אור ברסלב
העיתונאי 4 מה עושים עכשיו?

העיתונאי 4

מה עושים עכשיו?

"אוזניים נקיות"

הסיפור הפעם הוא לא רק סיפור, הוא גם מסע הצדעה, אות הערכה, אפילו יותר מהערכה לאנשים הצדיקים הללו, שנמצאים בחסדי ה' במקום הנכון בזמן הנכון. הם זמינים כל הזמן, הם יעילים, הם פחות חושבים על עצמם והרבה יותר על זולתם. הם פשוט מצילי חיים, במשמעות הכי פשוטה של ההגדרה.

"הצלה".

הם שועטים על אופנועיהם ביום ובלילה, קשובים, ערניים, ולא פחות חשוב מיומנים - מקצוענים, לנגד עיניהם נחשפים ארועים טרגיים מדממים, החייאות, תאונות, אסונות, הם מכירים הכל וכמעט אף פעם לא מופתעים. אמרנו כמעט, זכרו את הכמעט הזה, לפעמים ישנן הפתעות.

"הצלה".

לא כל אחד מאיתנו יכול לחבור לקבוצה המיוחדת הזו, ולעמוד בקצב העשייה שלה, קצב שמצריך קור רוח, ובעיקר לב חזק.

מפעם לפעם הם זקוקים זה לזה, לשבת יחד, כתף אל כתף לב אל לב, לסעוד, לחזק לשוחח ולהתחזק. לשפוך על השולחן באחוות - אחים את הרגישויות, את הכשלונות, את ההצלחות, ולעתים להניח בקצה השולחן כמה דמעות שלעולם לא זולגות. הם מחזקים זה את זה. הם נוטלים כח ותעצומות - נפש איש מרעהו, כדי להמשיך הלאה, במין דרך עקובה מדם, שכמעט אין לה סוף.

"הרב לוי אתה מוכרח להגיע, יש כאן מפגש חברים של קבוצה מ"הצלה", עוד שיחה מתוך עשרות שיחות פלאפון על סיפה של אשמורת שלישית.

השעה מאוחרת, גם לסופרים שהמוזות מתעוררות אצלן אחרי חצות, יש קו-אדום.

חציתי את הקו האדום והתיישבתי כדי לשתוק שעה שלמה בינותם. הרהרתי לעצמי כמעט באשמורת הבוקר, אסחוב את הסיפור הזה כמה חודשים בציקלוני עד שיזכה לראות אור.

מ. מספר: "הגיעה אלי הודעה לקונית, תאונת דרכים בכביש החוף מול גבעת אולגה", האופנוע של "הצלה" שועט. הגעתי לשם לפני המשטרה. הרבה לפני האמבולנס. השעה שתיים לפנות בוקר. הכביש יחסית שקט, עמודי התאורה מבזיקים אור בוהק.

"אני מנוסה מאד בטיפול בפצועי תאונות, אינני יכול לספור אותן, את התאונות כמובן... כבר סיגלתי לעצמי כושר אבחנה לדעת אל מי לגשת ראשון ולהשקיע בו את מירב מאמצי ההחייאה. לפעמים אתה רואה נפגע, גופו שלם, עיניו פקוחות, והוא אפילו מדבר, וסביבו פצועים שותתי דם אבל החושים שלך אינם מטעים אותך, דווקא זה שנראה בריא, מצבו מסוכן, כפי הנראה יש לו איבר פנימי פגוע. לפעמים פצוע שותת דם מצבו קל, אלא שהדם השותת מכניס את החובש ללחץ. בעלי נסיון - כאמור - חידדו את חושיהם, ויש להם מבט ביקורתי - ומקצועי על התאונה ועל אופן הטיפול הרצוי."

מ. מוזג לעצמו כוס קוקה-קולה וממשיך "אני מבחין ברכב פרטי יחסית קטן וחדש תקוע לו על גדר ההפרדה שבין שני המסלולים, הוא ממש תקוע באמצע, הפגוש נכנס בגדר והרכב נע כ 30 מטר כאשר גדר המתכת כמו חרב חדה הננעצת בלב הרכב, ברוחב מטר, אולי קצת פחות. אני יורד בזריזות מן האופנוע. ובחצי מבט אני רואה שיש שם רק נוסע אחד, הנהג, אין לי ספק בכך, שהנהג נהרג ואגלה שם גופה. "החרב" הארוכה שחדרה לרכב, ננעצה גם בו, ולא היה שמץ של סיכוי שהנהג לא ייפגע.

