עת רצון
העליה לתורה של חתן בר-המצוה סיימון (שמעון) בלומננשטיין היתה מרגשת במיוחד. רבים מקרוביו ומכריו לא נתנו לו סיכוי ירוק, לעמוד במשימה הקדושה לקרוא את כל פרשת השבוע "ואתחנן" עם כל טעמיה ודקדוקיה מבלי לחרוק שיניים, שפתיים, ולכחכח גרונות במבוכה. אבל סיימון - כנגד כל הסיכויים, מסר נפשו ממש, ללא לאות, יומם ולילה, כדי לעשות נחת להוריו היקרים ג'ייקוב ואמילי, שכמעט אמרו נואש.
"תסתפק בקריאת כמה פסוקים של העליה ומפטיר" הציע לו אחיו הנשוי ג'ורג'י (גבריאל), "חבל שתהיה במבוכה. הולכים להגיע 300 אורחים ואתה תתרגש מאד...".
כשאבא ג'ייקוב עלה "שביעי", וסיימון סיים את קריאת הפרשה בניגון מרגש אך שופע בטחון עצמי ושמחה עילאית של בן-תורה, הוא זכה לחיבוק חם של אבא אחרי חצי "הקדיש", ולהבטחה נפלאה.
"סיימון בני יקירי, מתנת בר-המצוה האמיתית והיקרה שאתה מקבל ממני, זה טיול בארץ ישראל. אחרי חג הפסח בזכותך נעלה כולנו לשם, נפקוד את ביתם של גדולי הדור, נשתטח על ציוני הצדיקים, וכמובן נתפלל בכותל, וגם שם בעזרת ד' תקרא את פרשת השבוע מול השכינה שלא זזה משם לעולם. עשית לי נחת גדול".
ה"ישר כח" שאמרו מאות האורחים בבית הכנסת הגדול במונסי - ארה"ב נבע מהערכה אמיתית לסיימון, אשר סבל מכמה ליקויי למידה לא פשוטים ודיסלקציה מעל כולם, אבל הנה לכם דוגמא מה עושה כח הרצון.
אמו, אחיותיו הרבה דודות טובות, ניגבו דמעות של אושר בעזרת נשים.
"סיימון שלנו עולה מעלה מעלה, ובס"ד הוא יצליח גם בישיבה הקטנה". התפללה האם אמילי בלומננשטיין, שחשה היטב בחדוות התפילות המתגשמות.
במוצ"ש ניגשה נטלי האחות הבכורה בת ה-27 והגישה לסיימון מתנה מפתיעה. "זו מצלמה דיגיטלית מיוחדת שעלתה המון כסף. אבא הבטיח לנו טיול בזכותך, והנה בעזרת המצלמה הזו, נוכל לתעד את הביקור הראשון שלנו בארץ הקודש, ותזכה במזכרת נצח".
סיימון הודה לה בחמימות ואמר "נטלי, גם את זקוקה לביקור בארץ הקודש, אפילו יותר ממני". משפט זה נשא בחובו שאר-רוח של אהבה ואחווה, שכן נטלי עדיין לא זכתה להנשא... והצער הפנים-משפחתי ניכר היה בעיקר בשבתות. כן, באותן שבתות שהאח הקטן ממנה בשנתיים ג'ורג'י, הגיע עם רעייתו ושלושת זאטוטיו, כולם שמחו, אבל חוט דקיק של תוגה קטנה ריחף לו באקלים המשפחתי, בין המטבח לסלון ולגינה הירוקה. כולם התפללו שנטלי תזכה אף היא להקים בית נאמן.
מיד אחרי אסרו חג הפסח טסו הבלומננשטיינים לישראל. נטלי, ג'ורגי עם משפחתו, סיימון ואחיותיו התאומות בנות ה-11 שרהל'ה, ופייגע'לה. המצלמה הדיגיטלית היתה צמודה היטב היטב לחזהו של סיימון המרוגש. כמנהג תיירים בקודש, הם תעדו הכול, כי סוף סוף הביקור הייחודי הזה, הראשון שלהם על אדמת ארץ ישראל, עליה צעדו בחרדת קודש אבותינו הקדושים, שבטי-קה, שופטים, מלכים ונביאים, תנאים ואמוראים. כאן בארץ הזו פרח ולבלב עם ישראל על שני בתי מקדשיו שנבנו וחרבו. מכאן יצאו לגלות הארוכה שעדיין אין לה סוף, אם כי הכמיהה לשיבת ציון האמיתית ולבנין הבית השלישי, מפלחת לבבות נסערים הפועמים בדייקנות ובאמונה בוערת, ומייחלים להארת הפנים של הקב"ה.
סיימון ובני משפחתו יצאו מוכנים למסע הזה. הם פקדו את מעונותיהם של גדולי ישראל. התברכו וצילמו. הם ביקרו בישיבת הקדושות, למדו שם, בריגשת שפתיים וצילמו. הם נסעו מרוגשים ובחרדה נשגבת לציוני תנאים ואמוראים בירושלים, צפת וטבריה, התפללו, וצילמו. הבולמננשטיינים התייחסו לביקור בארץ בכל הכבוד הראוי, בעיקר לנוכח הגעגועים הטבעיים שיש ליהודי בגלות, שאין לו כרטיס טיסה פתוח ארה"ב-ישראל.
הם צעדו ברגל את כל העליה לציונו של רבי שמעון בר יוחאי ומדוע? "אבא" אמר סיימון "שמעתי שרבי חיים בן עטר בעל ה"אור החיים" הקדוש, זחל את כל העליה לציון, בדחילו ורחימו. הוא אמר, 'איך אני עלוב שבעלובים יכול לפקוד את ציונו של תנא קדוש כמו רשב"י, מבלי לחונן את עפר הארץ, בזחילה..?'"
הם עלו וצילמו, כל צעד, כל משפט, כל אחווה משפחתית. כי השהות כאן היא לא רק מסע תיור בעבורם, היא התחברות עם זכרון העבר, ועם שיש לו עבר ולומד ממנו, גם עתיד יש לו
אחרי שבועיים הסתיים המסע. משפחת בלומננשטיין יצאה מן המלון על ילדיה וטפיה ונכדיה, ועלתה למיניבוס בדרך לנמל התעופה. סיימון אחז בידו את המצלמה הדיגיטילית וחיבק אותה חזק. "אמא, אבא, אני מודה לכם מעומק הלב על הביקור המיוחד בישראל. יש לי בתוך המצלמה עשרות שעות צילום של זכרונות שילוו אותי כל ימי. תודה, תודה, תודה". הכרת-הטוב בצלילותה.
ג'ורג'י ביקש מסיימון את המצלמה. "אני רוצה להביט בצילומים ברשותך. סיימון העביר אותה לאחיו, וזה החל לדפדף. לפתע זעקה: "אוי, אני לא מאמין!!!, ריבונו של עולם, למה?".
ג'ורג' לחץ בלי כוונה על כפתור המחיקה של המצלמה, ועשרות שעות של צילום נעלמו ושקעו להן אל תהום הנשייה. נעלמו ללא תקנה. איזו אכזבה!!!
נו, מה לעשות, הבלומנשטיינים הם אנשים טובים ויראים, אבל לא מלאכים. "איך עשית את זה ג'ורג'? זה ממש חוסר אחריות?". טרוניה מכיוון אחד "אוי ג'ורג', הרסת לנו את כל הטיול". עוד כיוון "אתה ממש מזיק, את כל הזכרונות של סיימון הפרחת באויר, ממש מצער ומביש". בוקה ומבולקא במיניבוס.
הסערה הלא נעימה הזו נמשכה כמה דקות וג'ורג', לא השיב. גם הוא חש נורא. ממש נורא.
נטלי האחות הגדולה הבחינה לפתע, שהיחיד ששומר כאן על קור-רוח, ואפילו חיוך קטן מרצד בקצה שפתיו, זה סיימון, חתן השמחה הזו, שאם יש כאן מישהו שצריך לבכות ולזעום ולכעוס, זה רק הוא.
"לא נורא ג'ורג', זה רק סרט, זה אמנם סרט זכרון, אבל יש דברים גרועים מזה, אני לא כועס בכלל", סיים את הצרמוניה הלא-נעימה הזו, סיימון מיודענו.
נטלי הבינה שיש כאן הזדמנות פז שצריך לנצל.
"סיימון!" היא קראה לעברו "אם קיבלת כל כך בשוויון נפש את מחיקת סרטי הזכרונות שלך, אז ללא ספק אתה בעל מידות מתוקנות, אנא ברך אותי שאשתדך בקרוב, ללא ספק זו עת רצון, ואמרו חז"ל שאל תהיה ברכת הדיוט קלה בעיניך, ואתה סיימון יקירי צדיק ממש, ברכני".
סיימון חייך ופנה לאחותו, "נו, אם זו עת רצון, אז יהי רצון שהקב"ה ידאג לשידוך שלך עוד לפני יום ההולדת שלך".
חיוכים של קורת-רוח והקלה ריחפו להם בחלל המיניבוס. אקלים של פיוס קנה שם שביתה. סיימון חיבק את המצלמה הדיגיטילית ולחש "ריבונו של עולם, מה שווים כל הסרטים הללו, אם אחותי כל כך מצטערת ועצובה על עיכוב השידוך שלה. אנא שמע את תפילתי".
אין אנו מנהלים חשבונות שמים, אבל אם תרצו או לא, נטלי השתדכה 40 יום אח"כ. יומיים לפני יום הולדתה ה-28...
פרי קטן - מאחורי הסיפור
"כששמעתי סיפור זה, אשר בני משפחתי הם הגיבורים האמיתיים שלו, התקשרתי פעמיים לארה"ב כדי לוודא ממקור ראשון שהפרטים אכן נכונים. הנה הרב לוי, ראוי סיפור זה לראות אור, כדי שילמדו צעירים ומבוגרים לקבל בשלוות-נפש כל מה שמתרחש סביבנו, לטוב ולמוטב".
כך אמר לי הרב ז. המקור של הסיפור הנ"ל. נו, וביננו לבין עצמנו, הלוואי ונשכיל לחנך את עצמנו לומר ובעיקר להאמין "כל דעביד רחמנא, לטב עביד". ענבי הגפן בענבי הגפן, יעידו.