שערי השגחה · השופר הסדוק
פרויקה תחב את השופר עמוק עמוק לפאוצ', והידק את חגורת הנשק על צווארו. חלקו העליון של השופר ביצבץ לו מן האפוד הקרבי ומרפקו של פרויקה השתפשף בו. צועדים בלילה. השמים זרועים כוכבים. מחלקה של חיילים לוחמים לקראת מארב לילי בלבנון זרועת השינאה. לך תדע מאיזה ואדי יצוץ לנו מחבל וירסס אותנו באש הקלצ'ניקובים חס וחלילה. תשל"ט.
"אין חיילים גיבורים" לוחש לי פרויקה "זה רק בסיפורים, ובחוברות שצה"ל מפרסם מפעם לפעם על מעשי גבורה".
"אתה מדבר שטויות" אני מהסה אותו "כבר שמענו על כאלה שמסתערים מול האוייב ומצילים פצועים תחת אש...".
פרויקה מחייך. הוא מלטף את חלקו הרחב של השופר ומשיב לי "אל תהיה תמים יענקל'ה, אם היית לומד קצת תורה היית מגלה שהגיבורים האמיתיים הם רק הזקנים העוסקים בתורה יומם ולילה, הם לא יראים ולא רכי-לבב, הם יוצאים לקרב בבטחון מלא שינצחו, הם אפילו לא זקוקים לרובים או טנקים או סיוע של מטוסי קרב והפצצה, הם יכולים - בשביל ההשתדלות - להחזיק מקל ביד ולנופף בו, והאוייבים בורחים מאימה וחלחלה. אנחנו חיילים של שוקולד, כולם פה רועדים מפחד.. ואם אין ברירה מסתערים אל מול האוייב, אבל זה לא מגבורה... זו גבורה מדומה. זו גבורה של פחדנים... רק כשלומדים תורה מבינים את זה".
פרויקה מוציא את המימיה מהאפוד ומברך "שהכל נהיה בדברו".
המפקד מבקש שנתיישב בטור ארוך מאחורי הסלע הענק. יש עוד 3 ק"מ לצעוד עד לוואדי, לשם - על פי הערכת המודיעין - אמורה להגיע חוליית מחבלים. הנוהל ברור וידוע, כרגע 10 דקות מנוחה".
פרויקה נשען בגבו על הסלע, שולף את השופר מהפאוצ' ומנגן עליו באצבעותיו.
"תגיד לי פרויקה, נפלת על הראש? רק עכשיו קלטתי שבעצם זה שהשופר עליך, יש בזה איזה אקט דתי...? מה בדיוק הולך כאן? תסביר לי".
פרויקה ממשיך לתופף על השופר, מביט בי בעין מחוייכת מבעד לאור הכוכבים האפלולי משהו, תוחב את השופר לפיו, מכניס אוויר לריאותיו...
אין לי ברירה, אני שולח יד וחוטף את השופר מפיו.
"אתה מטורף. אנחנו עוד מעט בשטח אוייב, ואתה עם השופר, עומד לתקוע בקול רעש גדול. רק חסר לנו שגם הסורים יתעוררו וכל העמק יבער בלהבה גדולה".
פרויקה לא מתרגש, הוא נוטל את השופר מידיי ותוחב אותו לפיו.
זימזום הליקופטרים נשמע באופק, כנראה כוח פינוי... אם וכאשר. פעימות הלב מורגשות ברקות, המצח מדיף זיעה.
"הלו, יענקל'ה, הלילה ליל ראש השנה... מחר בבוקר צריך לתקוע בשופר. זו מצוות עשה מן התורה, ואני עם כל הכבוד לצבא לא מוכן לאבד את המצווה הזו. מי יכול להבטיח לי שנחזור לשלום... מי יכול להבטיח אם יחלצו אותנו, ואם נתקל... מי יבטיח לי אם אני חוזר חי. לא יודע, אני יהודי מאמין שהכל יעבור יופי יופי, אבל כשהשופר איתי, לצידי, אני רגוע. מבחינתי זה כאילו אברהם אבינו ויצחק אבינו עומדים לימיני, והאיל שלהם מסובך עם הקרניים. זו אומנם היתה עקידה, אבל יצאו ממנה בחיים, האייל הקריב את גופו במקום יצחק, והקרניים שלו הפכו לשופרות של מתן תורה ושל משיח. אתה מבין, משיח צריך גם הוא תרועת השופר בשביל שתסלול עבורו את הדרך, שתכניע את הלבבות העולים, שתחדיר יראת שמים בלבבות, וכך יהיה סדר בעולם לפני שהוא מגיע. אז יתקע בשופר גדול.. לחרותינו. מה שווה יהודי, חייל, בחושך בעומק לבנון, בליל ראש השנה בלי שופר?".
אני מביט בו בהערצה גלוייה. הוא הדתי היחיד במחלקה שלנו שכולה מושבניקים וקיבוצניקים, שגדלו על מצע הנביבות של ההשכלה והחולין. כיפת הקטיפה השחורה והענקית מהודקת חזק חזק על ראשו, פיאותיו המסולסלות משתלשלות להן. חייל בן 25, עולה מארה"ב, עם חיילים צעירים ממנו בשש שנים. מתנה לצה"ל.
יורדים לוואדי.
לילה שוחר רע שולח זרועות חשוכות בין וואדיות עגמומיות, העטופות צללים רעים.
"בכסה ליום חגנו. אין ירח" לוחש לי פרויקה. "הירח מכוסה, כי גם הגזירות של הקב"ה מכוסות. רוצים גזר דין לחיים, אבל מי יודע? רק מקווים לטוב. מאמינים שיהיה טוב, ולכן אוכלים בעיקר דברים מתוקים".
פרויקה מושיט לי קוביית שוקולד מריר.
הוראה נלחשת "לשכב... מארב כוכב" רגל נוגעת ברגל, שכיבה במעגל. ראש השנה. קיבוצניק ליד מושבניק, מושבניק ליד קיבוצניק, ואי שם פרויקה. חרד לדבר ה' מארץ רחוקה, שבא - בשבילנו - משומקום, או יותר נכון ממקום שאנחנו לא מכירים, כדי להזכיר לנו יהדות, ראש השנה, שופר, תפוח בדבש.
אחרי שעה נפתחת אש לעבר המארב, לא מכוון הוואדי, דווקא מלמעלה. מאי שם אש מעל הראש. "הם זיהו אותנו" צעק המפקד. אחר כך אש נוספת מהצד השני. תופת. פצצות תאורה. פצצת זרחן. "להסתתר מאחורי סלעים ולבדוק אם נשארו פצועים בלב הוואדי" שואג הסמ"פ.
המילים של פרויקה מהדהדות בי. "מי יכול להבטיח לי שנחזור לשלום... מי יכול להבטיח שיחלצו אותנו אם נתקל... מי יבטיח לי אם אני חוזר חי...".
אין חיילים גיבורים, כמו כולם, מבולבלים בוואדי. יורים לעבר מקור הירי... מחכים להליקופטר שיבוא לחלץ. שותת דם מן השפתיים אני מחפש את פרויקה. הוא לא לצידי. הזמן נמשך כמו נצח. כשהאש שוככת וההליקופטר נוחת, אני מבחין שהחובש שלנו מעמיס מישהו על האלונקה, וחובש אחר חובש את פצעיו.
פרויקה.
ליבי נצבט בקרבי. כמה חבל, הוא כל כך רצה לתקוע בשופר. "עלה איתו למסוק יענקל'ה" מנחה המפקד, "טוס איתם לבית החולים רמב"ם. שמור לנו על פרויקה". צמוד לגופו היה מונח השופר. שלפתי אותו והצמדתי אותו חזק לחזה.
עיניו עצומות. אני חושב לעצמי, רגע, אם הקרב בוואדי היה מעשה העקידה, אז יוצאים משם חיים, כך לימד אותי פרויקה. עכשיו ראש השנה, והוא אמר שאברהם אבינו ויצחק אבינו לצידו, וגם האיל עם הקרניים שעושים מהם שופרות למשיח. אז למה עיניו עצומות. "אל תמות פרויקה" אני מתחנן לאלוקים שעוד לא למדתי להכיר. "אל תמות פרויקה, נדמה לי שהבטחת לתקוע בשופר בראש השנה...".
והנה השמש מבצבצת מעבר לאופק.
10 שעות אחר כך פקח פרויקה את עיניו, אחרי שתי מנות דם ואינפוזיה. השמש עדיין לא שקעה. מבט שובב ניצת בעיניו של פרויקה. "יענקל'ה, הוא לחש חיוור "אם אני מבין נכון, אני פצוע... כמה ימים עברו מאז שנפצעתי...?".
"עברו רק 10 שעות" אני מעדכן אותו מחוייך מאוזן לאוזן. "אנחנו לפי החשבון, עדיין בראש השנה".
"אוי... כנראה שהשופר נפל לי בוואדי... חייבים לשמוע קול שופר".
"הנה השופר פרויקה... שמרתי לך עליו... תגיד לי גיבור שלי, יש לך כוח לתקוע בשופר...? חטפת הרבה רסיסים, אמר לי הרופא... איבדת המון דם...".
לפתע נכנס דוקטור ציגלמן למחלקה ופנה לעברנו "החייל היקר אפריים לונגר, יפה מאד מצידך שהתעוררת... לקח לך הרבה זמן. בסך הכל אתה פצוע קל, קל מאד. ממש בנס פגעו בך כמה רסיסים בידיים וברגליים ולא באף איבר פנימי...".
פרויקה הרים את השופר, שאף אוויר לריאותיו וביקש לתקוע. ניסה פעם, ועוד פעם. לא עלה בידו.
"פרויקה, אני רואה סדק רחב באמצע השופר" הערתי לו.
ד"ר ציגלמן הרים את השופר מידיו של פרויקה והחל לנענע אותו מעלה מטה. רסיס פלדה בגודל ארבע ס"מ דק וחד כמו תער, נשלף לאחר שתי דקות של נענועים מתוך השופר.
"השופר הזה היה צמוד לאפוד הקרב שלי..." לחש פרויקה.
"ריבונו של עולם..." צעק הדוקטור. "הרסיס הזה! זה סכין שוחטים של מלאך המוות! אם הוא היה נכנס לבטן שלך אפריים, אוי, אוי, אוי... לא רוצה לדבר מה היה קורה... השופר הזה הציל את חייך חייל!".
"לך תחפש לי שופר יענקל'ה" ביקש פרויקה. "אני לא בנוי לדרמות של הרופא הרגשן הזה. מה הוא חושב לעצמו, שאני לקחתי את השופר בתור קישוט? לא השופר הציל את חיי, הקב"ה הציל את חיי אולי בזכות העובדה שכל כך רציתי לשמוע תקיעת שופר בראש השנה, עם כל הסיכון שבדבר... אתה מבין?".
חמש דקות אחר כך ניצב ליד מיטתו של פרויקה רב בית החולים ותקע תקיעה, שברים, תרועה.
השמש נטתה למערב, פרויקה נרדם אחרי זריקת מורפיום, ורק ד"ר ציגלמן המרוגש הסתובב בין החולים ואנשי הסגל עם השופר הסדוק ורסיס הפלדה, מה שהוא מכנה "סכין השחיטה של מלאך המוות", וסיפר להם על הנס.
פרי קטן מאחורי הסיפור
חופר שיחין
מסירות נפש למען שמירת מצווה היא ערובה מופלאה לחיים ארוכים. אינני יכול שלא להתפעם מפעם לפעם כיצד ניצלה בתו של רבי נחוניא חופר שיחין שנפלה לבור עמוק וסכנת מוות ריחפה עליה. הקב"ה שלח את אברהם אבינו להוציאה משם, כי מצווה שצדיק עסוק בה, לעולם לא תפגע בזרעו.
במידה רבה יש בסיפור המחזק הזה, עידוד לא לוותר לעצמנו, לא להיגרר לתפילות יחיד, לא להקל ראש בהלכות כאשר לא מרגישים טוב. קצת מאמץ רק יועיל ויבטיח חיים.
הביטו בשופר הסדוק וקחו אל ליבכם.