העיריה שילמה
לאורי אלימלך המכונה "האינסטלטור האגדי" מתל אביב, היו ידיים של זהב. מה נאמר ומה נגיד, שום סתימה בעולם לא נעדרה מעיניו, כל ברז עקשן היה הופך למרגרינה בידיו המיומנות. שלא לדבר על כך, שצינורות חלולים ודולפים במעבה האדמה היה קולט בחיישניו המחודדים ובאבחנה מקצוענית - שראוי להתקנא בה - הוא בנה והתקין תשתיות אלטרנטיביות לבניינים מטים לנפול, אשר מותם - מה לעשות - עדיף מחייהם.
אבל לא רק ידיים של זהב היו לאורי השרברב (מילה יותר מעוברתת, ברשותכם), גם לב של זהב פעם בין ראותיו. (לזכותו יאמר שלא כל עיסקה הוא היה בוחן לפני צבע הכסף, וגובה חבילת המרשרשים אלא גם ובעיקר עפ"י תרומתה לבניית ארץ ישראל, ולתושביה אותם אהב יותר מכל).
כן, כן, יש חיה כזו, אינסטלטור שרואה במלאכתו מלאכת קודש, וכל ברז שהוא תוקע בקיר של מקלחת או כיור שהוא מדביק לפינת נטילת ידיים, הם עוד כותל בבית המקדש השלישי שיבנה במהרה בימינו אמן.
ומה לנו להאריך בתכונותיו המפליגות, די את נציין שבמשך 30 שנה הוא ספון בין בתים דירות ובניינים, מותח צינורות עליזים מן המוביל הארצי היישר למטבחים חדשים וישנים, ולגינות ירוקות ומצהיבות. הנה כי כן גם שמה של החברה הקטנה שלו מאזכר במידה רבה אז נפשו הטובה ותפישתו האידיאולוגית "שרברבות ארץ ישראל למען תושביה בע"מ".
"שם ארוך" אמרו היחצני"ם, "אבל עם המון נשמה" אמרו הרגישים.
במשך 30 השנים האחרונות התגורר לו אורי שלנו בקומה שלישית בדירה בגודל בינוני בשכונה ממוצעת, ולא פזל לגדולות.
בוקר אחד קמה אשתו רוזה עם רעיון חדש, שמעולם לא עלה על שולחנם של בני הזוג המטופלים בארבעה ילדים נשואים, ועוד כמה וכמה נכדים חביבים.
"ראה אורי שנים רבות אנו חיים בצניעות, ולמרות השפע בפרנסה גרנו בדירה הצנועה שלנו, אבל כיום בלי עין רעה, בריאות יש, וגם כסף לא חסר, הדירה קטנה מלהכיל את הנכדים, בוא נבנה לנו בית חדש, על חלקת אדמה עם גינה ועצי פרי, ונזדקן לנו בנחת. מגיע לנו אורי, מגיע לנו".
האמת היא שאילמלא רוזה, שתיל הרעיון לא היה נשתל על קרקע ליבו של אורי, אבל הנה זה קרה. אורי שתל את הרעיון בשתי ידיים, שיחרר כמה חסכונות רכש חלקת קרקע בת 700 מ"ר, ופתח במרץ רב במבצע אדריכלי-הנדסי, ותוך פחות משנה קיבל רישיון בניה.
הוא הצמיד לימינו את הקבלן הוותיק געצל שרייבר, וביקש ממנו להתחיל לבנות, "אתה בונה געצל", ואני קונה את כל חומרי הבנין". געצל הנהן.
עוד באותו שבוע יצא אורי ריחרוח מחירי חומרי הבנין, בלוקים, ברזל, חול, מלט, בטון ה-כ-ל. הוא נע מחברה לחברה וקיבל כחמש הצעות מחיר, עם הפרשים סבירים בין ספק אחד למשנהו.
ההחלטה היכן לקנות מסה כה גדולה של חומרי בנין היתה קשה לאורי והוא התחבט. געצל נידנד, אבל אורי ביקש שימתין. והנה, ללא הודעה מוקדמת בשעת בוקר, מקבל אורי פלאפון בהול "אורי, מדבר געצל, אני כאן בחלקה שלך, עם המהנדס, ולא יאומן כי יסופר נוחתות כאן עכשיו שש משאיות גדולות, עם ברזל, עם בלוקים, עם חול, עם מלט. בקיצור כמות ענק של סחורה שעפ"י העין שלי, תספיק לבנות את כל הוילה עם אפשרות גם לבנית המחסן שדיברנו עליו".
אורי שאג: "ריבונו של עולם, לא הזמנתי סחורה מאף אחד! בדוק מי הספק החצוף שעשה דין לעצמו".
געצל ביקש תעודת משלוח מאחד הנהגים עיין בה והודיע "מדובר בחב' האחים נחמן בע"מ" מרח' הפלדה 24 באזה"ת הישן".
"הוי הם חצופים אני לא הזמנתי מהם דבר... ועוד שש משאיות! אני אתן להם על הראש לאחים נחמן, הם יקחו את הכל בחזרה. פרוטה הם לא יראו ממנו".
אורי חייג לאחים נחמן בע"מ.
"אחים נחמן" שלום מדברת חנה.
"בוקר טוב חנה, מדבר האינסטלטור אורי אלימלך, מי הזמין אצלכם סחורה? אני בטח לא, ואתם מורידים שש משאיות בלוקים ומלט. אני לא מתכוון לשלם..." קחו הכל!!!".
"סליחה אדוני הנכבד, אבל הסחורה שולמה".
"שולמה? הו, אתם שועלים, מי יודע איזה תרגיל תיכננתם...מי שלם?! מה שילם?!".
אורי ניתק את השיחה, הניע את הגי'פ ולחץ על הדוושה רותח כמו קומקום של בוקר הרבה לפני הקפה.
הוא נכנס בסערה למשרדו של צורי נחמן בעל העסק, התיישב מולו עם עיניים רושפות ואמר: "תשמע חביבי אני לא מכיר אותך, אבל התרגילים שלך לא מוצאים חן בעיני, אני מבקש הצעת מחיר, ואתה על דעתך שולח סחורה, מה אני חבר שלך? והפקידה שלך מוסיפה חטא על פשע ומספרת לי סיפורי מעשיות שהסחורה שולמה. לא שולמה ולא אשלם, קחו ה-כ-ל. ממש הגזמתם".
צורי נחמן בן ה 30 חייך חיוך ענק עם מקסימום שיניים, מזג כוס מים צוננת לאורי, וביקש שיברך וירגע.
"לא נרגע!" דחה אורי את הכוס.
"ובכן" ביקש צורי לפני שאתה כועס ורותח, תרשה לי לספר לך סיפור קטן, זה יקח לא יותר משתי דקות ואח"כ אם תרצה תוכל להחזיר את הסחורה..."
אורי ברך "שהכל" לגם באיטיות מן המים, ונשען על מסעד הכסא נסער. יש לו עוד זמן לסיפורים, לנחמן.
אורי מספר: "לפני 20 שנה, אולי שנה או שנתיים יותר, אלמנה צעירה מטופלת בשישה ילדים קרסה תחת נטל העומס הנפשי והכלכלי. היה זה לאחר שהבחינה כי מים נוזלים מן הכתלים. החיים בדירה הקטנה הפכו לגיהנום, הכל טחוב ורטוב, חשבון המים האמיר, אחד השכנים אמר לה שמדובר בדליפה חמורה בצינורות שבתוך הקיר, ומדובר בתיקון בעלות של אלפי שקלים. האלמנה מררה בבכי, אין לה כסף לקנות לחם וחלב ומהיכן תמציא אלפי שקלים לתיקון הצינורות.
"וכשהגיעו מים עד נפש, היא חייגה בדחילו ורחימו לאינסטלטור אחד וזה הגיע, איבחן את התקלות, ואמר: "גבירתי, מדובר פה בתיקון מורכב, צריך להחליף מחצית מהצנרת של הבית, צריך לפני כן לשבור שלוש קירות ולהקימם מחדש. זו צרה לא קטנה, הדורשת גם סכום גדול".
האלמנה ניגבה דמעות ובתמימותה אמרה, "אני אדבר עם העובדת סוציאלית שלי אולי העיריה תשלם".
"אוקי" השיב האינסטלטור "את תעשי את המוטל עליך ואם העיריה תשלם, אבצע את העבודה. למחרת בבוקר הלכה האלמנה לעובדת סוציאלית שלה וזו פרצה בצחוק גדול "פרוייקט שיקום שכונות מממן רק שיפור חזות הדירה" הסבירה העוסי"ת "אבל לא תקלות של אינסטלציה".
"האלמנה יצאה החוצה פגועה וחסרת אונים, היא עלתה לאוטובוס ואחרי רבע שעה נכנסה לביתה ומגלה הפתעה. בבית התייצבו להם האינסטלטור ושני פועליו, שוברים קירות ומפנים אותם, כשמסביבם מביטים ילדי האלמנה. היתומים הביטו בעיניים משתאות על מלאכת השבירה והבניה. הכל נעשה במיומנות, הקירות נבנו בזריזות, צינורות חדשים הוכנסו, ברזים נוצצים הורכבו לכל הכיורים, והיתומים, בעיקר השניים הגדולים, הביטו בכל פעולה בסקרנות מהולה בחדווה. אחרי יומיים של עבודה מאומצת הדירה הקטנה של האומללה הבריקה מנקיון. גם הכתלים נמרחו בצבע חדש, האלמנה היתה מאושרת ושאלה את האינסטלטור כמה אני צריכה לשלם? והוא השיב לה: "סליחה? יש לך טעות גבירתי, העיריה שילמה, העיריה שילמה הכל..."
"אתה מבין אורי אלימלך ידידי, האלמנה מאד שמחה לגלות שבניגוד לדברי העובדת סוציאלית, העיריה כן שילמה את ההוצאה הגדולה והיא יכולה לחיות בדירתה באושר רב מבלי לשלם ממה שאין לה. אבל שני היתומים הגדולים הבינו, שהעיריה לא שילמה פרוטה, ולא חצי פרוטה".
אורי הזדקף מכסאו, תופף בעצבנות על שולחן הכתיבה של צורי נחמן ושאל: "נו, אתה חושב שהסיפורים התמימים שלך מעניינים אותי? אני עוד אחשוף פה את התרגיל המתוחכם שעשיתם לי ותחבתם לי שש משאיות מבלי שביקשתי?"
צורי נחמן שלף פתק קטן מן המכתבה שלו, הוציא את עט הפלסטיק מכיס חולצתו ורשם "אורי יקירי, את שש המשאיות שירדו בחלקה שלך, העיריה שילמה!!!"
אורי פער שתי עיניים מוכות בתדהמה, ושמע את צורי מסכם את סיפורו "ידידי, האלמנה זו אמא שלי, היתומים שהביטו בך ולמדו את המקצוע ממך, אלו אחי הגדול חנוך ואני. 20 שנה שאנו מחפשים כדי להודות לך על שמחת החיים שהכנסת לבית שלנו, באחת התקופות האיומות בחיינו".
צורי קם וחיבק חזק חזק את אורי ולחש לו "זה לא שש המשאיות, זה הלב שלנו, שזוכר לך הכרת הטוב. אבל תמיד נחמד להאשים את העיריה".
פרי קטן - מאחורי הסיפור
הרב המגיד שלמה לוינשטיין שליט"א, סיפר סיפור אמיתי ומרגש זה לאוזני קהל צמא. סיפור שטיפטף הרבה יראת שמים ללבבות, וחיזוק באמונה. סיפור שמזכיר לכולנו שהקב"ה מחייך גם בעולם הזה, על לחמים ששולחים על פני המים.
לכשעצמי קיבלתי ריגוש נוסף, ערנות לצרכיהם של אלמנות ויתומים שכל הטבה ולו הקטנה ביותר, מוסיפה להם שמחת חיים עצומה, ומוסיפה הרבה סנגוריה על מי שליבו רחום וחנון לילדיו, שהרי הוא אבי יתומים ודיין אלמנות.