"החלון שסמוך לנהג היה פתוח, המכונית נמעכה בצורה כזו שבלתי אפשרי היה לפתוח אף דלת, וכבר תכננתי לעצמי להמתין לזק"א, כי אין כאן "עבודה" בשבילי, אין כאן את מי להציל... כך חשבתי. אך הופתעתי, בחור צעיר כבן 23 ישב בפנים, פניו שלוות, עיניו פקוחות נבונות ומאירות והוא מביט בי. הוא חי! אני מתפלץ מתדהמה, זה בלתי אפשרי, הרי ה"חרב" של גדר ההפרדה שיספה את פלג גופו התחתון ואף למעלה ממנו... ובמשך כ 30 מטר!!!

"אני מהרהר בקרבי, שקצרה ידי מלהושיע, וכי תוך שניות ספורות הצעיר החביב הזה ינפח את נשמתו וישיבה לבוראה.

לפתע הוא זוקף ראשו בעדינות פונה אלי ושואל אותי: "מה עושים עכשיו?" עיניו חודרות ורציניות להפליא. אני חש שמתחת לשאלה טמונה הבנה עמוקה וגדולה, שהוא קולט שהוא לפני הסוף, ושאמסור לו את נוסחת הכניסה לעולם הבא באותן שניות מעטות... אינני יודע מאין אזרתי אומץ ואמרתי לו: "בוא נעשה וידוי זריז, ונגיד "קריאת שמע" "תחזור איתי על המילים" שאבתי קור רוח כנראה מאבות אבותינו הקדושים, משורש יצירתם הטהור, מאלה שעמדו מול הכבשנים ומתקני הזוועה של האינקויזיציה, וקיבלו את מותם בשיקול דעת שכולו קידוש ה'. אני אומר מילה אחר מילה, והוא חוזר אחרי.

"הריני מוחל וסולח לכל אדם... הריני מתחרט בלב שלם על כל חטאי ועוונותי והריני מקבל עלי את יסורי המוות כפרה על עוונותי... שמע ישראל ה' - אלוקינו - ה' - אחד. כנראה שהמלאכים של מעשיו הטובים פעלו באותו שניות כדי להחזיק את נשמתו בתוך הגוף המשוסף עד שיסיים את הפיסקה הראשונה. "וכתבתם - על-מזוזות - ביתך - ובשעריך". כן, זכויותיו של הנהג הצעיר עמדו לו, הוא שאל "מה עושים עכשיו?", והגעתי לשם - בחסדי שמים - להביט בעיניו, להושיט לו יד של חמלה ולהכניס בפיו את המילים שיהודי חייב לומר ברגע הכי מהותי בחייו עלי אדמות. "אלוקי נשמה שנתת בי טהורה - אתה בראתה - אתה יצרתה... ואתה עתיד ליטלה ממני". אנחנו אומרים כל בוקר ולעתים לא מפנימים את אותו רגע עצום של נטילת הנשמה, רגע של סיכום החיים, רגע החיתום הגדול והנורא. קבלת עול מלכות שמים במפגש מול מלאך המוות, הוא הנצחון הגדול של הרוח על הבלי העולם. כך למדנו. שוטר שהגיע לשם וקלט את הנעשה, התעלף. המחזה היה נורא ומבהיל מחד, אך שופע יראת שמים מאידך.

"כשהוא אמר את המילה "בשעריך", נעצמו עיניו והוא נכנס בשערי העולם-הבא".

"כן, מבחינה מקצועית" סיכם מ. "לא היה לי מה לעשות, אבל זו היתה הפעם הראשונה בחיי שהרגשתי שזכיתי להחיות יהודי צעיר, החייאה רוחנית אמיתית, החייאה של נצח".

פרי קטן - מאחורי הסיפור

יש מושג שנקרא דין ברחמים, התאונה הנוראה הזו, היא חרב, היא מידת הדין המתוחה אבל אותן שניות ספורות של חיים במפגש עם איש "הצלה" הן שיא של התגלמות החסד. חשתי בכל מילה שנכתבת שעלי להעביר לקוראים את ההרמוניה האלוקית שבין המכה ללטיפה, שבין העונש לפרס. קל אמונה ואין עוול.

כן, אף אחד מעמנו לא ימלט מן הדין, אבל כמה טוב ונעים שהוא יהיה עטוף ברחמים, ואולי, דווקא בימי בין המיצרים עלינו לחפש ולגלות את מטעני החמלה והחנינה שבין אבני החורבן הפזורות סביבנו. ורבים מטענים אלה, רבים מאד.

תוכן העניינים

העיתונאי 4

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה