי לבניי. אגב, יש לי שלושה בנים שהרחיקו נדוד לארה"ב, הקשר שלי איתם הוא קלוש מאד. אשתי נפטרה לפני 15 שנה, ומאז אני יותר עם הקירות מאשר עם בני אדם, ושם בכותל המערבי אני מתחבר עם אלוקים ועם אדם... ועכשיו לענין שאלתך, עבור מי אני עושה שנור...???".

גוברמן נשען על כסאו, שאף אויר לראותיו ופתח את חלון המכונית. משב ירושלמי צונן ליטף את שניהם.

"תראה פנחס, לפני עשר שנים קראתי סיפור נורא שכתב הסופר החרדי פרדי גוטסמאייר, אתה בוודאי שמעת עליו.... הסיפור הזה הפך לי את החיים מן הקצה אל הקצה. בדיוק לפני עשר שנים יצאתי לפנסיה מן הבנק בו עבדתי כיועץ השקעות. היה לי הרבה זמן, ולכן החילותי לקרוא גם את סיפוריו של גוטסמאייר... הסיפור ששבר אותי, היה על יהודי אחד, שמו קלמן ברוד איש עסקים גדול מאירופה, שהפעיל במסגרת עסקיו קבלני משנה רבים, בעיקר בנדל"ן. האיש היה גביר עשיר ותקיף, והרבה נהנו והתפרנסו ממנו. לפי הסיפור של גוטסמאייר הוא היה איש הגון למדי, אבל מתוקף עודף עיסוקיו הוא לא הבחין שפה ושם בקריירה שלו יש כאלה שנפגעים ממנו, שמפסידים לפעמים את שמם הטוב וגם את הונם... לעיתים את כל הונם... יום אחד דופק על דלתו יהודי. קלמן ברוד פותח את הדלת והאיש, שבר כלי, ממש, אומר לו פחות או יותר באלו המילים: "קלמן ברוד, הרסת את חיי. הכנסת אותי לעסק נדלנ"י גרוע, עצותיך הגרועות גרמו לי להפסד כל הוני, עיקלו את דירתי, את מכוניתי, בלעו את כל הכסף הנזיל שלי. אין לי פת לחם, אני ברחוב חי כמו כלב ואני מזכיר לך שהבטחת לי ב"הן צדק" שארוויח מן העסק שלך, וכדאי לי להשקיע בו... מה תוכל לעזור לי".

גוברמן הניע ראשו בהתרגשות: "כך אמר האיש, ועיניו מתחננות. קלמן ברוד הגביר, משום מה איבד את ההגינות שלו, והשיב לאיש "סלח לי אינני מכיר אותך אתה לא ילד קטן, תלמד להסתדר עם המציאות, אינני חייב לך דבר", וטרק את הדלת.

הסיפור של גוטסמאייר מסתיים במוות טראגי של הגביר ברוד. האיש מתרסק עם מטוסו הפרטי לתוך הים, אין גופה אין קבורה, אין תשובה. ואותו יהודי אומלל, כשקורא את הכתבה על הטרגדיה הנוראה הזו אומר לעצמו: "מה חבל אדון ברוד שכך הסתיימו חייך, אבל אני, אני לא סולח לך".

המכונית נעצרה ברמזור האדום ופרדי הישיר מבט לעבר גוברמן. הוא הכיר היטב את הסיפור הזה, ואת גיבוריו. גוברמן הקשיש לא מזהה אותו כסופר גוטסמאייר. פרדי נירגש מהעובדה שהסיפור הטרגי הזה פעל בנפשו של יהודי, כפי שהתכוון בכל סיפוריו.

"שתבין פנחס, אני קפצתי כנשוך נחש מהסיפור הנורא הזה. נרדמתי מסוייט לתוך הטרגדיה הזו. בחלומי אני טס במטוס נוסעים ענק, נמלט מאיזה דין וחשבון שלא נתתי. כמו יונה הנביא מחפש מפלט במעי הדג, שאיננו אלא ציפור ברזל. אני מביט ממרום הטיסה אל ים כחול-ירוק מקסים ביופיו, אך מאיים, ים בולעני, תובעני. הים מביט בי בעיניו המאיימות הרושפות ולפתע שואב אותי - בידיים נעלמות - ואת המטוס מטה מטה. אני צורח, אני מבוהל. "הצילו!!!" אך המטוס צולל אל משטח המים כולי רעד וחלחלה, ואני בפנים, יודע שזה הסוף שלי. בדיוק כמו סופו של קלמן ברוד המיליונר שהתעלם מהפצוע שהותיר באמצע הדרך. זהו. המטוס מתרסק על המים, חתיכות של מתכת ניתזות אל-על, נחשולים אדירים של מים מתעופפים לכל עבר, ואז אני מתעורר בבעתה, כולי מזיע מכף-רגל עד ראש. רועד ורוטט. אני פוקח עיניים מפוחדות, ממשש את ידי ורגלי לראות אם אני שלם. ממשש את השמיכה והסדין לוודא שלא צללתי למעמקי המצולה של הים המכושף, ומבין שחלמתי חלום נורא. חלמתי מה שעלול לקרות גם לי. כן, באותן שניות שטרם מוות וודאי, חלפו במוחי המון טעויות ועוונות שעשיתי באמצע חיי. הרגשתי כאילו יד נעלמה אוטמת את ליבי ואת פי ואינני מסוגל לעשות תשובה על כך, אינני מסוגל לומר וידוי, כאילו שלא נותנים לי להתחרט על חטאי. נורא. אין לך מושג פנחס איזו הרגשה של החמצה ובושה זו. זה יותר נורא מהמוות עצמו. אני מתיישב על המיטה, מדליק את מנורת-הלילה, מביט על ספרו של פרדי גוטסמאייר וחושב וחושב וחושב. על שער ספרו מצולם מטוס נוסעים מתרסק לתוך ים, והגלים? הגלים הנוצרים מהפגיעה, הן אותיות פורחות באוויר, ואז החלטתי, אני שרגא גוברמן יועץ ההשקעות הותיק והמנוסה, לא מוכן שבגללי אף יהודי יסבול... לא מוכן למות בנסיבות טרגיות כמו זבוב מחוץ, ולתת דין בשמים על עצה גרועה שנתתי וגרמתי יגון וצער לאח, אתה מבין?".

"מבין", השיב בלחש פרדי "רק אל תספר לי שאתה אוסף כסף בשביל מישהו שהיפלת בפח עצותיך".

"בדיוק כך פנחס, בדיוק כך" סיכם גוברמן.

פרק ג'

שתיקה ארוכה.

פרדי מחנה את רכבו במגרש החניה שליד הרובע היהודי, השניים יורדים מהמכונית ופוסעים במהירות במורד אל רחבת הכותל המערבי. השתיקה הזו עושה מרגוע לנפשו של גוברמן, ומאידך היא יוצרת רעידות תת-לבביות סקרניות אצל הסופר גוטסמאייר, הכמֵה לדעת מה מסתתר מאחורי מילותיו של היהודי היקר והנכבד הזה, שאמר לו לפני שלוש דקות "אני לא מוכן שאף יהודי יסבול בגללי.. לא מוכן לתת דין וחשבון על עצה גרועה שנתתי".

פרדי הבין היטב שגוברמן נסער, ולכן הוא אוחז בפלך השתיקה. "הוא עוד ידבר, אין לי ספק" הרהר.

השניים נכנסו לרחבת הכותל, נטלו ופתחו ספר תהלים. שני יהודים שמכירים שעתיים ועשר דקות, ניצבים מול האבנים הקדושות, הספוגות דם ודמעות, אבנים שראו שמחות ומלחמות, עליות לרגל וגם גלויות. אבנים שותקות וגם לוחשות, האוצרות בתוכן סיפור בין אלפי שנים של עם מופלא, וגם את סיפורו של כל יהודי יחידי, על פני שרשרת הדורות המפעימה של עם ישראל לדורותיו.

רק אחרי שלוש שעות סימן שרגא גוברמן לפרדי גוטסמאייר להתיישב לצידו בכסא סמוך, בפינה אפלולית בבית המדרש הפנימי. אלפי ספרי קודש אפפו את השניים וכמו הקרינו לעברם את הודה זיווה ותפארתה של החוכמה היהודית הנאצלת, החרותה על יריעות וקלפים. חוכמה אלוקית נשגבה הזורמת כנהרות איתן ללבבות, לדקות - המוחין של כל יהודי שלחלוחית של אמונה תמימה טמונה בו.

גוברמן הידק הדק היטב את כובע הקסקט על פדחתו. כחכח בגרונו. יישר מבט לעברו של פרדי ואמר: "אין לי מושג פנחס ידידי החדש, מדוע אתה האיש הראשון שהולך לשמוע ממני את הסוד הקטן שלי. לבי אומר לי שאתה יהודי יקר ואמין, יש בעיניך מבט של רוך וטוב לב. ואין לי ספק שמן השמים נטעו בי את האמון בך, כדי לומר לך את אשר על ליבי. אני אלמן כבר 15 שנה. רוב חיי עברו להם כאן בירושלים בסניף בנק קטן, שגילגל מאות מליוני דולרים של משקיעים מחו"ל. במשך שלושים שנה ישבתי בבנק על תקן של יועץ השקעות, וברוך השם היתה לי סיעתא דשמיא. הקב"ה חנן אותי ביכולת להבחין בין משקיע תוסס, יומרני ובעל תעוזה, לבין אחד כזה שמחפש שקט נפשי בלי דמיונות להכפיל ולשלש את ממונו. ידעתי לתמרן בין הטיפוסים הללו, ולצייד כל אחד בנתונים ורעיונות להשקעה, ורובם ככולם הצליחו, ודאגו לפרגן לי במילים טובות וגם במתנות. רבים אף הפקידו את ממונם בידי ונתנו לי יד חופשית להשקיע עפ"י הבנתי במניות בבורסה, בנדל"ן בתעשיה, בתיירות במה לא? חמש שנים לפני צאתי לפנסיה הציעו לי לנהל את סניף הבנק, אך דחיתי זאת בשתי ידיים. העדפתי להישאר עם המשקיעים היקרים שלי, עם המחשב החביב שלי והדמיון היצירתי שלי בהשקעות. הייתי אלמן, די בודד, בני היגרו לארה"ב ועשו שם קריירה. פעם פעמיים בשנה הם הגיעו לבקר, וגם הקשר עם נכדיי לא מרשים במיוחד, הם הציעו לי להגר לארה"ב, להתגורר בסמוך אליהם, אבל אני יהודי דתי, לא מחליפים את קדושת ארץ ישראל, בעד שום הון שבעולם".

"יום אחד, לפני כ 11 שנים, שנה לפני צאתי לפנסיה, נכנס למשרדי יהודי דתי כבן 80 ולחץ את ידי בחום רב, "החלטתי לעשות עליה לארץ הקודש" אמר לי, והוסיף "אמרו לי שאתה יועץ השקעות צדיק, שיודע כיצד לטפל בממונם של בעלי הון לא חכמים כמוני" בעיניו ריצד מבט שובב, ומשום מה היתה לי הרגשה שהאיש הוא מליונר עתיר הון, שבא לישראל כדי להיקבר בה אחרי 120 שנה, והוא מפקיד בידי מליון דולר להשקעה, בתור משחק, שיהיה לו מעניין".

"אני סומך עליך" אמר לי העולה החדש "אני נותן הוראת הפקדה לסניפכם על סך של מליון דולר, ומבחינתי אתה איש אמוני. המליצו עליך אדון גוברמן, בחום רב, שיש בך אמינות הגינות ישרות ומוצלחות", כך אמר. שמחתי מן המחמאות ולאחר שחתם על כמה מסמכים התחלתי לבדוק בשבילו אפיקי השקעה. מעשה שטן, באותה תקופה הבורסה היתה בשפל, וגילתה סימנים של התאוששות, רוח עוועים של הימור נכנסה בי, וללא כל הגיון החלטתי להמר על מנייה של חברה עם עתיד, כך עפ"י ניתוחי הכלכליים. ואכן, תוך חודשים ספורים, המליון הפך, לשלושה, ארבעה וחמישה מליון. היהודי אפילו לא גילה עניין. בוקר אחד הבטתי שוב במנייה, ובת קול לחשה לי "גוברמן, תוציא את הכסף, מכור את המניה של האיש, זה מסוכן!!!" החלטתי להמתין יומיים, עד סוף השבוע, ואז התרחש הנורא מכל. מידע שהגיע לבורסה סיפר על מעילת ענק באותה חברה, ותוך שעות ספורות המנייה צנחה לאשפתות. הישיש נותר עם כמה עשרות אלפי דולרים, למחרת הוא הגיע לבנק, ובעיניים אדומות סיפרתי לו על הנפילה".

"הכל משמים" הוא לחש לעברי "הכל הלך, יהי שם ה' מבורך" ויצא שפוף וחלוש מן המשרד.

"כמעט התעלפתי מתדהמה" המשיך גוברמן "איבדתי לאיש את כל הונו, באיזו קלות דעת, באיזו זחיחות, בטיפשות. יומיים אח"כ נודע לי שהוא מאושפז במחלקת טיפול נמרץ, הרגשתי נורא, אבל התחלתי להרגיע את נקיפות המצפון שלי, לא קרה כלום, זה סיכון שהוא לקח, הוא בחר בי כיועץ שלו לטוב ולרע. כוונותי היו טובות, ובאמת הכל משמים. בליל שבת ניסיתי להירדם, ולא הצלחתי. על השידה היה מונח ספרו החדש של הסופר המפורסם פרדי גוטסמאייר, "אנשים מושגחים" ואז קראתי את הסיפור הנורא על המליונר ברוד שגרם נפילה ליהודי, ע"י עצה עסקית גרועה והתעלם ממנו, ולבסוף סיים חייו בהתרסקות מטוס. בכיתי מהסיפור בשבת, ואז גמלה בליבי החלטה, אני לא עוזב את האיש, את הנשמה אני נותן לו. אחרי שבועיים האיש שוחרר לביתו, דירת חדר קטנה, ששכר בשכונה צנועה, הוא חולני מאוד, זקוק להרבה תרופות, לנוחם, לקירבה. לדאבון הלב, הוא יהודי ערירי שהתאלמן שנתיים לפני שעלה ארצה, ואת שארית כספו הפקיד אצלי, לאחר שידיד אמריקני שלו המליץ עלי. בקיצור, האיש באחרית ימיו, חולה סיעודי, איבד את מאור עיניו שוכב כל היום במיטה, ללא אדם בעולם, אין לו בנים, אין לו אשה, אין לו קרובי משפחה. כספו חוסל ע"י מימון השכירויות ומימון הטיפולים הרפואיים, ומאז ועד היום 11 שנים, אני בן בית אצלו, אני הידיד והחבר, הבן והשכן. אני כל עולמו חוץ מהמטפל הפיליפיני שלו. מפעם לפעם אני אוסף פרוטות צדקה, כדי לקנות לו תרופות, טיטולים ומזון, ולשלם את שכר הדירה שלו. גם כסף אישי שלי מושקע באיש. גרמתי לו מכה כלכלית ונפשית עצומה, אבל היהודי הזקן הזה בן למעלה מ 90 הוא צדיק ממש. "אני לא כועס עליך גוברמן. אתה לא אשם, זה רצון אלוקים שאסיים את חיי בעניות, בחולי, אתה צדיק גוברמן", הוא אומר לי, "אתה מוסר נפשך למעני וזה ראוי להערכה. הלוואי ויכולתי להוריש לך מהוני, אבל חוץ מתפילות למענך, אין לי דבר".

שרגא גוברמן עצם את עיניו, ופרדי הבחין שהן לחות מאד.

"אתה מבין פנחס, יש לי הכרת הטוב עצומה לסופר הזה גוטסמאייר, שהאיר את עיני ברגע הנכון. תאר לעצמך שהסיפור המיוחד הזה היה חומק מעיני חלילה, האומלל שהפקיד את הונו אצלי היה מת בטרם עת מוזנח ועלוב. והכל ב-ג-ל-ל-י!!! והייתי - בעוונות - ממשיך לסחוב את חיי עם מצפון נקי, ככה לפחות אני מכפר על פשעי. אגב, הבן שלי התקשר אלי אמש וסיפר לי שהתמונה שלי מקבץ נדבות בכותל המערבי, הופיע בעתון שוויצרי בו פורסם סיפור אחר של גוטסמאייר. צחקתי ארוכות. כנראה שצלם עתונות צילמני, והפיץ את התמונה, אך אני לא מקפיד על כך. אמרתי לבן שלי, אני גרמתי ליהודי אומלל לסיים את חייו כמו קבצן, אך לא ירדתי איתו לפרטים....".

פרדי גוטסמאייר הסופר המפורסם היה נרגש עד נימי דמו הדקיקים ביותר. הוא הביט בעין מעריצה בפנסיונר היקר שרגא גוברמן ורצה לנשק אותו במצחו, "הוא איש של אמת, הוא טהור במידותיו, אם סיפור שלי עזר לו להתעלות בחסד, אני מודה להקב"ה על כשרון הכתיבה שנטע בי".

פרדי הניח ידו על כתפו של גוברמן ואמר: "ר' שרגא, אין לי מילים לתאר את ישרותך, הייתי ברשותך רוצה להכיר את היהודי הנכבד עמו אתה גומל חסד 11 שנים, אין לי ספק שגם הוא אדם גדול".

גוברמן חייך. "בשמחה. הדרך ארוכה ונעימה עד שכונת עין כרם, הדוקטור נריה טל- אור בוודאי ישמח להכיר עוד ידיד".

"נריה טל-אור, שם מיוחד מאד" הפטיר גוטסמאייר, ולחץ על דוושת הגאז.

שמש של צהרים - ירושלמית נטתה מעט דרומה, וליטפה בקרניים צוננות משהו, שני אנשים שצעדו לאיטם בתוך סיפור גדול.

פרק ד'

שכונה קסומה עין כרם.

שעת צהרים נעימת-סבר ריחפה לה קלות בין שדרות ברושים לפרחי סביון הנוטים להיקמל, ובאופק הירקרק שט לו להק של יונים המחפשות שלום, ואין. מכוניתו של פרדי-פנחס גוטסמאייר נסעה לה ברוגע על פני כבישי האספלט הצרים, נוגעת לא נוגעת בענני יתושים של טרום-קיץ, מרעידה בנינוחות לא מחייבת כמה חוטים גדושי כביסה, המבקשת לעצמה בוהק כשלג.

נוסעים להם השניים בחדוות ידידות רוגשת, כאשר גוברמן ממשיך להפליג בסיפוריו על האיש שהוא מיטיב עמו. "שמו כמו שאמרתי לך, דוקטור נריה טל-אור. נדמה לי ששמו הקודם היה שרגא, והוא עיברת אותו. הוא יהודי משכיל ורחב-אופקים עם אמונה תמימה של ילד קטן. עסקיו התנהלו להם באמריקה, ומעולם לא היה עשיר גדול. שנתיים לפני שעלה לישראל מתה עליו אשתו.לזוג לא היו ילדים מעולם, ואני, הטיפש, יועץ ההשקעות המתנשא, חשבתי שעומד לפני איזה מיליארדר ישיש שבא להשתעשע עם ממונו... ובעצה אחת קטנה עם השקעה חסרת אחריות... הפלתי אותו אח; אח; אח; כואב הלב...".

"אין לי ספק ר' שרגא שיש בינך לבין דוקטור טל-אור קשר נשמות טמיר ועמוק שאין לנו השגה בו, לא בכדי כך יעצת לו, ולא בכדי הוא איבד ממונו, אלא כדי להעמיד אותך בנסיון ענק, שברוך ה' אתה עומד בו", ניסה הסופר גוטסמאייר לעדן את פרץ רגשותיו של סגן הגבאי.

"אני מקווה פנחס, אני מקווה".

המכונית נעצרה ליד בנין דו-קומתי בן ארבע דירות קטנטנות, קומה מס' 1, קומת קרקע שלט עץ סגול עליו רשום בכתב עגלגל "ד"ר נריה טל-אור".

שרגא גוברמן נקש קלות בדלת העץ הצבועה בצבע שמן חום וחיוור, ולחץ על הידית.

"בוקר טוב דוקטור נריה, מה שלום כבודו?" ברך בנעימת קולו אדון גוברמן, את הישיש הרזה שורידיו בולטים מעורו הבהיר, ועיניו שקועות בחוריהן.

"הו ר' שרגא, כמה אני שמח שבאת, לפני כמה דקות יצא הפיליפיני לקנות לי מוצרי חלב... שתהיה לי בריא ר' שרגא אתה יודע כמה אני אוהב את החביתות שלך. הן עושות לי את היום".

"כן אני יודע דוקטור".

הישיש סגי-נהור, רזה להחריד ופניו חרושות קמטים, אך חושיו חדים להפליא. "הגיע איתך עוד יהודי נחמד, נכון שרגא?".

"כן דוקטור, זה ידיד טוב שלי שמו פנחס הכרנו הבוקר בתפילה, נסענו לכותל להגיד תהלים לרפואתך, והוא אף התנדב להסיע אותי אליך, לשמח אותך..".

לפתע הבחין הסופר פרדי גוטסמאייר, בשתי ערימות ספרים על השידה של ד"ר נריה טל-אור, אולי 20 ספרים אולי יותר, ומהראשון ועד האחרון, כולם ספריו של מי? כמובן של פרדי גוטסמאייר.

"שלום דוקטור, שמי פנחס, אני רואה שאתה אוהב מאד את ספריו של פרדי גוטסמאייר..." ניסה פרדי לפתוח בשיחה חביבה...

"כן בוודאי, אדון פנחס, הספרים הללו הם כל העולם שלי, אני לא מרפה מהם... עד לפני שלוש שנים עוד הצלחתי לקרוא בהם, אבל מאז שעלתה כמות הסוכר בדמי, איבדתי את ראייתי ואדון שרגא גוברמן ידיד נפשי היקר, מקריא לי סיפור או שניים ליום. לפעמים הוא מקריא לי בטלפון בחצות לילה, סיפור חדש של גוטסמאייר שפורסם בעיתון...".

"עד כדי כך?" תמה גוטסמאייר שעדיין שמר באדיקות על אלמוניותו.

"בוודאי", השיב הדוקטור הישיש וזקף את ראשו ועיניו לתקרה "הסיפורים הללו הם הילדים שלי, אני איש ערירי... אבל הסיפורים האלה הם הבנים שלי, החיים שלי, הם כל עולמי, הם זיכוי הרבים שלי, הם שמחת חיי, הם האור שלי בחושך הנורא שנפל עלי...".

פרדי גוטסמאייר נדרך.

"מה פרוש הבנים שלך? רק אל תגיד לי שאתה כותב לגוטסמאייר את הסיפורים...".

שרגא גוברמן הניח כוס תה עם נענע ריחנית בידיו של דוקטור טל-אור, ועוד כוס על השולחן עבוד פנחס.

"כן פנחס, לא סיפרתי לך, אבל נריה טל-אור, שהוא דוקטור לשירה יהודית, ולמחקר כתבי יד עתיקים, טוען שסיפוריו של גוטסמאייר, הם כלי מוסרי ממדרגה ראשונה, והעובדה הניצחת לכך, שאני בעצמי אדון גוברמן, קיבלתי עול מלכות שמים בעקבות סיפור שקראתי, ובאתי לכפר על פשעיי...".

"אבל, לא ברור לי, דוקטור נריה טל-אור טוען שהסיפורים הם כמו בנים שלו... האומנם?" תמה פרדי.

ענן של שתיקה סקרנית התאבך בחלל החדר, וריצד לו על גבי קרני השמש.

אחרי דקותיים שילב נריה טל-אור את ידיו, הזדקף מעל מיטתו ואמר: "אסביר לך איש צעיר, אסביר לך. פרדי גוטסמאייר, הסופר המהולל, הוא כמו בן שלי. לפני כ 25 שנה עליתי על כשרון הכתיבה המיוחד שלו כבחור ישיבה חביב וסקרן, והצעתי לו לכתוב טור בשבועון שלי שיצא לאור בניו-יורק 'שושנים' שמו. שבועון שהיה גדוש בדברי תורה חיזוק ואמונה. "על לבבות ואנשים" כתב גוטסמאייר, טור בן 600 מילים ביד אומן. לא הרפיתי ממנו, וביקשתי שימשיך לחדד קולמוסו ולכתוב סיפורים אנושיים, והוא כתב ומחק. התייסר ודמע, קרע ניירות ושוב כתב, לא עזבתי אותו, נתתי לו כיוון, הנחיה, רעיונות, עידוד, מה לא?! העיקר שלא יפסיק לכתוב, כי ליבי אמר לי שעדיו לגדולות, שכתביו אינם סתמיים, שהוא עוד יתקן לבבות ערלים והשקפות פסולות. לא טעיתי. במשך שנתיים הייתי כאביו הרוחני בעולם הכתיבה. ואז זרמו אליו הצעות מפתות וקוסמות עם שכר גדול בצידן".

הישיש ניגב דמעה סרבנית והמשיך "פרדי גוטסמאייר נפרד ממני - אחרי שנתיים - בחביבות, והבטיח לי, באלו המילים "שרגא טלקובסקי" (זה שמי הקודם) תמיד אשמור איתך על קשר, לא אשכח שפתחת לי דלת, שעודדת ודחפת... תודה שרגא יקירי ולהתראות". כך אמר.

"ומאז ועד היום הוא נעלם מחיי. כנראה ההצלחה והפירסום קסמו לו הרבה יותר, מאשר לשמור על קשר עם עורך עיתון יהודי מזדקן וערירי בניו-יורק. הוא כבש עולם ומלואו עם סיפוריו, והנחמה היחידה שלי, שיש לי חלק קטן בכך. הוא סופר ענק שמתקן נשמות שאחרים קילקלו. אני לא כועס על פרדי, חס וחלילה, מי אני שאשפוט בני אדם. הוא איש גדול ואני הייתי רק תמרור זניח בחייו. ומותר לי, כך אני חושב, להרגיש שהסיפורים והספרים שלו הם כמו בנים שלי, הם הדבר הכי טוב שעשיתי בימי חיי. אתה לא חושב כך פנחס ידידי החדש?" שאל הזקן.

פרדי גוטסמאייר הסופר האדיר, איש האשכולות שכל הוצאות הספרים ומערכות העיתונים כורעות ברך לפניו, שזוכה לקיתונות וגלי הערצה מכל עבר, חש שדמו נופל לרגליו. אזיל סומקא ואתי חיוורא. בושה בגודל האוקיאנוס האטלנטי איימה לבלוע אותו למצולות, ופיו התייבש.

אוי לאותה בושה, או לאותה כלימה, אוי לנו מיום הדין, אוי לנו מיום התוכחה.

מיטיבו, האיש היקר טלקובסקי שוכב במיטה בודד וחולני, צמא לחום ולהכרת הטוב מינימלית כבר עשרות שנים והוא!!! הסופר המוסרי(?) שכח ממנו לחלוטין!!! סטירת לחי שמיימית, בשתי הלחיים, כאבה לו לאורך כל הגוף.

הוא אחז בידו של הישיש וליטף אותה בעדינות, "שרגא, שרגא, סליחה, זה אני פרדי הטיפש והרע, אני מבקש סליחה, סלח לי שרגא, אוי כמה הייתי רע אליך, כמה הייתי אכזר וכפוי טובה כלפיך, אני מתחנן שתסלח לי שרגא, אני באמת הבן שלך... בלעדיך ספק אם הייתי בכלל סופר, אולי הייתי סוחר בגדים ניו-יורקי שקובע עיתים לתורה".

אחרי כמה שניות של הלם ומבוכה דו- צדדית השיב הישיש.

"שלום פרדי... אני סולח כמובן, אני אוהב אותך, וחיכיתי לך המון שנים שתגיע... והנה הגעת... אתה יהודי שמבטיח ומקיים .. גם אם קצת מאוחר... עובדה אתה כאן. לא שכחת אותי".

לחש הישיש בעידון הנפש "מי אני ומה חיי שאקפיד, חלילה וחס, אין על מה לבקש סליחה".

סגן הגבאי שרגא גוברמן פער את פיו בתדהמה "אז אתה הסופר פרדי גוטסמאייר בכבודו ובעצמו!!?? הו כמה הכרת הטוב אני חייב לך.." והשלושה התחבקו בחום.

תודה לך אדון גוברמן שהיית שליח נאמן להביא אותי בחזרה לד' אמותיו של טלקובסקי מיטיבי היקר... תודה" סיכם פרדי.

אחרי שעתיים של קיצור מרחקים נפרד פרדי גוטמאייר מידידיו, וצעד לאיטו לאורך שדרת עצי איזדרכת, לעבר חיק הטבע הנושק באורבניות הדלה של שכונת עין כרם. הוא מילמל בהתרגשות - כל הדרך -את מילותיו והנחיותיו של העורך שרגא טלקובסקי: "פרדי, סופר אף פעם לא נרגע, למה? כי הסיפור הגדול האמיתי, הענקי, נמצא מעבר לפינה, תפוש אותו, כתוב אותו, ואחרי שהוא יתפרסם גם אז דע, שהסיפור היותר הגדול עדיין לא בידיים שלך".

גוטסמאייר עלה על גבעה קטנה הגדושה בצמחייה ושאף אויר צלול לריאותיו. "טלקובסקי טעה, זה הסיפור הכי ענק שלי, זה סיפור שמטלטל ומנער אותי, הסיפור שלעולם לא אכתוב, מבושה".

ואותו להק יונים שנסק מזרחה, נטה לאיטו דרומה דרומה, לכיוון שממנו מחכימים ושואבים ויונקים עוד מוסר, שלעולם לא נגמר.

פרי קטן

המקום שבו מסתתרת כפיות-הטובה

על פני ארבעה פרקים ניסיתי לדחוף כמה וכמה סיפורים קטנים שמלווים אותי בפינקסיי, כדי לייצר את הסיפור הענק של פרדי גוטסמאייר.

כן, כן, אין לי ספק, שבכל אחד מאיתנו מסתתרת לה כפיות-טובה קטנה, שיכחה לא הגונה, התעלמות לא ראויה מאנשים שפתחו לנו דלת, שתמכו, שעודדו, שדחפו אותנו להצלחות כאלה ואחרות, ולאחר הההצלחות וכיבוש הפסגות, שוכחים מדחיקים, טועמים אויר של התנשאות גם אם משכנעים את עצמינו בנקיון כפינו ומצפוננו.

"צור - ילדך - תשי", הקב"ה ברא אותנו עם היכולת לשכוח אסונות, מצוקות וקשיים, אך ביקש שנשתמש בזכרון להרבות חסד, להשפיע הארת-פנים ובעיקר להרבות בו הכרת -הטוב. כאן זה מתחיל, כאן זה נגמר, ואוי לו למי שמסיים את חייו עלי-אדמות עם חובות ענקיים של הכרת - הטוב, שלא פרע.

סוף סוף לא לכולם יש את הזכות של פרדי גוטסמאייר, לסגור מעגל בטרם עת.

תוכן העניינים

העיתונאי 6

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה