שערי השגחה · המסמר האחרון של הרשב"א
פרק א'
ישנו איזה ביטוי רע שנודף ממנו ריח של זיבולא בתרייתא, של הנשימה האחרונה, של סוף הדרך בעולם הזה.
"זה המסמר האחרון בארון המתים שלו", כך אומרים. הביטוי הזה כמו זרועות תמנון משתלח לו להמון מצבים בחיים, נעימים פחות, נעימים עוד פחות. "המסמר האחרון" מה שברור - איננו מסמל - לקצרי הדעת - סוף מתוק, ההיפך.
בסיפור שלנו יש למסמר האחרון, בניגוד לחבריו המסמרים הנחשונים, משמעות כפולה, אם כי היא נוסכת אופטימיות והמון טוב שזורם ממנו. הסכיתו ושמעו, ונפסע יחדיו על ציר האימה והדם של מטח המסמרים המתעופפים.
רוני קציר בן ה 23 יליד באר שבע, הוא מפארי היצירה של הצבא הישראלי. בחור גבה-קומה, חסון, מבריק בשכלו, בוגר קורס קצינים בהצטיינות. ברקורד הלוחמני שלו, רשומים פרקים לא פשוטים של כיבוש יעדים מבוצרים אל מול אש החיזבאללה, של חילוץ פצועים תחת מטחי טילים ופצצות מרגמה, ועוד "משימות עלומות שהשתיקה יפה להם", כך עפ"י הגופים החשאיים של צה"ל.
הפיגורות הצבאיות היו בטוחות שהמג"ד המבריק רוני קציר ימשיך את שרותו הצבאי, ויעלה בסולם הדרגות, שכן עתידו כקצין קרבי מובטח. "יש לו את כל הכלים אולי להיות הרמטכ"ל הבא" פלט מאן דהו מצמרת המטכ"ל.
תקוות לחוד, וביצועים לחוד.
מפקד הגדוד רב סרן רוני קציר השתחרר מצבא הקבע, בריא ושלם בגופו, אך עם שריטות לא מעטות בנפשו. המתח היומיומי והקרבות העקובים מדם, לא הירפו ממנו. "אני אומנם חי" היה מהרהר בינו לבין עצמו "אבל אספתי יותר מדי גופות של חברים משדות הקרב... צריך לשים לזה קץ".
נסיונות השכנוע של מפקד החטיבה, מפקד האוגדה והרמטכ"ל, עלו בתוהו. פניו של קציר היו לכיוון חיי האזרחות, הוא רצה קצת שקט, פחות מתח, איך אומרים "ביקש לישב בשלווה".
ביקש לישב בשלווה והנה קפץ עליו רוגזו של מסמר.
של מסמר? אתם שואלים, כן של מסמר, אבל קצת סבלנות בוודאי לא תזיק.
שני הקצינים המשוחררים רוני קציר וידידו הטוב והוותיק (סגנו בהנהגת הגדוד) נתנאל דקל, החליטו יומיים לאחר השחרור, לערוך טיול בירושלים, להתבשם מבנייניה, אתריה, ולגעת ולו במעט - בהוד הקדומים של עתיקותיה הקדושות בעיר שחוברה לה יחדיו. למותר לציין שקציר ודקל לא היו בדיוק דתיים גדולים, אבל יותר מלחלוחית של ערכים יכולת למצוא בהם.
"נלחמנו לא מעט, אבל דומני שלירושלים הקדושה ישנן את כל התשובות מדוע היה שווה לחרף נפש" אמר קציר לדקל "אכן כך אחי וידידי, המעמד שלנו כבני העם היהודי, והזכויות שלנו על הארץ, כך למדנו, מתחילות מירושלים אבל איך בדיוק? אינני יודע אבל זה נושא שכדאי לחקור. לצערי יש לנו מעט כלים בידיים, אבל הכל מתחיל בירושלים, וכנראה גם נגמר בירושלים. בוא נצא לדרך".
שני הידידים הטובים קציר את דקל עלו על אוטובוס המוביל לכיוון הכותל המערבי. הם העדיפו להמנע מנסיעה ברכבם הפרטי, והחנו את מכוניתם בכניסה לעיר. זה לא לקח יותר משתי דקות. איש שפוף משהו עם מבט מוזר בעיניו התיישב על הספסל שלפניהם, על גבו תרמיל חאקי גדול.
ב-ו-ו-ו-ו-ו-ו-וממממ-ם!!!!!! רעש מחריש אוזניים טילטל את חלונות עיר הבירה, וניפץ את חלקם.
ימי התופת הדם והשכול זכורים לרבים וטובים מן הירושלמים, צרובים בשכול, בזכרונות וכמובן בסיוטים.
האוטובוס הפך לעיסת דם דביקה, ואחרי כמה שניות של שתיקה נשמעו זעקות מכל עבר סירנות אמבולנסים שועטים, ניידות משטרה עוצרות התנועה, הצלה, זק"א, ומה לא.
הרחוב התמלא המולת פיגוע.
רוני קציר הובהל מחוסר הכרה - לבית החולים הדסה עין כרם. קריין הרדיו ציין ביבושת קול, "בפיגוע טרור הבוקר בקו אוטובוס בירושלים, נהרגו שמונה נוסעים, ונפצעו עשרות, עשרה מהם קשה".
קציר היה ברשימת הקשים. רק לאחר כמה ניתוחים ממושכים, והרדמת מורפיום ממושכת הוא פקח עיניו הביט לעבר החלון המואר ושאל "איפה אני? מה קרה?".
אמו, רבקה קציר מחתה עיניים לחות ולחשה "רוני, התעוררת??? אתה מחוסר הכרה כבר שבוע ימים..." רוני שתק וצלל שוב אל ענני הערפל של חוסר ההכרה.
כשנכנס שעה אח"כ פרופ' בנימין סדובסקי המנתח המהולל, הוא הביט בפניו של רוני וביקש "רוני, צהרים טובים, תתעורר" רוני פקח עין תורנית וחייך קלות, הפרופ' הקרח היה טיפוס חביב עם מבט שובב שמקפיץ חיוך.
"אתה נס רפואי, מר קציר הצעיר" הודיע סדובסקי לקצין הפצוע. אמו התיישבה בוכיה בפינת החדר "היה זה אחד הפיגועים האיומים ישבת חצי מטר מהמחבל, התרמיל שלו היה גדוש במסמרים אחרי כמה ניתוחים חלקם מסובכים ביותר בחלל הבטן, שלפנו מגופך 99 מסמרים!!! וברוך השם, יצאת חי... כשתברך "הגומל" אחרי שהכל יעבור, תדאג שישמעו אותך שואג את הברכה בארבע כנפות הארץ". הציע הרופא.
"איפה החבר שלי נתנאל דקל? זה שישב לידי" שאל רוני בקול כמעט בלתי נשמע "לצערי ידידך דקל, נהרג, מסמר אחד, רק אחד, חדר הישר לליבו, וגרם שם לנזק קטסטרופאלי. צר לי רוני... הוא הגיע לחדר הניתוח במצב בלתי הפיך... אמך סיפרה לי שהייתם חברים בלב ונפש"
רוני קציר חש שדמעות צורבות הולכות ומפלסות להן נתיב דרך ארובות עיניו. ליבו החסיר פעימה. גופו חבוש כולו, מכף רגל ועד ראש, אין לו אפשרות להניע יד או רגל, בקושי שפתיו דובבות.. ונתנאל נהרג, דווקא בירושלים, ביום קיץ שלו, למה?
איך יעלה על הדעת, 99 מסמרים חדרו לגופי ואני נותרתי בחיים, ונתנאל השיב נפשו ממסמר אחד?
פרופ' סדובסקי הניח ידו על מצחו של רוני ואמר "רוני יקירי, 99 מסמרים שלפנו מגופך, בעיקר מן הידיים והרגליים, וגם כמה מחלל הבטן, ובלענו את הלשון מתדהמה, כי הנזקים היו מינימליים.. יש לפניך תהליך שיקום שימשך שנה לפחות, אבל...".
רוני קציר תלה עיניים שואלות בפרופסור "אבל מה?" שאל בליבו.
"אבל מסמר עקשן אחד עדיין מקנן אצלך... את המסמר המאה החלטנו לא לשלוף עקב הסיכון שבדבר. המסמר המאה תקוע מעל אוזנך השמאלית עמוק בתוך עצם הגולגולת.. לא נעים, אבל גם לא נורא. כשתוכל למשש באצבעותיך תרגיש את ראשו מבצבץ קלות, אנחנו חוששים לשלוף אותו משם.. אבל אם אתה שואל אותי, חוץ מפה ושם מוגלות ושטפי דם קטנים, אפשר לחיות עם המסמר הזה עד 120 שנה..." הפרופ' חייך במלוא פיו ורוני קציר החזיר לו מבט מודאג.
מסמר בראש, בהחלט לא ידיד נחמד להתהלך עמי בשדמות ארץ ישראל.
סיפורים - כידוע לכם - נכתבים להם במשיכת קולמוס טרם דימדומים, מתוך מסוגלות מפעימה לתאר שנה שלמה, בכמה משפטים לוליניים ועוד כמה מילים רזות. לסופרים מן הסוג שלי יש מחוייבות עתונאית לקצר, כדי שתאבונו של הקורא יתמלא בזריזות, ולא אחרי 400 דפים.
הנה כי כן, שיקומו של רוני קציר נמשך שנה ארוכה, עם המון תרופות וזריקות, ופיסיותרפיה ללא סוף, אבל בסופו של מאבק לחיים, יצא רוני קציר מבית החולים השיקומי קצת צולע, עם כמה אצבעות עקומות ואגן ירכים תפור היטב ועוד כמה טבעות פלטינה יקרות ערך השתולות בעצמותי, הוריו היו אמורים לאסוף אותו הביתה, אך לרוני היו תוכניות אחרות.
הוא חייג באיטיות בפלאפון שלו, והזמין מונית "לקרית שאול, לבית העלמין הצבאי" ביקש מהנהג.
מדדה קלות הוא נפנה לחלקת הקברים של חללי צה"ל, נעמד שטוף דמעות מול קברו של נתנאל דקל ז"ל. הוא הניח את מצחו על השיש הצונן ופרץ בבכי ארוך.
"נתנאל יקירי, עברנו הרבה קרבות, חילצנו המון פצועים, ומשם יצאנו איכשהו שלמים, אין לי מושג מדוע ידו של מלאך המוות השיגה אותך דווקא בתוך אוטובוס תמים בירושלים שאתה כל כך אוהב... אני הצלחתי להתחמק ממנו למרות שחדרו לגופי 100 מסמרים... אני מבטיח לא לשכוח אותך אח אהוב".
רוני קציר הדליק שני נרות נשמה, והביט אל אופק דומם, המורכב מצמרות עצים אדישות, הנעות ברוח של צהרי היום.
"נתנאל, אני לא חוזר הביתה, אני נוסע לירושלים לחפש שם רב צדיק שיסביר לי איך נותרתי בחיים... שיתן לי כיוון מה בדיוק רוצים ממני מן השמים".
רוני קציר מישש באצבעו את ראשו של המסמר התקוע בראשו, וחזר בצליעה אל הכביש הראשי. נהג המונית המתין לו בסבלנות.
פרק ב'
בעוד המונית מטפסת בעליות שער הגיא, הביט רוני קציר בשלדי הנגמש"ים והמכוניות, ששילמו מחיר כבד בשדות הקטל של תש"ח, מלחמת העצמאות. עצי האורן בעלוותם הדוקרנית, העידו על אותם זכרונות עקובים מדם, וכשעצם את עיניו הוא שמע את הבוווום!!! ההוא כשישב באוטובוס זה עם נתנאל דקל. את הבום הוא זוכר אבל לא יותר מזה, ועד לאותו בוקר שבו התעורר ונפגש עם חיוכו החביב של פרופ' סדובסקי המנתח, ישנו איזה חור שחור שספוג בתודעתו, ללא פשר, ללא תכלית. שבוע ימים של חוסר הכרה...
מה זה חוסר הכרה? שאל את עצמו הקצין המשתקם קציר, איפה הייתי באותו זמן. מת? חולם? למה אינני זוכר דבר.
נהג המונית היה טיפוס שתקן, מרוכז, עיניו היו שקועות בכביש שלפניו. הרדיו דמם, ומלבד אוושת המנוע החרישית הכל היה שקט, ואולי אפילו קצת מאיים.
רוני קציר החליט לשבור שתיקה. "אולי אתה מכיר רב חשוב בירושלים, רב כזה שאם אשאל אותו כמה שאלות הוא יתן לי תשובות שיספקו אותי?
הנהג השתקן הסיט מבטו לעבר הקצין הפצוע והשיב "כן".
"עשה לי טובה, אין לי שום מושג ברבנים, לא מכיר, לא יודע. עברתי חוויה נוראה שאני חייב לקבל הסבר עליה... אני זקוק לרב צדיק".
"סמוך עלי" השיב הנהג מחוייך משהו "הרב שאני מכיר איננו מדבר עם מלאכים ולא עם רוחות רפאים. הוא יושב כל היום בישיבה על הסטנדר, מסביבו עשרות תלמידי חכמים ומה שהם שואלים הוא יודע לענות. גם אני לא דתי חזק, אבל הוא מקבל כל אחד בסבר פנים יפות".
"יש לו זמני קבלת קהל?" שאל קציר.
"לא, לא, הוא יהודי פשוט שכזה, לבוש בכובע וחליפה, בלי שמשים בלי עוזרים בלי הצגה של חשיבות. הוא תמיד אומר לי, "שייקה, אתה שואל ואני עונה לך מן התורה ומן הגמרא. אין לי רוח הקודש ואין לי חבר מלאך".
רוני קציר פרץ בצחוק משוחרר.
"הו, הו, דומני שהרב שלך בדיוק מתאים למצב רוח השפוף שלי, אחד כזה שחי את המציאות, אבל מבין הרבה מעבר אליה".
המונית עצרה בשכונה מיושנת שבתיה נמוכים, על המרפסות יכולת להבחין בצמחי בשמים, כמו נענע ורוזמרין, ומשב הרוח הסיע ניחוח מהביל של תבשיל בשרי.
"הנה הבנין של הישיבה, הכנס. תבקש את הרב ראובני, אם הוא אחרי השיעור, הוא יכניס אותך למשרדו הקטן, תספר לו הכל, הוא כבר ידע לפענח לך את סוד המסמרים...".
רוני שוב פרץ בצחוק משחרר, שילם לנהג ונפרד ממנו בידידות.
"אני מודה לך מעומק הלב...".
כשהתיישב רוני קציר בקצה בית המדרש, ההמולה היתה בעיצומה. הרב ראובני היה באמצע מסירת שיעור, ורוני שמע משפטים מינוחים וניסוחים שלא הבין מהם מילה וחצי מילה. מפעם לפעם היה פורץ ויכוח בין הרב לתלמידים באוקטבות שהוא לא תיאר לעצמו, שכך מדברים לרב. הוא ראה עינים יוקדות, לב מורתח וריכוז אדיר עם צמאון לחדד איזו שהיא הבנה. הסקרנות בערה בו, מעולם לא חווה כזו חצי שעה סוערת נסערת, גם אם לא הבין דבר.
השיעור הסתיים.
"כבוד הרב, שלחו אותי אליך לשאול שאלה".
הרב ראובני הרים קלות את כובעו, שלף מעל פדחתו את כיפת הקטיפה השחורה שלו והגיש לרוני קציר. "חבוש כיפה יקירי, אתה במקום קדוש, בוא נכנס לחדרי ברוך הבא".
החמימות הזו, כבשה את רוני קציר. הרב ראובני מזג שתי כוסות מים והגיש אחת לרוני וביקש "אני מברך, אתה תענה "אמן" בסוף הברכה, ברוך... שהכל נהיה בדברו" אמן.
בשעה ארוכה שטופה בדמע, בסערת רגשות, סיפר הקצין הצעיר את מסכת חייו הקצרים, את "חוויותיו" תחת סכנת חיים של אש אויב, עד לרגע הנורא שבו ספג 100 מסמרים לגופו, ונותר חי, ואילו חברו נפגע ממסמר אחד, ונפטר.
"נותרתי עם מסמר אחד בראש, מעל האוזן השמאלית. הרופאים חוששים לנתח אותי ולהוציאו, מחשש שמא אפגע במוח... מה הרב אומר, מה רוצים ממני... מי רוצה ממני... כבוד הרב תסכים איתי שהארוע הטראומטי הזה מחייב שאלה.... ואולי גם תשובה? האם הרב יודע מה להשיב".
הרב ראובני נשען על מרפקיו ונעץ מבט חודר באיש הצעיר. "יקירי, התשובה לשאלה שלך, טמונה בגופך, ליתר דיוק בראשך שלך. בן אדם לא נולד עם מסמר בראש, ואם שלחו לו מסמר לראש, הוא צריך לפשפש במעשיו, בעיקר להקדיש מחשבה על תכלית חייו. אתה נראה לי יהודי חכם ורגיש, והעובדה שאתה כאן, מעידה שיש לך אמונה פנימית יוקדת לדעת מי מנהל את העולם. אתה בוודאי לא מצפה ממני שאוריד לך מלאך מן השמים שיתן לך הסברים מדוייקים".
רוני קציר חייך, נהג המונית הכין אותו יפה מאד.
"אבל אם יש לך זמן ותרצה, הישיבה שלי כאן פתוחה לפניך. שב תלמד בספרים, אני מבטיח לך שתוך מספר חודשים כל השאלות שלך יעלמו יחד עם המסמר. כל התשובות כאן!!! הרב ראובני הניח ידו על הגמרא, "כאן, חביבי, כאן"!!!
למה להאריך זמננו קצר.
הקצין רוני קציר נכנס כמו לוחם קרבי לתוך עולם התורה, שכר דירה קטנה סמוך לישיבה של הרב ראובני ונצמד לאברך שמעון גבישי שסייע לו להבין את לשון הגמרא. הוא הפך למתמיד גדול.
עולם המושגים התלמודיים שלו היה גדוש למדי והוא דאג לשנן את הסוגיה הנלמדת מאות פעמים יומם ולילה, עם הרש"י והתוספות והראשונים.
בלילה הוא חלם את השור נוגח את הפרה, והעובר בצידה, והדיין ניצב מול הבעלים של הנוגח והנינגח, והסוגיה נשמה את נשמתו, ונשמתו נשמה את הסוגיה.
אחרי ארבעה חודשים, בסיוע שיכלו המבריק של האברך גבישי, התיישב קציר לשיעור המרכזי של הרב ראובני, על הסוגיה הנלמדת.
"יש לי ארבע קושיות הנובעות מדברי הרשב"א על הסוגיה", פתח הרב ראובני את השיעור "אחת יותר מסובכת מן השניה".
"הרשב"א היקשה על הנחת התוספות, הרשב"א סותר סוגיה מבבא מציעא, הרשב"א סותר פעמיים את עצמו".
אחרי 10 דקות הסתיים השיעור.
"צאו לדרך" ביקש הרב ראובני, "אני מבקש תרוצים על על הקושיות הללו, ולא מהבטן. תרוצים שמתיישבים על הלב ועל הראש".
רוני קציר התיישב מול האברך גבישי ונתן לו להוביל. ר' שמעון גבישי צורב מבריק חזר על הקושיות והחל לפרק אותן אט אט.
"יש תרוץ ראשון" הוא קפץ ממקומו, ויישב קושיה ראשונה.
"עוד תירוץ נפלא קפץ גבישי והוא ממשיך והנה התרוץ השלישי כקילורין לעינים סיכם גבישי "אבל הסתירה השניה של הרשב"א את עצמו ... גדולה עלי"
רוני קציר הביט בעין מעריצה בחברותא שלו, וליבו בער מקינאת סופרים. הוא שינן את תרוציו של ר' גבישי בעינים עצומות, שוזר לעצמו שאלות קטנות באמצע המהלך.
"זה גדול עלי" מילמל גבישי "איך מיישבים סתירה שכזו".
קציר עצם חזק את עיניו ונכנס למצולות הריכוז הטוטלי.
"זה שדה קרב רוחני. אני מוכרח לתרץ את הקושיא הזו".
הלחץ ברקותיו היה עצום, שני מרפקיו כמעט יצרו גומות על שולחן הפורמיקה.
"יש!!! יש תרוץ!!! הוא שאג.
רוני קציר ניתר מכסאו והחל לחולל סביב השולחן "יש יותר מזה" הוא צעק "התרוץ שמיישב את הסתירה של הרשב"א בינו לבין עצמו, מאיר את הסוגיה באור אחר, ושלושת התרוצים שלך יורדים מן הפרק, לצערי הם פשוט לא נכונים".
"הראש שלך מלא דם! זה מטפטף על החולצה שלך" אמר גבישי "מה קרה לך אולי נזעיק אמבולנס... אתה שטוף בדם...".
גבישי נבהל.
רוני קציר מישש את ראשו ולא האמין למגע אצבעותיו, המסמר ה-100 ביצבץ כמעט כולו מחוץ לראשו, וקילוח דם סביבו. הוא שלף את המסמר החוצה והצמיד לפצע הזולג את שרוול ידו השמאלית.
"תקשיב שמעון" הוא צעק "הנה התרוץ".
הס הושלך בישיבה. במשך 10 דקות שזר רוני קציר את הסוגיה על קושיותיה ותרוציה. כולם קשובים, והדם מטפטף והולך. הרב ראובני הביט בו מאובן, ולחש לעצמו "הוא גאון הבחור הזה ... הוא גאון".
"בחדר המיון שוכב על המטה. לימינו הרב ראובני ולשמאלו ר' שמעון גבישי. הרופא התורן הסביר בכובד ראש: "אין לי שום הסבר רפואי איך נשלף המסמר מן הגולגולת... אבל לשמחתי הכל תקין. כל הצילומים מעידים שאין נזק פנים גולגלתי. אני חובש לו את הראש, רושם לו כמה כדורי אנטיביוטיקה ואתם משוחררים" סיים הדוקטור.
"אתה מבין רוני יקירי, לקח לך ארבעה חודשים לסלק את כל השאלות שלך, והעיקר, את המסמר ה-100 שלף הרשב"א, באמצעות התרוץ המופלא שדלית ממצולות שכלך".
רוני חייך חיוך קצת עצוב ולחש "יהי רצון שהתורה הזו שלמדתי, תעמוד לעילוי נשמתו של חברי נתנאל דקל, זכרונו לברכה".
פרי קטן
סוף הזוי
"התורה האמיתית היא כמסמרות הנטועים" ציין באוזני מי שהכיר את רוני קציר, וסיפר לי סיפור נורא הוד זה. רוצה לומר, מסמר ברזל שתקוע בראש, מְפנֶה את מקומו למסמר הרוחני האמיתי שנובע ומצמיח חידושים מופלאים.
ביננו לבין עצמנו, הסיפור הזה נכתב על ידי, עם המון לבטים. מחד הוא נושא אופי של סוף הזוי, אך מאידך הוא מאיר פינות יפות של בעלי תשובה שיודעים להפיק תועלת אדירה מחוויות טראומטיות, והופכים את חייהם לשטיקלי תורה, וזה כמובן משובב נפש. הלוא כן?