שערי מוסר · הכושי עשה את שלו
טיפוסים שכמותם, הצומחים להם נכון ויפה בשדות האקדמיה הישראלית, ממותגים כסיפורי הצלחה - לשיטתם כמובן - עוד בטרם הם פורצים למגרש העיסקי הצפוף. לשיטת מי? לשיטת אחינו שמעבר לגדר, שאצלם הצלחה נמדדת בעשיית כסף, פירסום וכבוד. בעיקר כסף.
רגע, רגע אתם שואלים ובצדק, מי הם הטיפוסים הללו הצומחים בשדות, האקדמיה, ועוד לפני שכינינו אותם בשם הם כבר הפכו לסיפור הצלחה?
שאלה טובה ותשובה בצידה. ובכן, האמת ניתנת להיאמר שכסופר האמור לקטוף ולכתוב לקוראיו סיפור שבועי מהוקצע, לעתים משעשע, פעמים רציני עד דמעות, אני מעדיף להעביר את שרביט הסיפור, דווקא לידי מי שחווה אותו, כן, כן, שהוא יספר במונולוג אישי, במילים שלו, את השתלשלות הדברים עד לסופו הטוב.
הנה כי כן, ביום שישי בשעה 10 בבוקר ממש בשניה שסיימתי לקרוא שניים מקרא ואחד תרגום, שיחה בפלאפון על הקו... הנה המונולוג.
"הרב לוי שלום, שמי גילי פוסטמן, כיום אני אברך חרדי לכל דבר... בזה הרגע סיימתי לקרוא את אחד מספריך, ואין לי ספק שתוכל לבשם את קוראיך גם בסיפור שלי".
פתיחה מרעננת לכל הדעות, והנה אני מטה אוזני כאפרכסת ורושם בפנקס את הטעון זיכרון....
"צורי שיזף חברי הטוב ביותר ואני, גדלנו כילדי שמנת ברמת גן, אמנם מרחק נגיעה מבני ברק, אבל אורח חייהם של משפחותינו רחוק רחוק לחלוטין. צורי ואנוכי לא ידענו צורת אות קודש, החרדים שחלפו פה ושם לנגד עינינו ברחובות קריה, נידמו לנו כיצורים מכוכב אחר. ידענו שהם "דוסים", שיש להם עניינים משלהם, אבל כילדי שמנת ישראליים התייחסנו אליהם כאל כל פולקלור ישראלי מזדמן. יש בדואים, יש ערבים, יש צ'רקסים, יש איכרים יש טייסים, ויש גם דוסים. כמו כל ישראלי מצוי גדלנו גם על התזה השחוקה, שצריך קצת להזהר מהם, כי הם זורקים אבנים בשבת. להגיד לך שהיהדות העסיקה אותנו... נו, נו.
"ובכן מה עושה ילד שמנת מבית של זוג הורים משכילים? לומד בביה"ס התיכון הכי מובחר, מוציא ציונים מעולים, לומד בחוגים הכי יוקרתיים, ומובל באף לקראת קריירה אקדמית מזהירה. עפ"י אמות המידה של האקדמיה הישראלית, צורי ואנוכי נחשבנו גאונים. לא גאונים בש"ס, אלא כמוחות מבריקים המסוגלים להרעיד את אמות הסיפים של עולם ההייטק.
"עם הגיענו לגיל גיוס, התחיילנו, ונשתלנו ביחידה צה"לית סודית, אשר השתמשה בכישורינו לצורך מודיעין ואיסוף מידע. כולם שם ידעו, גילי וצורי הם זוג קוסמים, המסוגלים לפתור בעיות מיחשוב, לעדכן תוכנות ולהמציא כאלה שיביאו להמראת המערכות הסודיות של הצבא ואין כאן מקום ורשות להרחיב.
"כידידים בלב ובנפש שוחררנו מצה"ל ונרשמנו ללימודי המחשב באונ' ת"א, שלוש שנים אח"כ פתחנו עסק קטן, בתחום ההייטק. ההמצאות שלנו קנו לעצמן שם מצויין, וההזמנות החלו לזרום, כנ"ל גם הדולרים, גם הם זרמו. כצעירים בני 25 נחשבנו כדובדבנים בקצפת של עולם ההייטק הישראלי, ושמנו הלך לפנינו הרבה יותר מכפי שקלטנו. היינו עסוקים יומם ולילה סביב לשעון בהרחבת העסק בגיוס עובדים, וכמובן בניהול פיננסי של כל המליונים שזרמו. היינו נבונים מספיק כדי לא להיכנס לתחושת העוורון של הבועה העיסקית, כזו שבסופו של יום מתפוצצת בקול רעש גדול.
לא היו לנו חיים מחוץ למחשבים, לתוכנות, ליוזמות, לעסקים, להצלחה המסחררת... ותמיד מצאנו מעבר לאופק עוד פיסגה לכבוש, עוד פנטזיה עיסקית רוויית פיתויים כלכליים.
"לילה אחד בשתיים לפנות בוקר, צורי ואני רכונים על המחשבים אצים רצים לנו בין כל מיני רעיונות שונים ומשונים, לפתע צילצל הטלפון במשרד. צורי הרים את השפורפרת וניהל שיחה ערה באנגלית, אני הייתי עסוק בשלי, ולא נתתי דעתי לנאמר באותה שיחה. אחרי חצי שעה צורי פונה אלי ואומר "גילי, יש לי בשורה מרתקת בשבילך".
אני פוער זוג עיניים תמהות והוא מסביר: "בזה הרגע סיימתי שיחה עם מיסטר גו'רג' בלינגטון מנכ"ל חברת "גי'נייס קומפני" בדרום אפריקה, האיש שמע עלינו בחן את היצירות ההייטקיות שלנו, והוא מציע לנו הצעה עיסקית אדירה, הצעה שבטוחני שלא נוכל לסרב לה".
"ובכן צורי מגיש לפני את הדיל העיסקי, וכמובן, כפי שהוא ציין זו היתה הצעה קוסמת שאמורה היתה להפוך את חברתנו לאחת המובילות בעולם, אלא, אליה וקוץ בה. אותו ג'ורג' בלינגטון דרש באופן חד משמעי, שנעבור לגור בדרום אפריקה למשך שלוש שנים ושם נעבוד על הפרויקטים שלו. נו, שני צעירים ישראליים רמת גניים, מוצלחים יומרניים, בלי הרבה שורשים מה יעצור אותם מלקנות כרטיס חד כיווני לאי שם בדרום היבשת השחורה? אז נכון שאמותינו ניגבו קצת דמעות, אבל האבות התנפחו מגאווה משני היוצלחים שלהם "לא נורא" הם ניחמו את עצמם "לפחות תגיעו פעם פעמיים בשנה לביקור מולדת, בחגים".
"אנחנו נוחתים בשדה התעופה של יוהנסבורג, ושם ממתינה לנו לימוזינה מפוארת. הנהג כושי גבה קומה פותח דלת ומאיר פנים אלינו. אחרי 20 דקות נסיעה אנחנו נכנסים לחצר וילה, מה וילה, טירת ענק יפיפיה עם גן עצי פרי קסום, ובריכת דגים תכלכלה באמצעיתה.
"מנכ"ל "ג'ינייס קומפני" מיסטר גו'רג' בלינגטון מקביל את פנינו, לאחר לחיצות ידיים וטפיחות על השכם, אנחנו מתישבים לחתום על החוזה, בלינגטון יזם הייטק נועז ומיליונר בזכות עצמו, שכר עבורנו את הטירה המדהימה לשלוש שנים, כדי שמכאן כל בוקר נגיע למשרדינו המפואר התקוע בקומה ה- 48 בבנין ענק שלו, בפאתי אזור התעשיה של יוהנסבורג.
"הכל על חשבוני חבריי הצעירים" אמר לנו בלינגטון "המגורים על חשבוני, המכונית על חשבוני, המזון על חשבוני, הכל אני משלם, אבל אתם מתיצבים כל בוקר בשמונה במשרד, ויוצאים אחרי 10 שעות עבודה, וגם זה על חשבוני ככה מחייב החוזה בינינו..."
"לפני שבלינגטון עלה על מכוניתו, הוא איחל לנו איחולי הצלחה, ולפתע נזכר בענין חשוב. "חברי הצעירים" אמר, "הטירה הזו כולה היא שלכם, מדי סוף שבוע ינקו לכם אותה, ויטפחו את הגינה, אבל מאחורי הטירה ישנו מחסן עץ קטן, במחסן מתגורר כושי נחמד, נדמה לי ששמו טומי, השכרתי לו את מחסן. המפעל בו הוא עובד נמצא 15 דקות מרחק הליכה מכאן. הוא בחור חביב טומי עובד מצאת החמה ועד צאת הנשמה, לפי הערכתי אתם לא תתקלו בו לעולם. הוא יוצא לעבודה מבעוד יום, בחושך, וחוזר משם בחושך, ומיד נופל על מיטתו שפוך מעיפות. אבל חשוב שתדעו שיש לכם שכן", כך הודיע לנו בלינגטון ונסע לדרכו.
"מה אספר לך הרב לוי, נכנסנו לבולמוס של עשייה בעסקיו של היזם הדרום אפריקני והמאמץ נשא פירות מוצלחים. חברתנו בארץ נוהלה היטב ע"י ידיד מוכשר ואמין שלנו, ואנחנו עשינו חיל בארץ האפרטהייד. עבדנו קשה אך טיילנו המון בזמננו הפנוי ובחופשים שניתנו לנו עפ"י החוזה. בפסח הראשון באנו לביקור מולדת לספר כמה הרווחנו.
"אמו של צורי ואמי בכו מצער, "מתי תתבגרו ותתחתנו? מתי נירווה מכם נחת?", אבל אנחנו היינו "נשואים" לעבודה ולהצלחה.
"לא ידענו יום ולא לילה, 10 שעות העבודה התעבו להן, וכך חיינו רדפו להם אחורי זנבה של הקריירה, אגב, מדי בוקר קמנו שנינו בשעה 7:00, התיישבנו על כסאות נוח במרפסת השמש ושתינו קפה עם עוגיות. היינו אומנם מותשים, אבל מלאי סיפוק.
"בוקר אחד אנחנו מבחינים בכושי כבן 40 נמוך ועב בשר הולך בגינת טירתינו ומנסה לקטוף אגוז קוקוס מאחד העצים. תמהנו מאד, מעולם לא נכנסו אנשים זרים לכאן, ובודאי לא כושים, חשבנו שמדובר בגנב, או אולי סתם באיש חצוף אבל לפתע צורי התעשת ואמר לי "גילי אתה זוכר לפני כשנה, בלינגטון סיפר לנו שיש איזה כושי שגר במחסן העץ, אולי זה הכושי".
"גוד מורנינג" אמר לנו הכושי מחוייך "מיי ניים איז טומי".
"נכון שמו טומי" נזכרנו, ובלינגטון אמר שהוא עובד מצאת החמה ועד צאת הנשמה" ואז ניצנצה במוחי השאלה המתבקשת "סלח לי טומי, אנחנו גרים כאן כמעט שנה, מעולם לא פגשנו אותך מדוע?
"הו, הו" חייך הכושי "אני עובד אצל הבוס שלי מיסטר ג'ונתן לוי, מצאת החמה עד צאת הנשמה", צחקנו.
"נו אז מה קרה היום שיש לך זמן לטייל בגינה, ללקוט אגוזי קוקוס, למה היום אתה לא עובד?" שאל צורי.
"הכושי, חייך חיוך ענק חושף שיניים צהובות כמו גרגרי תירס והשיב: "טודיי איז יום כיפור, יום כיפור נו וורק", היום יום כיפור, היום לא עובדים "לא רק אני, אף פועל לא עובד במפעל של ג'ונתן לוי.
"מה אתם לא יודעים שהיום יום כיפור?!" תמה הכושי.
"הרב לוי, צורי וגם אני נשנקנו, כמעט נעתקה נשימתינו, הכושי הזה מקצה העולם עם עיני העגל התמימות שלו, כאילו סטר על לחיינו וכמו הזכיר לנו "ילדים חביבים שכחתם שאתם יהודים, איך זה נעלם מכם לוח השנה, איך אתם לא מתביישים לעבוד ולאכול ביום כיפור, איפה אתם חיים....?".
הרגשתי שהכושי מביך אותי עד שורשי שערותי מנער ומטלטל אותי כמו בגד מאובק, נכון, לא הייתי דתי גדול, אבל יום כיפור כידוע לך, הוא מקודש ונשמר אפילו בקרב הציבור המנוער ממצוות, "טודיי איז יום כיפור" צחק טומי, והמשיך לנענע את עץ הקוקוס.
"במשך חצי שעה ישבנו צורי ואנוכי על המרפסת שותקים, אילמים "בוא נתבייש קצת", הציע צורי, והסכמתי להצעתו. "בוא נתבייש שכושי צריך להזכיר לנו שאנחנו יהודים".
"באותו יום לא הלכנו לעבודה, וצמנו עד צאת הכוכבים. רציתי להגיד תודה לטומי, אבל הוא כבר לא היה במחסן שלו, טומי הכושי, כך נוהגים לומר, עשה את שלו, עשה את שלו ולכן הוא יכול ללכת".
פרי קטן מאחורי הסיפור
ממצולות היבשת השחורה
מאד אהבתי את התאור הצבעוני והמרנין של גילי פוסטמן, והיה ברור לי ולו שהסיפור הזה אוטוטו נכתב ומתפרסם. אל תשאלו איך למה ומדוע אבל הפנקס הקטן שלי עם המונולוג של גילי נעלם, והסיפור נשכח לו.
נו, ומתי הפנקס נחשף לו ממעבה השידה?... על סף חגי תשרי תש"ע, והסיפור כל כך מתאים לאוירת התשובה וההתעלות שבין כסה לעשור, ואפילו עד הושענא רבה, בואכה חנוכה.
"טודיי איז יום כיפור!" נסו לשוות לאוזניכם את הצליל והאינטונציה שהשגחה העליונה הכניסה בפי הכושי החביב הזה, כדי לשלות ממצולות ים החולין שתי נשמות טועות - תוהות ביבשת השחורה. לא יאומן.
סוף הספר