אור ברסלב
העיתונאי 6 שערי השגחה › "המנוף" של ר' רפאל

העיתונאי 6

שערי השגחה · "המנוף" של ר' רפאל

"אדון בלומינשטיין, קרה לך נס"

אח!!! אח!!! אח!!! יש מעט מאד אנשים בעולם שהקב"ה חנן אותם במשקפים ורודות וצלולות מבט. מה זה וורודות? כל כך ורוד שגם אם יורד גשם שחור - חלילה וחס - הם מסוגלים בעוצמת האופטימיות המפעפעת מתוכם, לראות רחוק, לראות שקוף. גם אם נניח היו מעמידים אותם מול הנילוס האדום ממכת דם המפורסמת, באמצעות משקפיהם הם היו מבחינים בזוך האלמוגים המשתקפים מן המים הצלולים. לא יאומן, פשוט כך.

איך הם עושים את זה? לא ברור. האם זו רק מתנה משמים? או אולי בעצם כל אחד מאיתנו נולד עם משקפים מיוחדות שכאלה, אלא שעכירות המוחין עקב רדיפת הממון והכבוד, השחירו עד לבלי הכר את העדשות.

"הקב"ה ברא את האדם ישר", הסביר לי תלמיד חכם אחד "אבל מן הרגע שהוא התחיל לעשות חשבונות רבים, הוא קילקל לעצמו את המבט הוורוד על החיים, והפך לחשדן, לנירגן, לטיפוס שאינו שמח מן החיים וארועיהם השוצפים, ולכן נהרסו לו המשקפיים האדירות שהוא נולד עמהם". מעניין.

בואו נניח לפתיח הוורוד הזה, ונפנה מבטנו לר' רפאל רחמים היקר, שעד היום לא ברור מה שמו הפרטי רפאל, או אולי רחמים, ואותו מסתורין חל על זיהוי שם משפחתו, רחמים או אולי רפאל. אך מה לנו לבחוש בענין צדדי שכזה, רק נצמיח כאן במרוצת הכתיבה את הנתון הנפלא, שלר' רפאל רחמים היו משקפיים מן הסוג החיובי שהוזכר כאן.

מעולם, אבל מעולם, הוא לא מצא ולו קורט של חובה כלפי מצב זה או אחר, ועיניו לא זכו מעולם להבחין בגיבנת או עקמת על גבו של אדם זה או אחר. ליהודי האופטימי הזה נולדו 10 ילדים כ"י, שנכנסו לקלחת חייהם עם החזון הנהדר הנ"ל, של ראיה ומחשבה טובה כלפי כל אדם וכל מצב.

הלוואי עלינו.

רצתה ההשגחה העליונה וצירפה למיודענו גם כשרון מוסיקלי משובב נפש.

ר' רפאל היה נגן מרגש, הפורט על מיתרי הגיטרה כשכל אצבעותיו אומרות שירה, ופיו מסלסל פיוטים ומזמורים מקוריים המרטיטים נימים חבויים ונסתרים, הקשורים קשר הדוק אך סמוי, לעורק הראשי היוצא מכסא הכבוד, עד לעולמינו הסוער.

כמי שהכיר בכשרונו המסחרר, החליט ר' רפאל להפוך את הניגונים באולמי החתונות לעניין טפל, ולמקד את עצמו בלשמח ילדים ואנשים חולים, השוכנים להם בעל כורחם בבתי המבריאים הפזורים להם ברחבי ארצנו. לפחות פעמיים שלוש בשבוע הוא מושיב לידו את אליקו המתופף עם הדרבוקה, כלצידם מערכת הגברה מיושנת עם רמקול די ותיק, אך שופע אופטימיות מוסיקלית, כבעליו.

סובב לו רפאל בין המחלקות, וכובש בקולו החם את המאזינים.

"שירים כבקשתך" זו היתה התוכנית העיקרית שלו. "רק תבקשו שיר, ואני מקדיש לכם אותו" שיעשע את הילדים.

הסגל הרפואי חיבב את ידידנו המתוק, ונתן לו את מלוא המרחב לשמח לשיר ולהרקיד ילדים ומבוגרים, ובעיקר להוסיף ניצוץ חיים נוסף בכאלה שה' ישמור - איבדו אותו. "אני נוהג לומר לחולים ששמחה ושירה הם בריאות. אז שירו ותשמחו".

ועכשיו, ברשותכם אני מעביר את המקרופון לידידי ועמיתי ר' רפאל רחמים, בכבוד.

"ובכן הרב לוי, כפי שסיפרת לקוראיך היקרים, משוש חיי הוא הביקור בבתי החולים. והנה ערב אחד לאחר יום עבודה מפרך במקצוע אחר בו אני עוסק, אספתי את אליקו עם התוף, ונסענו למחלקה חדשה באחד מבתי החולים בצפון.

"הסגל הרפואי לא הכיר אותי. אני מתמקם בלובי המחלקה הקרדיאולוגית, מחבר את הרמקול, אליקו מותח את כובע המצחיה שלו ומתופף קלות. אני מרטיב את הפיאות ולוגם לגימה אחרונה מן הקפה, לחיצה קטנה על מיתרי הדו-רה-מי, ו"שבחי ירושלים - את ה'" בוקע חזק מגרוני ומרעיד את הוילונות של מכוניות השרד של שרי הממשלה, 200 קילומטר מפה.

"הלו, הלו, תפסיק להרעיש כאן" צועקת לעברי אחות קשוחה וחמורת סבר. אתה מפחיד פה את החולים! יש פה גם כאלה שמצבם קשה מאד... תפסיק תפסיק! איך הגעת לכאן בכלל"??

"תשמע הרב לוי, אני לא חצוף, אבל זו הפעם הראשונה בחיי שמשתיקים אותי ועוד בחוסר נימוס שכזה. או קי, אני מסמן לאליקו "תאסוף את התוף, עוברים למחלקת הילדים, שם בוודאי ירקדו סביבנו".

"לפתע יוצא מאחד החדרים רופא עם מבטא אמריקני ומסמן לי "בוא בוא, בוא חברצי'ק, יש פה מצוה גדולה". אני ואליקו נכנסים לחדר, ובתוכו אשר חולנית כבת 60 מחוסרת הכרה מחוברת למכשירים המבהילים האלה, עם כל מיני מכונות שרושמות פעימות לב, לחץ דם, נשימות, והכל. השעונים הדיגיטליים מסמנים אפס, אין דופק, אין לחץ דם, אני קצת מבין ברישומים הללו, הרופא לא צריך להסביר לי שהיא גוססת, אני יודע לבד.

"תשיר לה, תשיר לה בבקשה, האשה הזו במצב סופני היא מחוסרת הכרה שלושה ימים", מספר לי הרופא "היא הרבה זמן אצלנו במחלקה וכל הזמן שמעה מוסיקה חסידית... אני יודע שהנשמה שלה שומעת, תעשה מצווה".

"ליד האשה יושבות שתי בנותיה ממררות בבכי. נכנסתי להלם, מה אשיר, איזה שיר אשיר, הרגשתי מחנק... לא הייתי מוכן לעמוד מול סצינה מרעידה שכזו... עצמתי את עיני וחשבתי מה לשיר.. איך יוצאים מזה... היא גוססת".

"רחם, רחם נא ה' אלוקינו רחם"...

"בלי גיטרה, בלי תוף, עם עיניים עצומות וראש מוטה השמימה, שרתי מהחדר האחרון והכי עמוק בלב. שר, אך ליבי מתפלל "אבא שבשמים את הבאת אותי לשיר לבת גוססת שלך, אז אנא שהשירה שלי תעשה רושם. "רחם, נא, רחם על עמך... על בתך.. על ילדיך..." שר ובוכה. שתי הבנות, שלוש אחיות כולל זו חמורת-הסבר, והרופא האמריקני מתיישבים פעורי פה ומקשיבים לי.

"תראה הרב לוי, אני לא מיסטיקן, ואין לי חברים מלאכים, אני יהודי פשוט עם גיטרה... אבל לפתע נרשמות תנודות במכשירים בוופ, בוופ, בוופ, סימנים יפים מכיוון הלב. הוא מתחיל לפעום. "יופי, יופי" הד"ר מתרגש. "תשיר תשיר, אני לא מאמין! הצבע חוזר לה לפנים, תשיר בחורציק" ואני שר, יותר נכון מתפלל... והנה היא פוקחת עיניים, הצבע חוזר לה לפנים.. "תודה לך, תודה לך", היא לוחשת לעברי, זה הספיק לי, נמלטתי משם במהירות, ונתתי לצוות הרפואי לעשות את שלו.

"בחצות לילה הרמתי טלפון למחלקה ושאלתי "הגב' ההיא, הסופנית, מה שלומה?" "הו הו" שמחה האחות "היא חזרה להכרה צלולה מרגישה מצוין ברוך השם, תרשה לי לנחש, אתה הזמר...?".

"כן, אני הזמר... למחרת בבוקר עליתי על אוטובוס לכיוון תל אביב לצורך מלאכתי הרגילה, ושקעתי במחשבות ושאלות, כמו כל יהודי טוב שחייב לשאול את עצמו ולעשות חשבון נפש. רגע רפאל, אני חוכך בדעתי, אתה באמת משתדל לעשות שמח לאנשים בעיקר בבתי חולים, אבל מי אמר לך, מי רמז לך שהקב"ה מרוצה מכך? אולי אתה פשוט נהנה מתשומת-הלב שאתה מקבל שם? אולי אתה פשוט נהנה לשיר וטוב לך שיש לך קליינטים בעל - כורחם, שעקב מחלתם אין להם לאן לברוח? כך אני חושב, והאופי האופטימי שלי קצת נחרד ומזועזע מן החששות הללו... ואז אני מעיף מבט לשמים ולוחש: "אנא אבא שבשמים מלך מלכי המלכים, תן לי סימן, תן לי אות, שלח לי איתות ברור שאתה מרוצה ממני, אבל עכשיו, אני רוצה עכשיו, אני מבקש עכשיו איתות, סימן. אני לא יכול לחיות עם הספיקות הללו...".

"הרב לוי, אתה לא תאמין, האוטובוס נעצר מול הצומת, ולצידו השמאלי, נעמדת משאית ענק ועליה מנוף גדול מימדים עליו רשום באותיות קידוש לבנה "רחמים רפאל ובניו, מנופים של שמחה בע"מ".

"פקק תנועה בצומת עקב תקלה ברמזורים. 10 דקות עיני קוראות שוב ושוב! ולא מאמינות "רחמים רפאל ובניו - מנופים של שמחה בע"מ", ריבונו של עולם, אין לי בן דוד או בן משפחה אחר שעוסק במנופים... ואם שלחת לי את המשאית המדהימה הזו עם המנוף, בתזמון הזה, אין לי ספק שאתה מרוצה, מרוצה מאד שאני מניף את בניך בשמחה של מצווה לא עם מנוף, עם גיטרה".

"אהבת את זה הרב לוי?".

לא רק אהבתי, אפילו הונפתי.

פרי קטן

עוד שני רמזים

לסיפורים הקטנים הללו, ישנה מתיקות מיוחדת, שאיננה משה זמן רב מתאי הטעם של הסופר. סיפור שתענוג לכתוב, ועוד יותר תענוג לשמוע.

אגב, במהלך השיחה סיפר לי ר' רפאל רחמים הצדיק, שמחוץ למנוף היו גם בלוקים וצינורות על המשאית. "אבל היא לא היתה מלאה, היא היתה חצי ריקה" סיפר לי.

יופי, השבתי לו, קיבלת סימן מרגש שהקב"ה מרוצה ממך אבל עם שני רמזים נוספים א. שתכניס גם את בניך החביבים לפרויקט הזימרה הייחודי שלך, שהרי כתוב על המשאית "רפאל רחמים ובניו". ב. המשאית חצי מלאה, רוצה לומר שעוד הרבה עבודה לפניך, למלא את כל המשאית בלבנים של שמחה ומבטים אופטימיים על החיים.

"קיבלתי" סיכם ר' רפאל.

תוכן העניינים

העיתונאי 6

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה