אור ברסלב
העיתונאי 5 שערי מוסר › רגליים מול רגליים

העיתונאי 5

שערי מוסר · רגליים מול רגליים

שערי מוסר

פרק א'

געצל מורוביץ שואב המים הותיק, היה מאושר עד למעלה מצמרות הברושים, מן הזכות שנפלה בחלקו להיות שואב המים המרכזי בעיירה הקסומה צירולניקה, שהיתה נטועה לה סמוך ונראה לוילנא השוקקת.

קוראי האהובים, אין צורך לאחוז במפה גיאוגרפית, חבל לסובב את הגלובוס, ואין שום טעם לשאול אף סבתא רבה, היכן בדיוק נמצאת צירולניקה.

לצורך העניין (ובהמשך תבינו מדוע) צירולניקה היא רק משל ותו לא.

נו, ומכיוון שהספקנו להכיר כמה מאות קוראים נאמנים שיכחכחו בגרונם וישאלו תמהים ונסערים "רגע, רגע, זה סיפור אמיתי או לא אמיתי?" אקדים ואספר, שהסיפור על געצל מורוביץ לא היה ולא נברא, כשם שצירולניקה לא היתה ולא נבראה, אבל הסיפור העצוב שיחשף כאן לנגד עיניכם על גבם הלאה של שני פרקים, היה וגם נברא, רק הרבה יותר, קרוב לעידן בו אנו חיים ובמונחים יותר מודרניים. אך מכיוון של"קוטף סיפור" יש זכות להעלים לערפל ולשנות את גיבורי הסיפור האמיתי, ולהעיפם כרצונו במנהרת הזמן עקב שיקולים כאלה ואחרים, כמו צנעת הפרט למשל, נסיע את עצמנו שוב 300 שנה לאחור, כדי לנחות נחיתה רכה במבואות העיירה צירולניקה, ולהציץ הצצה לא מחייבת בנעשה שם.

אין ספק שנצא משם, עם לקח מלבב כך אנחנו מקווים, לא?

ובכן, געצל שואב המים, היה טיפוס חייכן וטוב לב, שהשפיע חן וחסד לכל הסובבים אותו. זה לא רק דליי המים שהיית מקבל ממנו. בסמוך לדלי הוא הפיץ נחשולים של ברכות, לך ולילדיך, לנכדיך, ולניניך גם אם לא היו לך כאלה. געצל בן ה 50 היה שואב המים המרכזי זה 35 שנה, רוצה לומר, שאין בית בצירולניקה, של יהודים או של גויים שלא זכה ממנו למים שאובים מן הבאר הדרומית של העיירה, מים שאין להם סוף. פעם בשבוע ביום שישי מוקדם בבוקר היה סובב לו געצל בין הבתים וגובה את חופן פרוטותיו כדי לקנות דגים ושאר ירקות לקראת שבת קודש, ומפקידם בידי אשתו הצדקנית רבעצען גולדה, שידעה לכלכל את ביתה בתבונה ובעיקר לחנך וליישר ביראת שמים את עשרת צאצאיה, שחלקם כבר נישאו בשעה טובה.

האמת ניתנת להיאמר, שגעצל נבחר להיות שואב המים המרכזי, בעיקר עקב יחסיו וקשריו הטובים עם ראש הקהל והגבאי המשפיע ר' וולוול שוסטמן השם ישמרהו ויחיהו. שוסטמן זה היה ממונה ושלט ביד רמה, על בית הכנסת הגדול ומאות מתפלליו. היו לו יותר מיד ורגל בנעשה בתלמוד תורה, שלא לדבר על עסקיו המסחריים המסועפים, וכמה חנויותיו שקנו להם שם טוב והרבה קליינטורה במחוז כולו.

וולוול היה גם בן בית וחביבו של הפריץ המפורסם פיוטר טימבולסקי, ממנו שכר את עסקיו המלבלבים.

ועכשיו תעשו חשבון נכון, ולא תטעו בו, געצל קיבל מידיו של שוסטמן ראש הקהל, את המנדט להשפיע מים על כל הפרוייקטים הללו: בית הכנסת, תלמוד התורה, חנויותיו ובתיו, כך שפרנסה, בעין טובה, לא היתה חסרה לגעצל בעיקר בזכותו של ראש הקהל שוסטמן, שהיה אמנם טיפוס תקיף וקפדן, אך משום מה היתה לו סימפטיה עמוקה לגעצל שלנו.

וכך חלפו להן השנים בעיירה המנומנמת צירולניקה, תלמידי החכמים למדו, הסוחרים סחרו, העגלונים שעטו, הסנדלרים דפקו מסמרים, ושואבי המים שאבו. ובאמת, למביט מן הצד, העיירה שידרה הרמוניה מופלאה, כמו שירה של מלאכים משובבת נפש, בעידן הבית הראשון בשלטונו של המלך שלמה.

הגויים מכנים זאת בביטוי המכוער "עבר ביניהם חתול שחור" אנחנו ברוך השם, צאצאיו של אברהם אבינו עליו השלום, איננו עסוקים בחתולים ובטח לא בצבעם השחור ובשאר אמונות טפלות שאין בהן טעם או ריח. אך מה לעשות, בוקר קייצי אחד, ללא התראה מוקדמת, נדלקו המנורות האדומות, צילצלו פעמוני האזעקה, ובשורה התחתונה רשמו לפניכם - סיכסוך פרץ בין ראש הקהל ירום הודו וולוול שוסטמן, לבין שואב המים הותיק ושופע החן, געצל מורוביץ.

אלא שצריך לדייק, מי שהדליק את אש המריבה היה דווקא ראש הקהל שוסטמן, שחשד בגעגצל, על כי הוא מדווח לו נתונים כוזבים, ולמעשה מקבל לידיו כסף ציבורי הרבה יותר ממה שמגיע לו באמת. מריבות, כפי שאתם ודאי יודעים - פורצות בתחילה על אש קטנה שמתאימה יותר לפטפוטי כירה שניתן לטגן בה ביצה ולא יותר, ואח"כ היא מגביה -עוף עד לשריפת יער שלם.

בינינו לבין עצמנו, הכל יכול היה להיסגר בארבע עיניים בין שני הנכבדים, אלא שיצר הרע בער בקירבו של ראש הקהל, אשר הרגיש נבגד ולא היה מוכן לשמוע שום תרוץ, ולו הקלוש ביותר מצד שואב המים.

ברשותכם נעיף זרקור קצר על סלע המחלוקת.

ובכן, כל ראש חודש היה געצל שואבינו מגיש דו"ח מסודר, כמה דליי מים הוא העביר לחבית הגדולה בבית הכנסת הגדול, לשימושם של המתפללים. באופן ממוצע מדובר היה על כ 10 דליי מים ליום תכפילו ב 26, והנה לכם 260 דליים. בוקר אחד ערך ראש הקהל שוסטמן בדיקה, וגילה שהחבית מגרדת את התחתית, הוא הגיע שוב למחרת, והמצב היה דומה. המתפללים לא התלוננו, כי שואב המים הזוטר שמעל'קה גרוס עבר מפעם לפעם ושפך דלי או שניים - נדבת ליבו, אבל וולוול רתח מזעם. "מי יודע כמה פעמים הוא שיקר אותי ודיווח על מים שכלל לא שאב והקהל לא נהנה מהם ואף נטל שכרו מושלם, שלא כדין!!!".

לאמיתו של דבר, בעת שמפלס הזעם של וולוול שוסטמן ראש הקהל עלה על גדותיו, שכב געצל במיטתו קודח מחום. כשאך התאושש למחרת, הבחין מתחת לדלת ביתו בנייר צהבהב. הוא הרימו בדחילו ורחימו, ולתדהמתו קרא את המילים הבאות "געצל, ידידי לשעבר, בגדת באמון שלי, בגדת בקהל הקדוש, דיווחת על נתונים כוזבים, הנך מפוטר מכל פעילויות השאיבה שהטלתי עליך. וולוול".

עיגולים שחורים ריצדו סביב עיניו של געצל, והוא חש שהוא עומד להתמוטט. יש לו עשרה ילדים לפרנס, ועוד כמה נכדים קטנים, ומדוע הוא מפוטר? מדוע החליט וולוול שוסטמן להתעמר בו?

נסיונותיו לדבר על ליבו של ראש הקהל, עלו בתוהו.

"אתה גנב געצל, אני לא מעסיק גנבים, לא במוסדות הקודש ובטח לא בעסקים שלי געצל בלע דמעות וניסה להשחיל מילה "הייתי חולה!" אבל וולוול כבר נעלם לו בין חנויותיו עסקיו ומלחכי פינכתו.

"אין ברירה", הרהר געצל, שואב המים המפוטר "הכל נסיונות משמים, צריך להביא לחם הביתה, וכבר למדנו ושיננו, יהודי יכול לחיות ולהתקיים עם פת במלח שיאכל, מים במשורה שישתה, על הארץ שיישן, ובתורה הוא עמל, אשריו בעולם הזה וטוב לו לעולם הבא".

געצל ניגב בעדינות את דמעות עלבונו, וסובב לו בין הרחובות מחפש קליינט מזדמן, אבל השמועה כבר עשתה לה כנפיים, "געצל שואב המים רימה ושיקר וגנב מכספי הקופה הציבורית". אוי לאותה בושה.

קליינטים ותיקים הפנו לו עורף עם האסל על כתפיו הוא ניסה לגרד עם רגליו הכואבות כמה פרוטות, אבל גם הסוחרים העלימו עיניהם ממנו. "הוא מוקצה מחמת מיאוס", הפטירו בינם לבין עצמם. געצל שתק בלע את הקלון, אבל חש כמו מוקצה ביום חול. לא פשוט.

שואב המים שב לביתו אחרי שבוע של נסיונות להביא פת לחם, אך לשווא. כל הדלתות נסגרו בפניו, זו אחר זו.

הוא פכר את ידיו באישון לילה ובכה בעיקר מעלבון, "אני יודע אבא שבשמים, שלא וולוול אשם, הוא רק מגלגל כאן חובה על ידי חייב, ואני כנראה - עקב חשבון עלום - צריך לסבול בזיונות. אז אני מקבל אותם באהבה גדולה, בבחינת "שמחים ביסורים, שומעים חרפתם ואינם משיבים". אך מה יהא על בני ביתי, על הגדיים והתיישים שזקוקים למנת יומם?! אנא אבא שבמרומים, אם לא לי, לפחות למען עוללי ואשת נעורי שהם ודאי מנוקים מכל חטא ופשע". געצל בכה לתוך הלילה הארוך, כמו שיהודים מאמינים למדו לבכות, כמו גיבורי חיל המלבלבים נחושים בשדות הדמע של אבות ואמהות לאורך הדורות - שנטל הפרנסה מוטל על כתפיהם.

"אני סולח לוולוול שוסטמן על עלבונותיו, אבל ריבונו של עולם, קשה לי לקבל את רעבון בני ביתי".

וכשהשמש עלתה לה מעל ראשי ההרים, זקף געצל את ראשו אחרי לילה דווי ושברירי, ונע לכיוון בית הכנסת. "אני, ריבונו של עולם לא נשבר, אני מאמין, שיש דין ויש דיין, והכל לטובה".

פרק ב'

מה לא עושים בשביל להביא פרנסה? פשוט נבלה בשוק ואל תזדקק לבריות. געצל מורוביץ שואב המים המפוטר של העיירה צירולניקה, החליט לחפש את מזלו מעבר לרחובות קריה. אולי שם, בעיר שכנה או בכפר סמוך.

אוחז בשני דלייו, עם נשמה מרוסקת, רגליים דואבות וכפות רגליים מיובלות, נע שואב המים הוותיק לעבר הכפר השכן, רובו תושבים גויים שעסקו בעיקר בהפקת יין שרוף, יי"ש, ואם תרצו שאר משקאות חריפים, ואריזתם בבקבוקים קטנים.

געצל הקיש על כמה דלתות, וברחמי שמים פתח לו דלת עם חיוך חסר שיניים האיכר המוצלח אנטון קלרדו, שעסקי היי"ש שלו צלחו וקנו להם שם טוב בשווקים. הוא היה זקוק בדחיפות לשואב מים שיטפל בתעשייה הקטנה שלו, ובחלקה חקלאית שהיתה לו.

"מצוין, אני צריך אותך ויש לך אצלי המון עבודה, עליך לשמור על חביות היין השרוף ולטפל בהן, ולהשקות את ערוגות הירקות בגינתי, ערוגות הצנון, הגזר והקולרבי", חייך אנטון עם שן כן, שן לא, בקידמת פיו. "ואצלי, אצל אנטון, תקבל שתי פרוטות נחושת בסוף יום העבודה".

געצל נשם לרווחה. מה לעשות, כל יום הוא אמור לכתת רגליו בבוקר שלושה קילומטר צפונה, ולעת ערב באותו מסלול דרומה, על פני דרך האבנים המחוספסות. לא נעים, אבל צריך להביא לחם.

זה נמשך בדיוק יומיים.

ביום העבודה השני לפנות ערב, אחרי דליים רבים ששאב עד אפיסת כוחות, תחב אנטון שתי פרוטות נחושת לידיו של געצל, והודיע לו בלחש:

"צר לי געצל, אבל ממחר אינני צריך אותך..." געצל נשנק.

"מדוע?" שאל ועיניו תמהות.

"צר לי ידידי, אינני חייב לך הסברים. עבדת יפה וטוב, אבל כרגע אין לי צורך בשואב מים".

"אין ברירה", הרהר שואב המים, "מחר אני מפליג עם רגלי השבריריות דרומה, לעיירה אחרת, אולי שם מחכה לי פרנסה עם קצת נחת... לא נורא, אוכל להחזיק מעמד 8 קילומטר הלוך ועוד 8 ק"מ חזור...".

כן, שעה אחרי שגעצל הגיע מותש לעיירה דרינדא הוא התעניין אצל העגלונים, וסטפן גיבולין, העגלון הישיש, הפנה אותו לאחוזת הדוכס הצנום סטפן מרולי. "הוא צריך פועלים, לך אליו".

אכן כן, סאבוניצ'ק מנהל העבודה של הגביר מרולי קיבלו בסבר פנים יפות, הבטיח לו גם שתי פרוטות ביום, תחב לידיו מעדר ברזל כבד, והורה לי לנכש שדה קוצים ארוך וצר מזרחית לאחוזה.

"הגביר אמור לנטוע שם עצי אגוזים, הגעת בזמן געצל, יש לך כאן לפחות שבועיים ימי עבודה".

שבועיים? בדיוק יומיים נמשך הג'וב המתיש הזה. שואב המים שהפך למנכש עשביה קם בשתיים לפנות בוקר, צעד את הדרך הארוכה, התפלל בנץ בבית הכנסת הזערורי בדרינדא, ופנה לשדה עם מעדרו.

"מצטער געצל", הודיע מנהל העבודה, "הגביר החליט שהוא מוותר על שרותיך.... בסך הכל עבדת יפה מאד, עם הספק מצויין, אני מאד מרוצה מהחריצות שלך... אבל תבין אותי, הדוכס הוא המחליט פה...".

הסיפור הזה חזר על עצמו חמש פעמים. יום יומיים עבודה, ואחר כך הודעת פיטורין. רגליו של געצל אותתו מצוקה. הן התנפחו, וורידים תכולים בלטו מבעד לבשר רגליו האדום והבצקי. הוא שכב על מיטתו כאוב ומיוסר, כמעט מיואש, כי יהודים מאמינים - כידוע - לא מתייאשים.

"זה רצון השם", מילמל געצל לעבר גולדה רעייתו, "הוא זן ומפרנס, הוא מוריד שאול ויעל, הוא מוריש ומעשיר, הכל ממנו. פעם הייתי שואב מים עם שם טוב, כיום אני מובטל עם רגליים מרוסקות. הישועה תבוא גולדה, היא בוא תבוא".

גולדה, אישה חזקה, לא הרשתה לעצמה לבכות לפניו, בטח לא במצבו.

ועכשיו קוראיי החביבים, אנחנו נוסקים לכיוון טירתו של הפריץ הנודע פיוטר טימבולסקי, היישר לשולחן הנהלת החשבונות שלו. אל תשאלו איך למה ומדוע, לאחר עיון בכמה מסמכים, ולאחר הלשנה זדונית של מרגל מרושע, החלו גבות עיניו של הפריץ לרטוט מזעם, ועיניו רשפו.

"צריך לשבור לו את הרגליים, לנבל הנוכל הזה!" זעם הפריץ. "לשבור לו את הרגליים!!! הוא בגד באמון שלי והוא ילמד לקח!!!".

פעם למעלה, פעם למטה, רועד ומבוהל ניצב ראש הקהל וולוול שוסטמן מול הפריץ הנסער וניסה להמציא תרוצים שונים ומשונים כדי להסביר לו שנפלה טעות והוא כלל לא ניסה להעלות הכנסות, ובלי כוונה, ממש בלי כוונה, חלקו של הפריץ באריסות נפגע בכמה עשרות אלפי רובלים. "זו טעות אומללה" התחנחן וולוול.

פיוטר טימבולסקי לא רצה לשמוע אותו. "אתה גנב ונוכל שוסטמן, אתה מעלת באמון שלי! בזה הרגע אני מנשל אותך מכל חנויותיך, קונס אותך ב-60.000 רובל, ומעיף אותך לכל הרוחות".

באיבחה זריזה אחת הפך הגביר היהודי, ראש הקהל, לשבר כלי ולעני מרוד. חנויותיו חזרו לפריץ ובתיו נמכרו לכיסוי הקנס, כאשר לאמיתו של דבר היה לו הסבר הכי הגיוני שבעולם כדי להסביר לפריץ שנפלה כאן טעות מצערת.

תראו חברים, אצל פיוטר הפריץ, פגיעה באמון לא רק נגמרת בנישול וקנס. הוא שלח באישון לילה שניים מגברתניו, והללו משכו את שוסטמן העלוב ממיטתו, ובאלות שבידיהם חבטו ברגליו עד זוב דם ועד ניפוץ עצמותיו, מן הקרסול ועד למותניים. אכזריות מזעזעת.

רופא העיירה ד"ר מנטולי עדין הנפש, היה בהלם.

"צר לי, ר' שוסטמן", ליחשש הרופא הביישן, "אך אני צופה שבקרוב יתפתח כאן נמק נורא. נצטרך לגדוע את רגליך כדי להציל את חייך"...

היו מי שאמרו כי באותו לילה צווחות האימה שנשמעו מבית הרופא, הרחיקו 400 פרסה על 400 פרסה. והיו כאלה שטענו שרק אחרי שעתיים של ניתוח, נפרד ראש הקהל סופית מרגליו.

מזוויע לכתוב, אבל שבועיים אחרי ליל החבטות הנורא נראה וולוול שוסטמן, ראש הקהל, כגוש שמן, עגלגל וחיוור, שכדי לנוע מהכא להתם היה זקוק למריצה ולהרבה רחמים.

בני ביתו הפכו לצל של עצמם, והטראומה ניכרה על פניהם.

סיפורים יקיריי חייבים להסתיים.

אחרי שגעצל שואב המים החלים, הוא ניגש לביתו של ראש הקהל והודיע לו: "וולוול, צר לי ועצוב לי. הנני מתנדב להיות הנהג הפרטי שלך על גבי המריצה. עדיין מוטלת עליך החובה להנהיג את הציבור. את המעמד הזה אף פריץ מרושע לא יוכל לקחת ממך. אתה עדיין ראש הקהל בעיירה שלנו!".

אם היו בידינו מיקרוסקופים לאיבחון יושר וטוהר הלב, היינו מגלים שגעצל התכוון לכל מילה בשיא צחותה, ללא שביב של שמחה לאיד. מכאן ואילך הוא הפך ל"נהגו" הפרטי של ראש הקהל העני, תמורת קומץ פרוטות שניתנו לו מקופת הציבור.

כמעט שנה שלמה הסיע געצל את וולוול בין מוסדות העיירה, השווקים והסימטאות - בשתיקה. וולוול שתק על גב המריצה, וגעצל שתק מפני מעמדו של וולוול.

בערב יום הכיפורים, קצת לפני "כל נדרי", פתח וולוול את סגור ליבו.

"געצל, אתה יהודי ענק. אני פיטרתי אותך ממשרתך כשואב המים של העיירה, ועקב חמת-זעם שבערה בי התפתחה בי תאוות נקם. עקבתי אחריך, ומיד כשהתקבלת למקום עבודה נתתי הנחייה שתפוטר. חשתי נבגד, והייתי בטוח שאני צודק... שצריך להצר את צעדיך. שרכת רגליים עשרות קילומטרים, נעלב ורעב, כדי לשמוע שוב ושוב שפוטרת. כשכתבו, געצל, שיש דין ויש דיין אי שם בבית דין של מעלה, כנראה עשו חשבון. הרגליים של מי עדיפות - של שוסטמן או אלו של געצל? הם העמידו רגליים מול רגליים - על שולחן הדיונים - והעדיפו בסופו של דבר את הרגליים שלך. עכשיו - אהובי - אני חתיכת בשר בתוך מריצה, ואתה הרגליים שלי. אני מביט בשמים ומבין שיושב בשמים ישחק למו, הוא לימד אותי, שמי שסומך על כוחו ועוצם ידו ויציבות רגליו כדי לפגוע בזולת, משלם ברגליו. סלח לי געצל, סלח לי".

וגעצל? געצל כמובן סלח.

פרי קטן - מאחורי הסיפור

האמינו לי, הסיפור האמיתי בוער לי באצבעות ידי, והלוואי ויכולתי לכתוב אותו כפי שהוא באמת, לפעמים אני חש סוג של תרפיה, ריפוי עצמי, לגעת בנושאים מן הסוג הזה, מתוך תקווה שמי שצריך לקרוא זאת, יקרא.

מצד אחד אני מתפלל שהנוגעים בדבר לא יגלו את עצמם בסיפור הזה, כי סוף סוף הם מתגלים בקלונם, ומאידך כבר למדנו שמילים סיפוריות מרפאות הרבה יותר טוב מכל תוכחת מוסר.

הסיפור האמיתי שהתרחש במקומותינו הוא הרבה יותר סולידי ופחות טראגי. פחות טראגי? אולי. לדאבון הלב, יש אנשים שמנצלים את מעמדם ומשרתם כדי להחליש, להעליב ולרדוף את זולתם, מתוך קנאה בכישוריהם ובהצלחתם, או משום שנדמה להם שפגעו בכבודם, או אולי רימו אותם, בדרך כלל הם טועים באבחנתם.

לא תמיד הקב"ה סוגר מעגלים לנגד עינינו, כדי שנשתאה ונחשבן רגליים מול רגליים. כשזה קורה, זה מחזק באמונה. אבל כשזה לא קורה, אז חשוב שלא נטעה לחשוב, שאין דין צדק בעולם. יש ויש, גם אם הדין מאחר לבוא, גם אם עדיין הנקמן עומד על רגליו.

תוכן העניינים

העיתונאי 5

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה