אור ברסלב
העיתונאי 4 הצוואה של דודה קלרה

העיתונאי 4

הצוואה של דודה קלרה

אומד הלב של קופלשטיין

הביישנות, הנחבאות אל הכלים, היתה ממאפייניו של הבחור החביב - בן הישיבה - אפרים זגורי, שעם כל הצטיינותו בלימודי הגמרא, ידע להסתיר את מעלותיו. אביו של אפרים, הרב משה זגורי, מרביץ תורה גדול באזור הצפון, שלח את בנו בכורו לישיבה למצויינים "נחלאות החוכמה" בירושלים, לאחר שרבות מן הישיבות בהן נבחן ביקשו לקבלו למסגרתן.

הרב משה זגורי ידע כי אצל ראש הישיבה "נחלאות החוכמה" הגאון רבי נחמיה סומך, מי שהיה חברותא שלו בישיבה הקטנה, בנו עדין הנפש יצמח ויגיע לגדולות. האמת ניתנת להיאמר, שהאבא זגורי דייק ועוד איך דייק, בנו בכורו עלה ולבלב ופרח כאילנא מרברבי בגדלותו התורנית, אך במקביל שמר באדיקות על טוהר מידותיו, בבחינת רבי עקיבא "מעולה וצנוע".

לאפרים זגורי הצעיר, היה ידיד נעורים בן אותה עיירה, שלא זכה לפקוד באורח סדיר את ספסלי הישיבות ושמו ברוך יעיש. יעיש זה היה קפיץ חסר סבלנות, אשר נדד בכמה ישיבות ולא מצא את מקומו כצורב מן המניין. נו, מה לעשות, כאשר אין עוסקים בהוויות אביי ורבא, מחפשים עבודות מזדמנות, וזה בדיוק מה שיעיש עשה. רגל פה, רגל שם. בבוקר קצת לומד, בערב עובד, אלא שקשריו הטובים עם ידיד ילדותו אפרים זגורי, נתנו לו את תעצומות הנפש הנדרשות לשמור על צלם של בן-תורה.

ערב מהביל אחד נוחת יעיש מיודעינו נרעש ונירגש בבית המדרש של "נחלאות החוכמה" ובולש בעיניו כדי לאתר את זגורי ידיד נפשו. כ- 500 צורבים נעו על כסאותיהם צועקים ומנענעים ידיים ואצבעות בתנועות לולייניות, תוך הפעלת חיישני המחשבה עד לשיא הדקות האפשרית. הרעש התורני הרקיע שחקים, והעלה טעם של מתיקות שופעת געגועים בשפתיו של יעיש, שקצת שכח טעמו של שטייגן.

הרחק במערב בית המדרש בפינה הסמוכה לספריית הענק, הוא הבחין באפרים זגורי שלו, המתנענע על גבי הסטנדר כמו אוניית מפרש המשייטת לה על גבי ים חצי סוער, ופיו שורק ומנגן את המשניות, משל היו פיוט חסידי מתרונן.

כחץ שלוח נע יעיש ובתוך כמה שניות נעמד מול ידידו הותיק.

אפרים נשא עיניו, התרומם והושיט ידו לחברו בנעימות כובשת.

"ברוך הבא. ברוך הבא, האם הגעגועים לשטייגן הביאו אותך עד הלום?".

יעיש התיישב סמוך לחבירו ולחש לאוזנו "ידידי היקר, אני זקוק לעזרתך. מדובר בעניין של פיקוח נפש. ברוך השם שאתה זוכה להסתופף בהיכלות התורה ומתאבק באבק רגליהם של גדולי הדור, וזו בדיוק הנקודה שאני מבקש את עזרתך".

אפרים זגורי פער שתי עיניים שואלות והמתין להסברו של יעיש.

"המדובר בדודה שלי, קלרה בת רוזה למשפחת מרדכי, היא אשה מסורתית וטובת-לב מאין כמוה... אבל ה' ישמור, מזה שלוש שנים שהמחלה הממאירה שוכנת בגופה, ולצערי מצבה קשה, על פי הרופאים לא נותרו לה ימים רבים לחיות. היא כבר איננה עומדת על רגליה ומחוברת למכונת-הנשמה. כל הדם שלה מלא תרופות...

עיניו של יעיש נמלאו דמעות "היא דודה נפלאה, שהתחזקה ביראת-שמים, וצריך לעשות הכל כדי להצילה...".

זגורי הביט בעניים חודרות בברוך יעיש יקירו, וארשת של תמהון נפרשה על פניו. "במה אוכל אני לעזור?" שאל.

"אני מבקש ממך שתעשה כל מאמץ כדי שגדול הדור הרב ירמיהו בן אהרון, יברך אותה שתזכה לישועות גדולות, היא זקוקה לברכה הזו, ואני מרגיש חוב של כבוד לדודתי הטובה".

זאת למודעי, כי אפרים זגורי היה אומנם בחור צנוע וכמעט בלתי מורגש, אבל היה מספיק מיומן וחכם כדי להסתופף בחצרות חכמי הדור, ליצוק מים על ידיהם ולינוק מהם חוכמה יהודית דשנה והשקפת עולם טהורה.

למחרת בשעה עשר בלילה, נעצר אמבולנס רחב מימדים מול ביתו של גדול הדור. באמבולנס, על גבי מיטה מחוברת למכשיר הנשמה, שכבה הדודה קלרה, לצידה אחיותיה הטובות שושנה ורוחמה הסועדות אותה, ולצד נהג האמבולנס ישבו מיודעינו העמיתים הטובים ברוך יעיש ואפרים זגורי.

אפרים טיפס במעלה המדרגות, דפק על הדלת ונכנס פנימה. הסלון היה עמוס באנשים שהמתינו בסבלנות ראוייה לציון, כדי להיכנס כמה דקות כדי להיוועץ ברב.

"יש למטה באמבולנס אשה חולנית, שמה קלרה בת רוזה, מצבה אנוש" הודיע אפרים לרבנית מרים בן אהרון. "אין שום אפשרות שהיא תגיע לבית הרב, מה עושים הרבנית?".

הרבנית בן אהרון נכנסה לחדרו של הרב, שהתה שם כדקה, חזרה ואמרה לאפרים "הרב ברך אותה מעומק הלב וציווה עלי לרדת לאמבולנס לברכה בשמו". שלוש דקות אחר כך נפתחה דלת האמבולנס והרבנית בן אהרון התיישבה סמוך לדודה קלרה ואחזה בידה.

"קלרה יקרה" לחשה הרבנית "בעלי ברך אותך מעומק הלב, ואמר כי רפואה קרובה לבוא בעזרת השם, יותר נכון הוא אמר 'שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא'. תתעודדי, את בת של מלך מלכי המלכים, והוא יעשה הכל לטובתך. שבת היא מלזעוק, אמר הרב, ורפואה בע"ה תבוא".

הרבנית נפרדה בחיבוק חם מהדודה קלרה ומשתי אחיותיה.

אפרים זגורי עמד בסמוך לאמבולנס ונשא תפילה, לרפואת הדודה של ברוך יעיש, שזו הפעם הראשונה שהוא נפגש בה, ובנסיבות מאד לא נעימות.

"קיראו לבחור הזה" לחשה דודה קלרה לאחיותיה, וסימנה באצבעה לעברו של אפרים.

אפרים עלה לאמבולנס והתיישב בסמוך לחולה.

"כן, מה אוכל לעזור לך דודה קלרה...?".

"אתה שומע אפרים ילד צדיק, הרבנית אמרה לי 'שבת היא מלזעוק. ורפואה קרובה לבוא', אבל אני יודעת שלא אגיע ליום השבת, לפני שבת אשיב את נשמתי לבוראי, ואולי מי יודע, אולי לכך התכוון הרב לרמוז - שהרפואה שלי היא המעבר לעולם שכולו טוב".

אפרים נבוך, הוא בסך הכל בן 17, המוות נראה רחוק מאד, ודודה קלרה מכניסה אותו בעל-כורחו למחשבות שלא משובבות את נפשו הצעירה, אם כי אדם חייב להזכיר לעצמו בכל יום, את יום המיתה.

"שתי אחיותיה של קלרה ירדו מן האמבולנס על פי בקשת קלרה. בשארית כוחותיה, לחשה דודה קלרה לאפרים את צוואתה, גם ברוך יעיש, האחיין הצעיר מטה אוזנו כאפרכסת.

"אפרים, אני רואה על פניך שאתה צדיק, ולכן יש לי בקשה קטנה ממך. יש לי בן יחיד, שמו מנשה, הוא עוד לא בן 13, ולצערי הוא לא הולך בדרך טובים, אני מבקשת ממך, מתחננת, עשה כל מאמץ להחזירו בתשובה, שייראה ויתלבש ויתנהג כמוך, ואחר כך שדך אותו, מצא לו בת ישראל כשרה שיקים בית נאמן בישראל, הרבה יותר מוצלח מן הבית שלי. בעלי לצערי איננו דתי, אבל עכשיו, סמוך ונראה לרגע האמת, אני מרגישה ממעמקי נפשי, שזעקה גדולה פולחת את יישותי ומבקשת שבני הקטן יהיה בן תורה, ואני מבטיחה לך שאגיע לחתונתו... תבטיח לי אפרים".

אפרים היה נבוך עד שורשי שערותיו "כן, כן" הוא הנהן מבוייש לעבר הדודה הגוססת "בעזרת ה' מנשה יחזור בתשובה. אדאג לו...".

דודה קלרה עצמה עיניה.

יומיים אחר כך ביום שישי לפנות בוקר היא הלכה לעולמה. שבת היא מלזעוק, אבל היא כפי שחשה, לא זכתה להגיע לשבת.

הסצינה המוזרה הזו, עם דודה קלרה, האמבולנס והצוואה המוזרה, התאיידה די במהירות מזכרונו של הבחור היקר אפרים זגורי, שחזר ללימודיו בישיבה, ואפילו לא שמע על פטירת הדודה קלרה, שבחרה בו להיות שליח לקיום צוואתה.

למען האמת, הארוע הזה כלל וכלל לא נעם לחיכו.

חלפו שמונה שנים.

הבחור אפרים זגורי נשא את בחירת לבו, חזר לעיר מגוריו ונכנס לכולל אברכים. פרק "האיש מקדש" אכן נירשם ברקורד של ר' אפרים, המחוגים כידוע לא עוצרים, והבית עדיין ריק מבכיים והמונם של תינוקות. הדאגה החלה לכרסם בלב הזוג הצעיר, וככל שכירסמה הדאגה, פניה של הרבנית דליה זגורי הצעירה עטו ארשת של עצבות, אפרים לעומתה מצא עצמו צולל במים האדירים של ים התלמוד, ומצא שם מזור לנפשו. מפעם לפעם בערבי ראשי חודשים הם פקדו את ציוני הצדיקים והתחננו שיהיו מליצי יושר בעדם, אך בינתיים ללא בשורה.

"אני מבקשת שניסע לרב, גדול הדור ירמיהו בן אהרון שיתפלל בעדינו, זכויותיו רבות הן, ותפילתו אינה שבה ריקם" ביקשה דליה מבעלה, והלה נעתר לה מיד, געגועים עזים תקפו אותו ליצוק שוב מים על ידיו של הרב הצדיק, אותו פקד רבות בימי עלומיו.

מיד כשהבחינה הרבנית בן אהרון בזוג הצעיר, היא סימנה להם להיכנס למטבח, ולעקוף את התור הארוך. היא זיהתה את אפרים ואמרה לו "תקן אותי אם אני טועה, אבל לפחות חמש שנים - מאז נישואיך - לא ביקרת את הרב, הלוא כן?

"כן" השיב אפרים בביישנות "רעייתי ואני זקוקים עכשיו לסנגוריה של הרב ולתפילותיו, אנו נשואים כחמש שנים, ולא זכינו לפרי בטן...".

דליה הצעירה מחתה דמעה, והרבנית אמרה: "ישועה קרובה לבוא בתי היקרה, התורה של בעלך היקר המסור בנפשו ללימוד, תסלול לכם את הנתיב לזרע של קיימא". היא נכנסה לחדרו של הרב, ותוך שתי דקות התיישבו הזוג זגורי מול הרב וביקשו שהרב יתפלל למענם...

"רבי אפרים הצדיק, התגעגעתי אליך יקירי, אך מה לך לפנות אלי שאתפלל בעבורך, זכויותיך רבות הן, רבות מאד, אתה אברך חשוב... אך אמור לי אפרים, האם אתה עוסק גם בקרוב לבבות, בזיכוי רבים, האם אתה מנסה למשוך לאוהלה של תורה צעירים מסכנים הרחוקים מאור האמת?".

"לא כבוד הרב, אני שוקד על תלמודי בכולל רוב שעות היום, ובלילה יש לי חברותא ב"חושן משפט".

"מצויין יקירי, אשריך, אך מעתה אבקשך מכבודך לתת כמה פעמים בשבוע שיעור גמרא לצעירים, מובטחני שאם תשקיע בנערים הללו, הישועה בפתח" סיכם הרב את הפגישה במאור פנים ומזג כוסית יין לבני הזוג וגם הרימו "לחיים".

ציוויו של הרב הוא כאורים ותומים.למחרת בבוקר הדביק האברך החביב זגורי כמה מודעות בכתב יד "שיעור גמרא והלכה לצעירים ייערך מדי ערב בבית הכנסת "הר סיני" בשעה 20:00 ברחוב בן זכאי. יוגש כיבוד קל".

זה התחיל עם תיכוניסט מבולבל אחד, שהביא חבר, שהביא עוד חבר, שהביא עוד חבר, ואחרי חצי שנה מנה השיעור של רבי אפרים כ- 50 תלמידי תיכון ששתו בצמא מדברותיו. עזרת הנשים החלה להתמלא אף היא, מפה לאוזן הידהדה שמועה בבתי הספר התיכוניים על הרב הצעיר המשקה את הנשמות המשמימות בטל תחייה, בנהרות של חוכמה ויראה המרעננים את הלב, ויוצרים תשוקה עזה להתקרב אל אבא שבשמים ולקיים את מצוותיו.

בסוף אותה שנה כבר נולד משה, בנם בכורם של הזוג זגורי, והשיעור הקטנטן הפך לקהילת ענק המונה כמה מאות צעירים וצעירות. הרבנית זגורי עם הנשים, והרב עם הצעירים.

בשנה השניה נולד גבריאל, הבן השני, וקהילתו של הרב זגורי הצעיר כבר עמדה לגלוש, מה שאילץ אותו להשכיר אולם גדול ולהפוך אותו לבית מדרש שוקק חיים מן הבוקר ועד שעות הלילה המאוחרות.

"כבוד הרב, עצתך נשאה פרי, התחלתי בקרוב לבבות, וברוך ה' יש לנו כבר בן שני, וקהילה ברוכה של תלמידי תיכון, רובם שומרי שבת, חלקם הופנו לישיבות ועוד עשרות מתדפקים על הדלתות. רבים מהם כבר בגיל שידוך, רוצים להקים בתים, מה עושים?".

"אני מאושר לשמוע, ר' אפרים, עכשיו מוטלת על כתפיך משימה נעלה נוספת. שידוכין. מאד רצוי להשיאם בגיל צעיר, לאחר הכנות מתאימות והנחייה רוחנית. הגיע הזמן שתדאג להקמת בתים נאמנים בישראל".

השידוך הראשון עלה יפה. החתן בעל תשובה תלמיד מובהק של רבי אפרים, והכלה אף היא בעלת תשובה צדקנית, המתמידה לבוא לשמוע שיעורים בבית המדרש, מעולה במידות תרומיות ושאיפות להקמת בית טהור.

החתונה הראשונה בקהילת הקודש של רבי אפרים זגורי נקבעה להיערך באולמי "השמחה הגדולה" בלב העיר. ומי מסדר הקידושין? כמובן, כבוד הרב הצעיר שהוא גם השדכן.

בשעה שמונה בדיוק הגיעו הזוג אפרים ודליה זגורי לאולם, והנה בכניסה הוא פוגש את ידידו הוותיק ברוך יעיש.

לאחר כמה חיבוקים אמיצים מזכיר יעיש לידידו, ארוע הסטורי.

"אתה זוכר אפרים לפני כעשר שנים שנסענו עם דודה שלי קלרה זכרונה לברכה, לרב בן אהרון?".

"זוכר, בהחלט... ארוע מצמרר...שמעתי שהדודה נפטרה...".

"אז דע לך אפרים, החתן של הערב, מנשה מרדכי שמו, הוא הבן של דודה קלרה... ועד עכשיו מהדהדת באוזני הצוואה שלה...".

זכרון הארוע המרטיט, שנשתכח לו ושקע במצולות הזמן צף ועלה לנגד עיניו של רבי אפרים.

"אפרים" אמרה קלרה "...יש לי בקשה קטנה ממך, יש לי בן יחיד, שמו מנשה, הוא עוד לא בן 13, ולצערי הוא איננו הולך בדרך טובים. אני מתחננת, עשה כל מאמץ להחזירו בתשובה, ואחר כך שדך אותו, מצא לו בת ישראל כשרה שיקים בית נאמן בישראל". כך היא ביקשה, אבל אפרים, הבחור הצעיר, מעולם לא שקד לקיים צוואה מוזרה זו. היא ביקשה שיבטיח לה, אך הוא היה צעיר מדי וחסר נסיון לקבל על עצמו משימה שספק אם היה עומד בה. אבל מסובב כל הסיבות הקב"ה, בסיוע עצתו הברוכה של הרב ירמיהו בן-אהרון, שלח אותו אל העם שבשדות, להוציא יקר מזולל, והנה החתן ר' מנשה זכה לחזור בתשובה בבית מדרשו של רבי אפרים, ומבלי כל כוונה הוא שידך אותו, ועוד מעט קידושין. דמעת התרגשות הבליחה מעיני שני הידידים. הצוואה מתקיימת גם מבלי לכוון לכך.

כשהבחין החתן הצעיר ברבו בפאתי האולם, הוא ניגש אליו בהתרגשות ושאל: "הרב אפרים, אני חייב לספר לך משהו. אני יתום מגיל 13, אמא שלי נפטרה ממחלה קשה. אבל עכשיו, ברגע הגדול והקדוש בחיי, אני מתגעגע אליה. היא חסרה לי, כאילו חסר לי איבר מן הגוף. אהבתי מאד את אמא, ולדאבוני לא עשיתי לה נחת. ההיפך, כנער צעיר וטיפשון גרמתי לה המון צער. אמור לי כבוד הרב, האם אמא שלי תהיה נוכחת בחתונה, האם גם היא תהיה שמחה ביום חתונתי, ביום שמחת לבי".

הרב אפרים חיבק ארוכות את החתן הצעיר ולחש על אוזנו את כל הסיפור, תוך שהוא מצטט את דברי אמו הגוססת "אני מרגישה ממעמקי נפשי שזעקה גדולה פולחת את יישותי ומבקשת שבני הקטן יהיה בן תורה, ואני מבטיחה לך שאגיע לחתונתו...".

"כך אמרה לי אמך, היא כאן בחתונה ללא ספק. היא הבטיחה, ודע לך יקירי כי, נשמתם של ההורים יורדת מן העליונים לשמוח בקשר הנישואין של צאצאיהם...".

הסיפור עוד לא תם.

מיד לאחר החופה ניגש לרבי אפרים הצעיר נתן מרדכי אביו של החתן וביקש לשוחח עמו ביחידות. "כבוד הרב, אני מודה לך על ההשקעה בבני מנשה, הוא בן נפלא, אבל רציתי לבקש ממך עזרה גם בעבורי. ביום ראשון הקרוב, ההוצאה לפועל על פי הנחיית בנק המשכנתאות שלי, תזרוק אותי מהבית לרחוב. יש לי נטל חוב ע"ס 250,000 ₪ לבנק, ואין ביכולתי להחזיר. הערב, כאן, אני מאד מאושר מחתונת בני יחידי, אבל מצד שני אני חרד לגורלי... אני לא איש צעיר, איך אתגולל ברחובות? תוכל לעזור או לייעץ לי כבוד הרב".

רבי אפרים הביט נבוך באבא המאושר והמיוסר כאחד, שלא היה אדם דתי, וניסה לדלות עצה. והנה כבאורח פלא שוב עלתה לעיני רוחו השיחה עם רעייתו ז"ל, דודה קלרה, שהרב בן-אהרון ברך אותה במילים "שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא". על כך השיבה קלרה "אני אלך לעולמי לפני שבת... אולי בכך רמז הרב שתבוא אלי רפואה, המעבר לעולם שכולו טוב".

"ר' נתן מרדכי נכבדי, יש לי עצה, שהיא מקור הברכה. תקן אותי אם אני טועה, אבל אתה לא בדיוק שומר שבת...".

"נכון" השיב האב הנבוך.

"אם כן, שמור שבת החל מהשבת הקרובה, ובחסדי השם רפואה קרובה לבוא. שבת היא שורש כל הברכות והישועות".

מפלאי תמים דעות. ר' נתן מרדכי שמר שבת על פי בקשתו של הרב אפרים, שנבעה מזכרון צוואת קלרה, ובבוקרו של יום ראשון צלצל הטלפון, מעברו השני של הקו היה שמעון מרדכי, האחיין שחזר מחו"ל ואיחל "מזל טוב לנישואי מנשה" והוסיף באותה נשימה "שמעתי דוֹד נתן, שיש לך חוב לבנק למשכנתאות, גש אלי למשרדי, עשיתי לא מזמן עסקה דשנה, עם רווח אדיר, אשלם כל החוב שלך תגיע...".

שבת היא מלזעוק.

פרי קטן - מאחורי הסיפור

באזכרה לעלמה צעירה שנפטרה בדמי ימיה, נתבקשתי לשאת כמה דברי תורה בבית המדרש בו למדה. כשסיימתי ניגש אלי רב הקהילה הצעיר והנמרץ, וביקש לשוחח עמי. "הסיפורים שלך מרגשים אותי ומוסיפים הרבה יראת שמים, יש לי סיפור מופלא בשביל, ואני גיבור הסיפור".

לא הרב הצעיר, ולא כותב הסיפורים שקועים בהוויות מיסטיות ובוודאי שלא הופכים טפל לעיקר, אך בכל פעם מחדש טוב לקבל חיזוק באמונה ולהתפעם מנפלאות ההשגחה העליונה.

הרב זגורי חתם את ההתפעלות שלי במילים "נכון הענין מדהים, אך בשבילי העצה התבונה וההכוונה של גדול הדור, הם שהביאו מזור לחתן לאביו וכמובן לאמו עליה השלום. עצת הזקנים היא לא רק בניין, היא גדולה אף מנבואה".

הסיפור הנ"ל פורסם בעתונות. בערב פסח ניגשתי להגעיל כמה כלים, ושם ניגש אלי איש צעיר ואמר "אני מנשה החתן בסיפור האחרון שלך... אשתי ואני קראנו אותו אמש, ובכינו חצי לילה".

עוד מעגל ניסגר.

תוכן העניינים

העיתונאי 4

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה