אומד הלב של קופלשטיין
המושג "שבעה טובי העיר" כבר נמוג לו מן העולם היהודי, אם כי עד כמה שהעסקנים במקומותינו מסוגלים להיות בעלי מעוף והשפעה, הם מנסים להידחף לנישה הזו. אותם שבעה טובים, היו בדרך כלל אנשים מורמים מעם, ענווים, שונאי-בצע, אנשי אמת, אשר שמם הטוב הלך לפניהם לפני ולפנים. הם היו מקובלים על חוטבי העצים ושואבי המים, כמו על רבנים וגדולי תורה. שבעת הרועים הללו היו בדרך כלל יראים ושלמים, דעתם דעת-תורה ולא פסק פיהם מגירסא. הם ידעו לשלב למדנות ועסקנות בהרמוניה מופלאה, כך שכולם ידעו לקבל בהכנעה והערכה כל תכתיב הנחיה והוראה, שהם הורידו להווייה היהודית של אותם ימים נשגבי הוד והדר.
תחום עיסוקם נע על הציר הרחב והטעון שבין בניית ואחזקת מוסדות חינוך, מיקוואות ובתי כנסת, עבור לשלום-בית, השכנת אחווה בין שכנים ניצים, וכלה בגבאות צדקה.
צדקה? כן, הללו היו כל כך אמינים ומקובלים, עד כי כאשר הם קבעו על פי בדיקתם ושיקול-דעתם תעריף צדקה על יהודי כזה או אחר, הדבר היה מתקבל על הלב בשמחה מתוך הערכה, שאכן זה גובה הצדקה שמן השמים היו רוצים לקבל מפלוני או פלמוני.
אם ירצה השם, ובוודאי הוא ירצה, שבעת טובי העיר עוד יקומו לתחייה עם טל-החיים שיושפע עלינו ממרומים, וימשיכו להנהיג קהילות ישראל לטובה ולברכה.
ישראל מאיר קופלשטיין המכונה שרול'יק, היה גביר חשוב וטוב לב בעיירה סטואלה בפולין אי-אז בימים. מפעל הנעליים שלו ניצב בפאתי העיר, ובתוכו עמלים היו עשרים פועלים זריזים על פס הייצור. זה מסמן וזה גוזר, זה תופר, וזה מדביק סוליה. וברוך השם כולם התפרנסו ברווחה ובטוב לבב.
הנה ימי הפסח ממשמשים ובאים, ושבעת טובי-העיר בראשם ר' מושיק קפלינסקי התיישבו במשרדו הצנוע של שרול'יק מיודענו. הוא ידע בדיוק מה הם הולכים להשמיע לו, ומיד כשהתיישבו בכיסאותיהם מזג להם ליקר שקדים אליו צירף עוגית פרג יבשה.
השבעה ברכו "מיני מזונות" ו"שהכל" לפי התור, ונתנו לשרול'יק החביב להשמיע להם דבר תורה יקר הנובע מן ההגדה של פסח, עם ההשלכות לימינו. השבעה הנהנו בראשיהם, ובלב כמה מהם קינן החשש, ששרול'יק לא יודע מה מצפה לו. על פי הבדיקות והאומדנים, סכום הקמחא ד'פסחא שיוטל עליו, יהיה הפעם גבוה פי כמה ממה שהוטל עליו בעבר. כן, הם הכירוהו כאיש שידיו נדיבות ולבו רחב, אבל דומה היה לקפלניסקי, שהפעם שרול'יק קופלשטיין ישמיע צווחה קטנה, או אולי אפילו מחאה. הם הולכים להשמיע לו תעריף צדקה מן הגבוהים במחוז, ליתר דיוק, הגבוה מכולם.
"יישר כח" הם פירגנו לו על החידוש היפה, ולחצו בחום את ידיו.
"ובכן ידידנו אהובנו ר' שרול'יק, זה לא סוד שמפעל הנעליים שלך קנה לעצמו שם ותהילה בפולין ואף ברוסיה, כאשר מעל לכל איכות הנעליים ממפעלך הם מעל לכל מוצר דומה במחוזותינו...".
"כמה?" שאל שרול'יק, שדי התענג על ההקדמה המפרגנת, שהרי מי הוא זה ואי זה הוא, מי אינו אוהב לשמוע שבחים על תוצרתו תהיה אשר תהיה?
"כמה? כמה?" דחק שרול'יק ביו"ר שבעת הטובים "הזמן דוחק והמלאכה מרובה, ואתם צריכים כבר להתחיל בקניות לקראת הפסח, כדי לשמח את העניים".
קפלניסקי נשם עמוק ואז הוציא מפיו את הסכום כמי שכפאו שד: "30,000 זלוטי... לא פחות ולא יותר".
שרול'יק יצרן הנעליים הפולני הכי טוב במחוז, גרד בפדחתו, נשם עמוק, שתה לגימה אחרונה מכוסית הליקר שקדים שלפניו, התרומם ויצא מחוץ למשרדו.
שבעת הטובים הביטו זה בזה, וניסו לנחש מה בדיוק מתחולל בקירבו של החרשתן היקר. הנשימה העמוקה הדאיגה אותם, מעולם לא ראו אותו נושם כך.
"זה גדול עליו... לדעתי הוא יבקש התחשבות" ניחש הצעיר מבין השבעה נחמן לגנטוק. "נכון שעסקיו פורחים, אבל קשה לי להניח שיש לו מזומנים בגובה הזה".
"אני חושש שאולי הגזמנו" לחש שמריהו מורגנבלום מותיקי שבעת טובי העיר "היה צריך להעביר לו את הסכום בעדינות, לא בבום חזק...".
קפלינסקי שתק, והביט בחבריו. גם הוא חש מועקה בלב, סוף סוף מדובר בסכום עתק שגם גבירים מיוחסים משרול'יק היו מקבלים ממנו זעזוע קל או קשה, תלוי בעוצמת ליבם ובתאוות ממונם.
לאחר כמה דקות, שרול'יק מיודענו עולה במדרגות למשרדו, ובידו שתי שקי עור גדושים.
"כן אהובי שבעת טובי העיר, הנה לפניכם כאן שקית ובה 30,000 זלוטי, כפי שביקשתם, אך כאן בשקית השניה יש עוד 20,000 זלוטי נוספים עבור עניי העיר,קמחא ד'פסחא ושיהיה למזל וברכה".
לא נחטא לאמת אם נגלה לכם, שנשימתם של שבעת טובי העיר קצת כבדה עליהם, וחוט או אולי אפילו חבל של תדהמה והפתעה, קשר את כולם כאיש אחד לחוויה של צדקה, שהם לא חוו עד לאותו יום.
הראשון שהתאושש היה קפלניסקי שאמר: "תראה ר' שרול'יק אנחנו אמדנו את יכולתך ב- 30,000 זלוטי, לא ב- 50,000 זלוטי. תרשה לי לומר שהסכום שהבאת לפנינו הוא קצת גדול על מידותיך. את השקית השנייה, עם כל הכבוד, אנחנו משאירים כאן".
ר שרול'יק מאיר קופלשטיין חייך חיוך ענק מאוזן לאוזן, מזג עוד ליקר שקדים לכוסיות הקטנות, וביקש שישתו סיבוב נוסף.
"ובכן ידידיי נפשי שבעת טובי-העיר, אכן אמדתם אותי נכונה. על פי יכולתי הכלכלית 30,000 זלוטי הוא הסכום הנכון, והאומדן שלכם מדוייק לחלוטין, אבל דבר אחד לא אמדתם, והוא הדבר הכי חשוב...
סימני שאלה ריצדו מעיניהם של שבעת טובי העיר. מה לא אמדנו?
"דבר אחד לא אמדתם, והוא? הלב שלי. הלב שלי הוא רק שלי, ואין לכם כל חדירה או חקירה במסתורין, והלב שלי הורה לי לתת מעבר לאומדן שלכם. אז הנה, קחו גם שקית זו, פה מונח הלב שלי...".
שבעת טובי העיר יצאו עם שתי שקיות עור ובהן 50,000 זלוטי, מעל ומעבר למה שחלמו.
זו היתה הפעם הראשונה, ואולי האחרונה בקריירה שלהם שהלב היהודי הרחמן נכנס זקוף ובוטח לקטגוריה הכה מכובדת של תורמי הקמחא ד'פסחא, אפילו מבלי שיאמדו אותו.
"הלוואי עלינו לב כזה" ליחששו זה לזה.
פרי קטן - מאחורי הסיפור
את הסיפור הזה סיפר יהודי ניצול שואה, שנפטר בן קרוב למאה שנים, אשר במו עיניו ראה את המפגש המרטיט בין שבעת טובי העיר לנדיב היהודי.
"הו הלב, הלב" היה אומר לבני משפחתו אותו ניצול שואה "פעם לא תרמו רק מן הלב, פעם תרמו את כל הלב, את הריאות הכליות והלבלב. לא רק בכסף, ברגש בחינניות בחיוך".
נתינת צדקה מבלי חמיצות-הלב היא משימה קשה, היא מצווה נעלה, שדורשת הרבה אימונים ונסיונות. כשקראתי את הסיפור אחרי שנכתב, חשתי צביטה קטנה בלב, על אובדנם של שבעת טובי העיר ושל "הקליינטים" המיוחדים שלהם, כמו קופלשטיין למשל.