אור ברסלב
העיתונאי 6 שערי השגחה › תזמון מדהים במונסי

העיתונאי 6

שערי השגחה · תזמון מדהים במונסי

מי רצח את "המלך"?

בעוד מכוניתי משתרכת לה בין הסימטאות האפלות באזור התעשיה הבני-ברקי, מחפשת לה פיסת חניה, צילצול בדיבורית. השעה 22.30, בהחלט מאוחר.

מאוחר למה? אתם שואלים. ובכן יש הבדל גדול בין יהודי בני-ברקי המוזמן לחתונה, לבין נתנייתי. בני ברקי מצוי יש לו את כל ההיתרים בעולם להגיע לחתונה אפילו שניות ספורות לפני סגירת האולם, לחבק ולנשק את החתן ואבי הכלה, ולהמשיך לנדוד לעוד חתונה אותה יחנוך עם פיזור ההילולה.

לעומת זאת אצל נתנייתים לא קנתה תרבות זו, שביתה. להגיע לחתונה קצת לפני אחת עשרה בלילה זה עלול להיות כמעט באיזור הדמדומים שבין עלבון לבזיון. אך מה לנו לעסוק כאן בהבדלים המהותיים בין בני-ברקי לנתנייתי, כי הלוא הדיבורית מצלצלת ועל הצג מספר משונה, משהו כמו 000028111002.

נו טוב, לי אין דודים באירופה ולא סבתא יורדת בקנדה, ומרבית חברי שוכנים כבוד בארץ ישראל, אך המספר כולו זועק חוץ לארץ. יש לי כמה שניות לחשוב - עונה או לא עונה? מצד אחד הזמן דוחק, עוד 20 דקות מגיעים לסיומה של החתונה, ומאידך אולי נשיא ארה"ב ברק אובאמה מעוניין להתייעץ איתי באיזה נושא בטחוני דחוף.

סוף סוף יש לי טור ב"יתד נאמן".

הסקרנות מנצחת, ואני מקבל את השיחה מתוך החלטה לקצר אותה לשניות ספורות בלבד.

"הרב לוי, הרב לוי" קול מרוגש מפלח את הרמקול הצורמני במכוניתי, "מדבר אהרן מסרנו", - (והפעם שם אותנטי לחלוטין) ממונסי ארצות הברית - "אני חייב לספר לך משהו!"

"תראה ר' אהרון, אני סמוך ונראה לאולם חתונות, האבא של הכלה הוא ידיד יקר, והאיחור לא בדיוק מכבד אותי. בוא נדחה את השיחה למחר, או-קי?"

"איזה מחר, הרב לוי, מה מחר, תשמע מה אני מספר לך, וזה שווה איחור של עוד חמש דקות. אני מוכרח לספר לך סיפור קטן שהתרחש כאן במונסי לפני כמה שעות, משהו בבחינת רבי יהודה בן בתירא שנמצא בבבל ומצודתו פרושה עד ארץ ישראל - אבל לטיבותא. אל תנתק, בבקשה, אתה חייב להאזין, אני כולי בוער מהתרגשות"...

נו טוב, מיסטר אהרן ניצח אותי ואבי הכלה בוודאי יבין אותי, הלוא סיפור עסיסי מפרנס לפעמים את אמונתם של רבבות. לעומת זאת, אחרי כל חתונה ישנן שבע ברכות למאחרים...

"כן, רבי אהרן, אוזני נדבקות לאמריקה, סע".

"ובכן הרב לוי, אני מתקין מזגנים במקצועי, ומשתדל למצוא גם זמן לעסוק בתורה. לא מזמן חוזרת אשתי עם אחד הספרים שלך, ולא עוזבת אותו. מיד כשסיימה לקרוא אותו יצאה לחנויות הספרים להביא עוד כמה מספריך. עד כאן בטח לא חידשתי לך דבר. אני, לעומת זאת, לא בדיוק קורא ספרים מן הסוג הזה, אלא שבליל שבת האחרון, על שולחן השבת, אשתי מבקשת להקריא לילדים ולי סיפור מהספר "העתונאי מספר שלוש - אבנים מן השמים". שם הסיפור "המזוזה של צ'יקו".

"ליל שבת, אני עייף, סיפורים ארוכים לא כל כך במצב-הרוח שלי, אבל אשתי לא מרפה. "זה סיפור חובה, אתה חייב להאזין".

"ובכן, הסיפור עוסק ביהודי, צ'יקו שמו, אב ל-4 ילדים, מובטל ולא יוצלח. ליל שבת אחד מחליט גבאי בית הכנסת בשכונתו לערוך מגבית דחופה לשיפוץ בית הכנסת המיושן והמרופט. אתה מדווח בסיפור, שהמגבית של הגבאי עולה יפה. הוא עובר ממתפלל למתפלל, זה תורם 100 דולר, חברו 2000, והקופה מתמלאת. צ'יקו מבוהל, אין לו חצי שקל בארנק. הוא מעלים עצמו בין המתפללים, אך באותן דקות מביכות הוא מחליט ללמוד הלכות סת"ם, לעבור את מבחני משמרת הסת"ם, ולכתוב במו ידיו, כתרומה, מזוזה מהודרת לבית הכנסת.

"אומר ועושה, ומקדיש חצי שנה ללימוד ומבחנים יומם ולילה. כשמגיע היום המיוחל הוא משכים בבוקר, טובל, מתפלל, וכותב בסילודין ובהתרגשות מזוזה מהודרת ביופיה, שמקבלת הכשר מן הרבנים ומן המגיהים.

בשארית פרוטותיו הוא קונה בית מזוזה נאה, ובא להתקין את המזוזה בבית-הכנסת ההולך ומשתפץ. הגבאי עוצר אותו ואומר לו: "הלו צ'יקו, את הזכות להתקין מזוזה בבית הכנסת קונים ב-1000 דולר לפחות!".

"צ'יקו נעלב. תוך כדי עלבון נכנס אחד מן המתפללים ומספר על זוג צעיר ועני, שמתגורר בתוך מחסן קטן ועלוב בחצר הבית של סבתו, והם מקיימים היום חנוכת-בית, ואין להם מזוזה.

צ'יקו קופץ על המציאה, מגיע לחנוכת הבית ותורם את המזוזה. הגבאי, שגם הוא מופיע לחנוכת הבית, אומר לו: "דע לך, צ'יקו, בית כנסת אינו חייב לכתחילה במזוזה, אבל בית כן חייב. הנה זכית למצווה נעלה".

ואתה מסיים את סיפורך, הרב לוי, בכך שסיפור זה נודע לאיש עסקים נכבד ששמע על מסירותו של צ'יקו, קיבל אותו כעוזר אישי ומאז צלח מזלו".

"אכן, אכן. ומה הלאה?".

"הסיפור מוצא חן בעיני, אבל בדיוק לחמש דקות. מיד אחרי ברכת המזון נכנסתי לישון, וכמו שעברה לה השבת הסיפור כבר שקע לו במרתפי השכחה. ביום ראשון, מוקדם בבוקר, צילצול טלפון. מן העבר השני אשה מבוגרת, תושבת מונסי, מבקשת שאתקין לה מזגן.

"שעה אח"כ אני על הטנדר עם העוזר שלי והמזגן. פונים לביתה, עולים לקומה שלישית, נכנסים. דירה אופיינית של גויים. אנחנו קודחים, מותחים כבלים, מבריגים ברגים, מזיעים, ואז הגברת פונה אלינו ומציעה: "אמזוג לכם שתייה קרה"

"השם ישמור", אני חושב לעצמי "מעולם לא שתיתי או אכלתי בבית של גויים".

"לא תודה", אני משיב לה, "אנחנו לא צמאים". למרות שיכולתי לגמוע בקבוק שלם של קולה בלי להניד עפעף. ואז היא מתעקשת: "אתם חייבים לשתות, יש לי כוסות חד-פעמיות ואמזוג לכם קולה, זה כשר".

הו הו, אני מהרהר, הגויה הזו מכירה הלכות ויודעת שאסור ליהודי לשתות מכלי של גוי.

"כן, כן, אסור לכם לשתות מכלים לא טבולים, אני יודעת". "הסקרנות פיעמה בי.

"מאין את יודעת? זו לא בדיוק הלכה נפוצה".

"גם אני יהודיה, אני יודעת!".

"כאן, הרב לוי חישבתי להתעלף. אין כאן שום סממן של יהדות. להיפך, הבית מקרין כל מה שבית נוצרי מדיף. הבטתי על פתחי הדלתות ושאלתי "גבירתי אם את יהודיה, איפה המזוזות של הבית שלך?".

הגברת נעמדה לפתע ושתקה. היא חשה חוסר נעימות ומיד שירכה רגליה למטבח כדי לסיים את השיחה המביכה. אז לפתע ניצנץ בזכרוני הסיפור שלך, שיומיים לפני כן אשתי הקריאה לי אותו. "יש לי סיפור בשבילכם, אתם מוכנים לשמוע?" אני פונה לגברת ולבעלה, והם מהנהנים בראשם.

"תראה הרב לוי, אני רק מתקין מזגנים, בטח לא רב, גם לא דרשן, יהודי פשוט, אבל העובדה שאשה מבוגרת התרחקה לחלוטין מהיהדות זיעזעה אותי. חשתי לפתע כי משמים מניחים לי את המילים בפה, ובהתרגשות עצומה סיפרתי לה על צ'יקו שמסר נפשו לכתוב מזוזה ואחר כך קיבל מפח נפש ולאחריו זכה להתקין אותה במחסן רעוע של זוג צעיר. סיפרתי את זה בדרמתיות עם אור על הפנים, עם המון רצון טוב לעורר בגברת המכובדת והמרוחקת ובבעלה, ניצוץ יהודי כבוי.

"הם האזינו בקשב רב. בדממה. כשסיימתי היא הליטה פניה בידיה ופרצה בבכי קורע שחקים. בוכה ובוכה ובוכה, ובעלה שותק עם פנים מיוסרות. כשנרגעה מזגה קולה לכוסות הפלסטיק והחלה לדבר.

"לפני שלושה חודשים נפטרה אמא שלי בגיל 90. פירסמנו מודעות שאנו רוצים להשכיר את הדירה, והגיע שוכר, גוי צעיר, שביקש שנפנה את הכל. הוא רוצה דירה ריקה. הגענו לשם עם אנשי הובלה והמון קרטונים, והם החלו לארוז רהיטים וכלים. וכשהדירה התרוקנה אמר השוכר "אני לא רוצה את המלבנים האלה שעל הדלתות, אני לא יהודי, קחו את זה בשבילכם". השבתי לו: "אתה יכול להוריד את המזוזות ולעשות איתן כרצונך".

"הגוי הביא מברג והוריד 4 מזוזות. הוא אחז אותן בידו ואמר לי: "גבירתי, זו היא מצווה של יהודים". והניח אותן בתוך אחד הקרטונים. "את צריכה להחליט מה לעשות עם זה".

"שלושה חודשים אני סוחבת נקיפות מצפון. לאמא שלי היו מזוזות ולי אפילו לא אכפת, אם יש מזוזה בביתי או אין מזוזה. זה קצת העיק עלי, אבל לרגע לא חשבתי להתקין אותן. ואני שואלת אותך, ריבונו של עולם, מי שלח אותך לכאן? מדוע חייגתי דווקא אליך מתוך מאות מתקיני מזגנים? מי הכניס לך את המילים לפה לדבר איתי על המזוזות? מי שם בפיך את הסיפור המרגש על צ'יקו שהמזוזה היא כל עולמו? אין לי מושג, אבל אני מתחננת לפניך, גש לקרטון שבקצה המסדרון, חפש את המזוזות, קבע אותן. קיים את המצווה בשבילנו, אנא!" כך ביקשה.

"לאחר שבדקתי את המזוזות וראיתי שהן כשרות, הותקנו המזוזות בברכה בבית היהודי, במונסי. אחר כך הושלכו כמה סממנים נוצריים וחפצים לא ראויים, והזוג הזה העתיר על ראשי אינסוף ברכות על הזכות שיש להם - אחרי 40 שנות נישואין - מזוזות בפתחי הדלתות.

"הכל ידידי, הכל בזכות צ'יקו והמזוזה שלו, שנכנסו למחזור דמי בתזמון מדהים בליל שבת אי שם בארצות הברית של אמריקה. יחולו ברכות על ראשך!".

"גם על ראשך, ר' אהרון, גם על ראשך"...

ברחמי שמים נכנסתי לאולם החתונות בדיוק בתזמון המעגל האחרון בפזמון "כיצד מרקדין לפני הכלה"...

פרי קטן

הריקוד האחרון

מה אגיד לכם קוראים אהובים... ויגבה לבו בדרכי ד'. את הריקוד האחרון באותה חתונה רקדתי כפי שלא רקדתי מימי, מודה מעומקא ד'ליבא על העובדה המשמחת שהקב"ה מעניק לנו ברוב טובו המון מצוות ומעשים טובים גם מבלי שניתן דעתנו לכך.

אתה כותב סיפור, ו-6000 קילומטרים ממך מותקנות מזוזות בבית יהודי מעורטל. כן, זה לא רק הסיפור, אלא כל משפט שופע חיבה, כל מילת עידוד, כל שיג ושיח שנוסך תקווה בבני-אדם, מעורר בהם ניצוץ. בכל מפגש, בכל שיחה, אפילו אקראיים, יכולים להציל יהודי מרוחק ולהושיט לו יד להתקרב.

עצה טובה: תמיד הצטיידו בכמה סיפורים חדשים שנכנסים יפה לכל שיחת חיזוק וקירוב לבבות, וכמו שמצווה לקרב רחוקים, מצווה לא פחות חשובה לקרב קרובים.

יש לכם קרובים במונסי?

תוכן העניינים

העיתונאי 6

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה