צוואה של מליונים
הכל היה יכול להראות כה מוצלח ומבורך אצל הנגר היקר ר' לייבלה הירש מורגנשטרן, אבל המירווח בין מה שיכול היה, לבין מה שיש, לפעמים גדול יותר מן המרחק בין צינת מטולה הצפונית, לרתיחת החמסין בדימונה הדרומית.
והימים ימי טרום המדינה הציונית, בירושלים שבין מעלה לבין מטה, עת שלטו כאן הטורקים ברמיסת מגפיהם, טרם התפוררה האימפריה האימתנית שלהם, מדרס לרגלי הבריטים צחי העור.
מה לנו להאריך בגישושים הסטוריים שאינם מעלים ואינם מורידים, כאשר מופקד כרגע בידינו סיפור שופע לקחים מן הזן המתקתק והרך למגע מ"ירושלים של מעלה", ההיא, הטהורה, הצחורה, הנוגעת בחוכמת ישישי ירושלים העמלים ומסתגפים על תורתם.
לא, לא היה ר' לייבלה הנגר תלמיד חכם, ובקושי לעסה לשונו חצי פרק משניות ממסכת אבות, אך לזכותו ייאמר שלא זנח תפילות בציבור ופיזר צדקותיו ביד נדיבה. היה הנגר שלנו יוצא ובא בין חצרות רבנים ואדמו"רים מברך ומתברך, נושם עד כמה שריאותיו הכילו, אוויר פסגות רוחני.
שלום בית מדושן עונג שרר בבית המורגנשטרנים, כאשר רעייתו המסורה פייגעלע ניצבת על יד ימין בעלה במאור פנים, ומשפיעה גשמי חסד ואהבת-הזולת. ארבעה בנים בזה אחר זה נולדו לר' לייבלה הירש ולפייגע מורגנשטרן, בלי עין רעה, כל אחד שקל ארבעה ק"ג ויותר עם לידתם, ופניהם סמוקות ועיניהם בורקות בתבונה אידישיאית, עד כי לרגע, חלומות הנגר שלנו כי הללו הולכים לצמוח כאילני רברבי השתולים בחצרות ה', עמדו אוטוטו להתגשם.
מה לעשות, החלומות הללו נארזו אחד אחרי השני בשקיות נייר חומות והושלכו כלאחר יד.
בניו של הנגר החביב נולדו אמנם פיקחים, עירניים, אבל הראש שלהם צלל לו, לא בים בתלמוד, לא בסימני שולחן ערוך, אלא לאיפה?
בשביל לעשות סדר בין הדברים, נספר לכם שהבכור שרגא ניסן כבר בחיתוליו פזל לעבר הסוסים השועטים בכבישי האבן שבין הסימטאות, ולא פלא הוא שעם בגרותו הוא נכנס לעסקי המסחר בסוסים והרוויח יפה מאד.
הבן השני, מוט'ל, אף הוא סוחר בנשמתו הריח את העתיד - הסתופף בחצרות סוחרי נדל"ן - ורכש קרקעות בירושלים שמחוץ לחומות והוא בהחלט ידע למה.
הבן השלישי, איצ'ה, הגוץ, נדבק בחושיו המסחריים ליבואן ממוצא אירני, ומהר מאד פתח קו יבוא לדגים מלוחים ושאר מיני מעדנים בהכשר בינוני לגמרי.
יענק'ב, בן הזקונים המכונה "הקטן", לא הרחיק נדוד ופתח לו בלב ירושלים מכולת קטנה וחסרת מעוף. לגופו של עניין, הפזילה לעסקים לא הוסיפה להם קורט של גדלות תורנית, אם בכלל.
הגוזלים פרחו להם מן הקן והפכו לנשרים מגביהי עוף והכל יכול היה להראות מוצלח ומבורך, אבל כאן נשים את האמת המרה על השולחן. בין ארבעת האחים התלקחה - מאז נעוריהם - אש המריבה, כאשר קינאה, שינאה, לשון הרע והלבנת פנים שזורים להם זה בזה בהרמוניה מעוררת קבס. יש פרץ, ויש צווחה ברחובותינו, ויש ניכור בין בני דודים ונכדים וכאשר ר' לייבלה ופייגעלע פוכרים ידיהם בצער איום על השבר במעונם. בלי להיכנס לפרטים, הממון, תאוות הממון ומחלוקות עסקיות היו שורש המחלוקת. באמת לא נעים.
