תפוח רקוב
ילדים אינם תפוחים, ולא מישמשים ובטח לא אבוקדו. אך מה לעשות, ובמקומותינו השתרש לו הביטוי "תפוח רקוב" בכל מיני ואריאציות, והנורא מכל - גם במוסדות החינוך. נכון, מדובר במשל מליצי, ומה יותר נח ממשל פשטני להדגים ולהפנים לנו את גודל הכאב מחד, והסכנה מאידך, שילד יהודי מתקלקל, פוזל החוצה, עושה מעשים שלא ייעשו וחוזר לספסל הלימודים בתלמוד תורה, ומעביר את חיידקי הזוהמה מן הרחוב אל קודש הקודשים פנימה.
"זה תפוח רקוב, שעלול להרקיב את כל אחיו התפוחים בארגז" אומרים מחנכיו. היש חולק?
איננו מפנים כאן אצבע מאשימה חלילה, בוודאי לא הסופר יטיף פה מוסר למנהלים מלמדים ומחנכים דגולים המוסרים נפשם על חינוך הדור הבא. אלא שביני לבין עצמי, אני חוכך בדעתי שמא הביטוי "תפוח רקוב" משפיע גם עלינו להתייחס לילד הנושר לו, כאל תפוח מרקיב, ולא כאל יהודי אומלל המשווע לעזרה וישועה, ולא נאמרים הדברים אלא כדי לחזק מחוזקים ולזרז זריזים.
אריה רימוני נולד לתוך יתמות בתל-אביב ההיא של תחילת שנות החמישים. עיר מתחלנת, מקולקלת, המעגנת לתוכה את האידיאה המשכילית ומדחיקה אט אט סממנים יהודים אל פינות חשוכות, לא לראות, לא לנשום, "לפרוץ אל אקלים אומות העולם המתורבתות".
אביו של אריה הקטן נהרג באחת מפעולות התגמול והותיר אלמנה הרה, וזוג הורים מתבגרים שבורים על הסתלקותו של בנם היחיד. כמה חודשים אחר כך נולד אריה. האם האומללה בת ה- 21, בתיה רימוני, הפכה לצל של עצמה, ההלם היכה בה, אבל כוחותיה עמדו לה - איכשהו - לגדל ולחתל ולהאכיל בעניות את "המזכרת" מהבעל שנעלם מחייה.
כשהגיע אריה לגיל חמש, הגיעו גם "הפעילים" ושיכנעו את האלמנה הצעירה להפקיד את היהלום היקר שלה בתלמוד תורה הקטן בפאתי העיר, ששכן בדירה זעירה, עם חצר פיצפונת.
"הוא יתחנך על ברכי האמונה, ויעשה לך כבוד גדול. הוא יקבל כאן בבית הספר שלנו ערכים ודרך ארץ". בתיה הסכימה, אולי לא מתוך תובנה גדולה, אלא מתוך תמימות ורצון טוב שהילד הזה יגדל ויחיה באופן הכי טוב, בלי אבא.
בתיה לא היתה אשה דתיה, גם הוריה לא. גם לא הורי בעלה ז"ל. היא החליטה על כך לבד. בבוקר היום הראשון של "שלום כתה א'", היא צעדה עמו יד ביד לבית הספר (ת"ת) יותר מקילומטר, עם תיק בד קטן ובו סנדוויץ' ותפוח-עץ אדמדם.
היא היתה מאושרת, גם אריה היה מאושר, וקרני שמש תל-אביביות ליטפו את צעדיהם על פני סימטאות החול של תל-אביב הקטנה, החורשת רעה.
המנהל, הרב גמליאל צלילי קיבל את הילד ואמו במאור פנים, והושיט לילד סוכריה כתומה. "טעם אריה, שהתורה תהיה לך מתוקה". אריה חייך ותחב את הסוכריה לכיס, הוא רצה "לחסוך" אותה לאחרי הצהריים.
"שיהיה במזל טוב גב' רימוני, הבן שלך הוא הבן שלנו" הבטיח הרב המחנך של כתה א', הרב שלמהל'ה רופשיץ".
בתיה שמחה. המילים הללו חיממו את לבה המיוסר, היא נישקה את אריה ופנתה לצאת.
אריה שלנו פרח ולבלב בתלמוד-התורה הקטן. תפישתו היתה חדה, אוזניו קשובות, וזכרונו מצויין. הוא שינן משניות בעל-פה וזכה בפרסים למכביר.
הוא כבר בכיתה ג', צועד לבד, לאיטו, מרחוב לרחוב, בין כרכרות הנגררות על ידי סוסים בפרסות ברזל שטריקת דהירתם כתופי היער, ובין מוניות מצפצפות ומפזרות ענני עשן שחור.
ילד יהודי קטן, יתום, עם ציציות מתבדרות ברוח, כיפה מבד שחור ופיאות גדולות עד לכתפיים, בתל-אביב של פעם, עיר מכורסמת בנגיסות ענקיות של הבלי העולם, של טרופי המתירנות המודרנית ובעיקר של שנאת הדת. מין גיבור קטן ואמיץ, יהודי מכבי שכזה, שאולי לא מבין את גודל קידוש השם שהוא מחולל ברחובות, אבל אלפי זוגות עיניים ליוו אותו מדי בוקר וצהרים וערב. ואמו? נשארה ביגונה. הוא מברך, מחכים, מפיץ אור יהודי, והיא בתוך קונכייתה האטומה, בוכה את שחור אלמנותה, ולא מבקשת להשתקם.
הרבה חברה רעה עושה, הרבה חברות רעות עושות. וזה הגיע. הן באו, אותן שכנות "צדקניות" וטיפטפו לאוזנה בוקר וערב. "אריה שלך ילד מתוק ומוכשר, אבל הוא נראה כמו יצור מימי הביניים... פוי, לא מודרני שילד ילך עם חוטים מוזרים, עם שני חבלים (פיאות) משני צידי ראשו".
יום אחרי יום, זה מחלחל. גם הסבים והסבתות לוחצים. "זה לא מתאים, את גרה בתל-אביב, את לא אשה דתיה, הילד שלך נראה כמו פורים כל השנה... לפחות שיוריד את הפיאות".
עשרות פעמים "העצות" הטובות ניגרו על אוזניה ויגונה הלופת. אריה כבר בכתה ה', יודע כבר שלושה דפי גמרא בעל-פה, ופיאותיו מתבדרות ברוח הבריזה של "העיר העברית הראשונה" לנוכח רצועת החוף הלא צנועה.
זה קרה בלילה ערב חג השבועות. בתיה לקחה זוג מספריים, ובעוד אריה חולם חלומות טובים של קדושה ואמונה, היא גזזה את פיאותיו...
"שיראה פחות מצחיק, שלא ילגלגו עליו השכנות..." חשבה.
בבוקר, אחרי שנטל את ידיו ושטף פניו, הוא ביקש להיטיב את פיאותיו... אך הן לא היו שם. "אמא!!!" הוא זעק "איפה הפיאות שלי???". היא סימנה באצבעה לעבר פח האשפה.
"למה? אמא למה?" הוא זעק בקול איום ולבו נשבר בקרבו למליוני רסיסים של עלבון. הוא פתח את הדלת והחל לרוץ. לאן? לאן שנשאוהו רגליו. רץ ובוכה, רץ ונעלב, רץ ומחפש אבא להתרפק עליו, מחפש כתף למרר עליה את דמעותיו היתומות. אין אבא, אין כתף. יש יתום שמחפש.
שלושה ימים ושלושה לילות הסתובב אריה ברחובות ובחוף הים. העלבון, הבושה, צרבו את נשמתו, עם עיניים צרובות הוא ניצב ביום הרביעי בשערי התלמוד תורה.
"איפה היית שלושה ימים?" שאל הרב גמליאל.
"הסתובבתי ברחובות... בחוף הים... כל הימים" ענה.
הרב גמליאל הביט בו היטב וממעמקי נסיונו רב השנים, הבחין שנזרקה בילד המתוק תאווה לחופש, גם סקרנות לא בריאה, רצון לפרוץ גדרות, אם לא עכשיו, עוד מעט. הפרהסיה זרעה בו זרעי פורענות.
"המתן כאן על הספסל" הורה לו המנהל.
בחדרון המורים התפתחה שיחה, סקרנותו של אריה הצמידה את אוזנו לכותל. "צריך לסלק אותו, אין ברירה, הוא תפוח רקוב" אמר נסער הרב המחנך שלמה רופשיץ. את המילים הללו שמע היטב אריה הקטן וניכווה.
"לא, לא, לא שולחים ילד לרחוב לפני ששואלים את גדולי הדור היושב בקרית קודש בני ברק" החליט המנהל הרב גמליאל.
כשגדול הדור שמע על "התפוח הרקוב" בעיר המעורטלת מתורה, ועל אמו האלמנה החלשה שאין לו כוחות להתמודד הוא פסק חד-משמעית: "אין ברירה, במצב הנוכחי, עם כל כאב-הלב וקריעת הרגשות יש להוציאו מהתלמוד-תורה. אסור שישפיע על אחרים, לשחררו, ולבכות".
הרחובות, החופים והפורקן, קיבלו בזרועות פתוחות את היתום גזוז-הפיאות, את "התפוח הרקוב", והפכו אותו לבשר מבשרם, לדם מדמם, ואין כאן המקום להרחיב. שנים חלפו, אבל עמוק עמוק מתחת למעטה הקשיחות של האיש הצעיר אריה רימוני, ששלח ידו במעשי גניבות ושאר עבירות, הסתתרה לה הצלקת ההיא, טריה ונושמת. אחר כך הגיעה המשטרה, ובית המשפט, והכלא, והאיש הזה כבר הפך לעבריין אלים ומאיים, ואף אחד ברחובות תל-אביב ובחופיה, כבר לא זכר את הילד המתוק ובהיר המבט, היהודי הקטן, עם הציציות והפיאות שהקסים את הנוף.
אחרי שנים לא מעטות בכלא, ולאחר שהכיר שם בין כתלי המאסר את הרב שאהב אסירים, השיל אריה את קליפות הרוע, ועטה על עצמו כיפה וציצית ופיאות, והלך ברגל מת"א לבני-ברק, הוא ניצב מול ציונו של גדול-הדור ואמר: "כן, בהחלט יכול להיות שאריה רימוני, התפוח הרקוב, היה עלול לקלקל ילדים נוספים ומי יחלוק על פסקיך. כבוד הרב, רק באתי לבשר לך, ולשמח אותך, שהתפוח הרקוב הבריא, והוא אדמדם ומריח טוב".
אריה חזר לת"א הרעה והמכוערת, וצעד הלוך ושוב, הלוך ושוב, בדרך ההיא, כשהיה ילד, עם פיאות חדשות שאף אחד לא יגזור לעולם.
פרי קטן - מאחורי הסיפור
את הסיפור הזה שמעתי במהלך כנס מחנכים ומנהלי מוסדות, הוא לא היה חדש בשבילי, אם כי בכל פעם הוא מזעזע מחדש. לנו אין כתפיים רחבות מספיק לדעת מתי ילד מסוכן - מבחינה רוחנית - לחבריו, אם כי מנסיוני נתקלתי במחנכים ומנהלים שמבלי לשאול עשו טעויות נוראיות. מאין האומץ? לא ברור.
הסיפור הזה נכתב מתוך תחושת אחריות ורצון - אולי - למתֵן את אנשי החינוך לשקול היטב לפני החלטות שעלולות לגרום הלבנת-פנים וצער וצלקות לדורות.
"אין ילד רע, יש ילד שרע לו" אמר הרב שלמה זלמן אויערבאך זצוק"ל. וכמה עלינו להיות רגישים שלא להוסיף עוד נדבך של רוע לנשמות הצעירות הללו, כולן בניו של מלך.