נסיונות הגישור והפישור של ההורים התנפצו להם אל סלע המציאות, "אחי הוא גדול הגנבים" אמר אח על רעהו וזה הפיץ לעומתו "אחי רמאי יותר מלבן ורשע יותר מבלעם" וירושלים ההיא סערה מן המדון שלא ידע גבול אצל המורגנשטרנים.
פייגעלע מתה ראשונה.
כולם אמרו שזה מצער.
פחות משנה אחר כך מת לייבל'ה הירש, כי אין אשה מתה אלא לבעלה.
האחים ישבו להם שבעה, כל איש שורר בביתו, הקרע התרחב שבעתיים בעיקר לנוכח העובדה שגם ההורים עזבו את העולם בשברון לב, והדבק המינימלי, אף הוא התאדה לו בחלל הירושלמי.
אחר כך פרצה המלחמה בין האנגלים והתורקים ועמה הרעב הנורא. העסקים קרסו, אין יבוא, אין יצוא, אין סוסים, אין דגים מלוחים ואין עסקאות נדל"ן, הכל הולאם או נעלם, אין חריץ גבינה ולחם אין פורס. ארבעת האחים נפלו לעניות כמו כולם. מאיגרא רמה, לניפוץ הצלעות בבירא עמיקתא.
עד שערב אפור אחד בין ל"ג העומר לשבועות, חולף מבית לבית ודופק על דלתותיהם, הדיין הישיש אברום מוישה ציקורליסט וביקש להודיעם כי ענין חשוב לו ניצב על הפרק. כבויי עיניים ושחוחי גו הם נכנסו לביתו של הדיין, ישבו נזופים סביב שולחנו, והמתינו למוצא פיו.
הדיין ציקורליסט היטיב את העששית שלף מעטפה חומה והתחיל לקרוא: "צוואה. בני היקרים שרגא, מוט'ל, איצ'ה ויענק'ב האהובים, צער נורא גרמתם לי בחיי אבל אני סולח, כי יהודי תמיד סולח. גם אמא לפני פטירתה אמרה לי שהיא סולחת לכם, אבל עכשיו, בעת שהדיין ציקורליסט מקריא לכם את הצוואה, רציתי להודיע לכם על ירושת ענק שיש לי עבורכם שבוודאי תשמח אתכם לנוכח הרעב והסבל שירושלים שרוייה בו, ואני ידעתי - על הרעב הצפוי - מפיהם של מקובלי ירושלים שסיפרו לי על הימים הקשים המצפים לנו. על כתפיכם בני, מוטלת הלילה משימה לשבת על המדוכה ולהכריע כיצד תחולק צדקה בהון הרב שעומד לעבור לידיכם, ומה יועיל לעילוי נשמותינו. בירושלים לא חסרים תלמידי חכמים עניים, ילדים מזי רעב, אלמנות ויתומים חולים ומצורעים. עיינו בהלכה, התייעצו אח באח, דברו איש אל רעהו, ועשו הטוב והישר בעיניכם, עד כי תיכון הברכה והשלום במעשה הצדקה. דעו כי אהבתי אתכם בני למרות דרכיכם הנלוזות, אך מעולם לא אמרתי נואש. תודה שהסכמתם להתכנס בבית הרב ציקורליסט, שהוא נאמן למימוש צוואתי. על החתום לייבל'ה הירש מורגנשטרן".
מוט'ל מחה דמעה. גם יענק'ב.
"כמה כסף הוא השאיר?" שאל שרגא.
"אני מנוע מלספר לכם, עד שתגיעו להחלטה משותפת מה לעשות בכסף או ליתר דיוק כמה תעבירו לצדקה" הפטיר הדיין הישיש.
כבר אחרי חצות והם עדיין יושבים ומתנצחים כמה יותירו לעצמם,כמה לצדקה, ומי יזכה בצדקה וכמה.
צעקות רמות, גידוף קטן פה ושם, עד שלפתע התרומם ר' יענק'ב "הקטן" ואמר: "אחי הגדולים, די!!! השתגענו. אנחנו כבר אנשים זקנים, העתיד עוד מעט מאחורינו, בואו נתפייס, בואו נוותר איש לרעהו, ואני מציע, בואו נשים קץ לעבר הנורא שלנו שהרס להורינו את שמחת-החיים, ונעביר את כל הכסף לצדקה!!! בואו נפסיק להיות סוחרים, ונהיה קצת יותר יהודים רחמנים בני רחמנים, בשביל אבא, בשביל אמא".
והדברים יצאו מלב כואב של חנווני, ונכנסו כמו ברגים משומנים לחריצי הלבבות של אחיו הסוחרים.
רוח ירושלמית צוננת פילחה את החלון וליטפה את עיניהם העייפות של האחים, וכעין ענן של שלום ירד מן התקרה ואפף את ארבעתם... כולם הנהנו זה לעבר זה כרוצים לומר "אשריך יענק'ב על רעיונך הגאוני וסיכמו: "בסדר, קיבלנו, כל הירושה לצדקה, לעילוי נשמת הורינו. חצי לתלמידי חכמים, והשאר לעניים".
"סליחה על הכל, אחיי היקרים" זעק לפתע שרגא. "סליחה על ניבולי הפה והעלבונות" החרה אחריו נירגש מוט'ל. "היינו משוגעים חסרי דעת, בואו נעשה הסכם שלום, בואו נאחד את המשפחות" קפץ איצ'ה והצמיד את אחיו אל חזהו הרחב בחיבוק ענק.
והם עמדו חבוקים ובכו, ובכו, ארבעה אחים מזדקנים ולמודי נסיון, שעשו תשובה סמוך ונראה ליום מתן תורה.
ארבע כוסות תה רותחות הניח למולם הדיין ציקורליסט והתחיל לפתוח את המעטפה השניה. האחים עצרו נשימתם מהתרגשות ומסקרנות. הדיין שלף מתוכה... שטר של 5 לירות עותומניות שעבר זמנו בטל קורבנו, שטר שאינו שווה את הנייר שהוא מודפס עליו.
ניתן היה לנסר את השתיקה והתדהמה. הם ישבו כאן חמש שעות, התפלמסו, התקוטטו, התפייסו, עשו אפילו שלום, החליטו להעביר הכל לצדקה, בשביל 5 לירות ששוות אפס...גם לא אפס.
יענק'ב היה הראשון שהתאושש, הוא נטל את השטר והצמיד אותו לעששית. על רקע האור הקלוש ניתן היה להבחין בכתב יד זערורי ממש, הוא קרא מילה אחרי מילה את הצוואה האמיתית: "בני אהובי... ומה אני מבקש מכם, שתהיו אוהבין זה לזה, ותהיו מכבדין זה את זה, ותהיו יראים זה מזה. רק זה. אבא".
חבוקים וגועים בבכי הם יצאו אל הסימטאות האפלות העטופות בשמיכת החושך של עיר הקודש, כשבידיהם צוואה מוארת, ששווה מליונים.
פרי קטן - מאחורי הסיפור
יש לפעמים סכסוכים משפחתיים שנמרחים על פני שנים רבות, עד שמגיעים ימים טרופים משהו, עצובים משהו, ואז נזכרים להתפייס, להגיע להבנות, כאשר נתח משמעותי מהחיים ננגס ומכורסם מאחורינו.
לא חבל?
הסיפור הנ"ל התרחש דווקא בימינו אנו, אך הסעתי אותו שמונים שנה לאחור משיקולים שקשורים ברגישות משפחתית.
צל החכמה, לא תמיד קרוב אצל צל הכסף, וחשבון נפש מעשי - מיידי, על קוצר החיים, בהחלט מועיל לקצר מרחקים ולעורר חיבה ואחווה, ולוא דווקא אחרי זיבולא בתרייתא.