המפגש בצומת דום-הלב
כן, זה נושא שלא נעים לדבר עליו. רבים וטובים מדחיקים אותו אל שולי התודעה מנסים לפזר אותו כמו ענן בוקר עקשן. הוא כמו גיבנת הסיפור הזה, כמו דלקת שממאנת להתאחות, כמו שריטה מדממת שאין לה תרופה, ואף משחה אנטיביוטית אינה יכולה לה.
כמה זה פיוטי כשעלה נושר ועף לו שאנן על אדרת צינת רוח הסתיו, כמה שזה לירי לראות נוצה קטנה מאברת נשר, הסוללת לעצמה נתיב צניחה במעגלים סיבוביים. הנשר בשמים, הנוצה כאן, היא הנשורת שלו, הנוצה הצחורה שפעם היתה דוחפת וסוחפת את כנפיו אל גבהים דמיוניים, מרחפת לה בודדה, ככלי אין חפץ בו. כך העלה שפעם היה עוד יהלום בנזר תפארתו של עץ רם ונישא, והיום הוא זנוח ודחוי.
בן נושר איננו עלה, איננו נוצה, הוא קריעת נשמה ממש. הרבה יותר גרוע מתלישת גיזת צמר מבין קוצי ברקן יבשים.
מאד קשה וקורע לבבות, ואין כאן מקום להרחיב.
כשדבל'ה קורצמן התחיל לפזול החוצה, הוריו לא הבחינו בכך. הבית היה עמוס עליז ותוסס בעוד שמונה אחיו ואחיות קטנים, שורד במאבק קיומי מצוי של משפחה ברוכת ילדים.
כן, הוא הבכור, אבל מי יכול היה להעלות על דעתו שהבחור התמיר בן ה 16 הלבוש בחליפה גזורה היטב והחבוש בכובע הדור, פיו וליבו גדושים הוויות אביי ורבא, הולך ומרקיב? לא ראש הישיבה, לא המשגיח ולא הרמי"ם, ובטח לא ההורים.
זה קורה לאט, מחלחל, מכרסם, כמו תולעת עקשנית בלב תפוח עסיסי, אך כשזה מתפרץ, מתברר לפתע שמתחת למעטה האדמומי הסמוק והחמוד, מסתתר לו אסון גדול, ואוי לאוזניים שכך שומעות.
לא ניכנס לפרטים, רק נציין כאן בעגמומיות משהו, שבגיל 17 דבל'ה התחיל לאותת על חוסו שביעות מן הישיבה, מסדרי הלימוד מהיחס של הצוות אך כל זה היה כיסוי. היה זה תרוץ זול לחשיפה הנוראה להבלי ותעתועי העולם, ששאבו אותו אל אותם בורות נשברים, הנראים בתחילה צבעוניים ומפתים, אך בסופו של יום הם מתגלים כמדמנה טובענית של סוכר רעיל.
עד גיל 18 הוא שרד, וכשאביו אהרל'ה קורצמן קלט את גודל השבר, הכתובת כבר היתה רשומה על הקיר: "דבל'ה שלך כבר מחוץ לעולם התורה. תבלע את הגלולה המרה ותחריש".
איש פשוט וישר דרך הוא אהרל'ה קורצמן, אשר בשביל להביא פת לחם הוא נעור ויוצא בשתיים לפנות בוקר למאפיה הגדולה בדרום העיר, ועד שעת הצהריים עוסק במרץ במלאכת האפיה, חוטף שחרית במחסן הקמח הגדול עם עוד כמה עובדים, וצונח בשעה 1 בצהריים על מטתו מותש מעייפות.
"טוב פת חרבה ושלווה בה" הוא מנחם את עצמו מפעם לפעם. החיים, למרות הקשיים זרמו איכשהו בנינוחות, עד לאותו ערב מר ונמהר בו הודיע לו דבל'ה בנו בכורו יקירו, כי הוא עוזב את הישיבה והולך - ה' ישמור לקיבוץ. אירגון "מרעילי הבארות" עלה על חולשתו הרוחנית של דבל'ה שנתיים לפני הודעה דרמטית זו, והכניס בו קרור באמונה היישר ממפעלי עמלק. הללו פיזרו לעברו הצעות מתועבות אשר פעלו אט אט - כאש בנעורת - על ליבו הרך של הנער עד שיכלו לו.
אהרל'ה צווח מכאב: "למה בני למה? מה רע לך איתנו אנחנו אוהבים אותך לא החסרנו ממך דבר. יש לך אחים קטנים יש לך אחיות קטנות שעוד צריכות להשתדך, אין לך מושג איזה אסון ואיזו בושה אתה ממיט עלינו, אנא דבל'ה הישאר אתנו כאן, בבקשה!".
דבל'ה היה מספיק מנומס לא לענות, לא לפגוע יותר ממה שאביו פגוע, וכשאמו חדווה, נכנסה לחדר בשעת ההודעה הנוראה, קפאו פניה "לאן אתה הולך? לקיבוץ? יש ישיבה בקיבוץ? אני רק אל תגיד לי שאתה הולך לאיבוד".
החדווה צנחה על הספה פוכרת ידיים בתדהמה וזולגת דמעות של הלם.
דבל'ה - מכת בכורות - שתק, הנטישה היתה מבחינתו, דבר מוחלט - הוא פתח את דלת היציאה וירד בזריזות בגרם המדרגות, בדרך הוא חיבק שתיים מאחיותיו הקטנות, ונכנס בחופזה לטנדר הכחול שנשא אותו הרחק הרחק, במעגלים סיבוביים כמו עלה וכמו נוצה של נשר, לעולם אחר.
כשאהרל'ה וחדווה התאוששו - כביכול - מן ההלם, באישון לילה, דבל'ה כבר דפדף את הדף הראשון במסכת חייו אי שם, עם אנשים מרוחקים, מרוששים מאוצרות החוכמה היהודית. אהר'לה כיסה את התאומים בשתיים לפנות בוקר ואמר לחדווה: "אין ברירה, חייבים להתנתק ממנו, יש לנו עוד הרבה ילדים לגדל, רק חסר לנו שהוא יקלקל אותם".
הנתק היה כמעט מושלם. דבל'ה שקע לו בסחרחרת האתוס הציוני, התגייס לצבא, השתחרר, התחתן, הקים משפחה בקיבוץ וכמעט שכח את שורשיו. בצבא הוא עבר קורס חובשים בהצלחה רבה, ומיד לאחר שחרורו הציע את שרותיו בהתנדבות לסניף מד"א בעיר הסמוכה לקיבוץ. פעמיים בשבוע הוא יצא למשמרת - לילה להציל חיי אדם בנט"ן, ניידת טיפול נמרץ. נסיונו וזריזותו, הצילו חייהם של עשרות אנשים, והוא אף זכה לתואר "המתנדב המצטיין של העשור".
פעמיים בשנה, בערבי פסח וראש השנה הוא צילצל. אם אהרל'ה הרים את השפורפרת הוא מיד העביר אותה לחדווה.
כמה מילות נימוסין, "חג שמח", מה שלום הילדים, מי התחתן! לא יותר מדקה ואח"כ השפורפרת הונחה. חדווה בוכה חרישית ואהר'לה יוצא למרפסת כפוף משהו, מריר וכאוב, אוחז בידו ספר תהילים וממלמל.
"הוא מרגיש טוב" היתה מפטירה חדווה אחרי שעה "גם שני הנכדים שם, הכל בסדר איתם" זה הכל. משפט אחד או שניים, ואח"כ מסך שחור ומעובה לעוד חצי שנה.
12 שנים תמימות ילדי הקורצמנים ללא דבל'ה, גדלו, חלקם נישאו, פה ושם היו אחיו משוחחים עמו בטלפון, שיחות חטופות פגישה אקראית ברחוב ותו לא. הם חונכו להתרחק, הוא כיבד את רצונם, "הוא נוצה נושרת הוא עלה נושר" הרהר אהר'לה בלב מיוסר, "לאן הוא הולך? לאן הוא יגיע? והנכדים, אוי הנכדים" אהר'לה כבש את דמעותיו בארובותיהן ולא נתן להן לצנוח הוא לא ייכנע לדמעות בכל מחיר. הוא איש חזק, אם יש חוזק במלחמה משונה שכזו.
לילה חורפי אחד בשתיים לפנות בוקר הובהל האמבולנס צפונה, לבית מלון קטן. הדיווח היה לקוני "אחד מאורחי המלון לקה בהתקף לב כנראה" הסירנה זעקה, המנורה האדומה היבהבה לאורך ציר שלושת הקילומטרים עד למלון. דבל'ה בדק את המיכשור, שינן בליבו את תהליך ההחייאה, וזינק עם האלונקה לכיוון הלובי.
"קומה שלישית חדר 314" צעק פקיד הקבלה.
דבל'ה פרץ פנימה. אור קלוש. על המיטה איש חרדי מבוגר פניו לבנות כמו סיד. הוא מחוסר הכרה. דבל'ה החל בתהליך החייאה מזורז, הנשמה, מכות חשמל, עיסוי לב, ה-כ-ל.
החולה החל חוזר להכרה, הצבע חוזר לפנים, עיניו נפקחות אט, אט. אח בית המלון מנסה להשקותו, אחד המלצרים מדליק את מנורה נוספת בחדר, ואז דבל'ה מבחין.
"אבא!!" הוא זועק, אהר'לה פוקח עיניו "דבל'ה" הוא לוחש כמעט בלי קול "דבל'ה שלי".
בזריזות וביומנות הוא מניח את אביו על האלונקה אץ ושועט לעבר האמבולנס. האיבחון הראשוני לא מבשר טובות. אבא שהיה בכנס השתלמות למשגיחי כשרות לקה בדום לב, לחץ דמו נמוך ונשימתו כבדה.
יוצאים לדרך. האמבולנס זועק את שברון הלב לחלל האויר, מרעיד כוכבים למודי נסיון, ודבל'ה מעסה את ליבו של אבא בהתרגשות ותפילה "אבא, אבא תסתכל אלי, אבא הכל בסדר, פקח עיניים, בעזרת השם אתה תחזור להיות בריא... הקב"ה ישלח לך רפואה שלמה לאלתר "בעזרת ה' הכל יהיה בסדר" יש לנו עוד משימה חשובה אבא, לחתן את אחיי הקטנים. אתה תשמח בכל החתונות".
אהר'לה פקח עיניים תשושות, הנה דבל'ה אומר בעזרת ה', מזכיר את הקב"ה, דואג לנישואי אחיו הקטנים.
הוא גייס כוחות עלומים מתהומות נפשו המיוסרת וליבו הכואב ואמר "דבל'ה שלי, בני היקר, יותר מ 12 שנים לא דיברנו, ותראה באיזה נסיבות אנחנו נפגשים! הלוא פלא הדבר. בשביל מה אתה רוצה להציל אותי? בשביל שאחייה אבל בשביל מה יהודי צריך לחיות? בשביל איזו תכלית? סתם כך, אלא כדי שיעסוק בתורה ובמצוות ויבוא עם המטען הזה לריבונו של עולם. דע לך בני, אתה עושה חסד גדול עם בני אדם, שומר על חייהם, מחייה אותם, ובמצבים כאלה של מוות כן או לא, הכל מתגמד, ואדם עושה את חשבון נפש. ולי דבל'ה אין תרוץ איך ומדוע איבדתי אותך. מה אומר לקב"ה בבית הדין? אולי טעיתי כשהתעלמתי ממך... שניתקתי אותך מן המשפחה אולי. אינני יודע. ואם חטאתי כשהתעלמתי, אני מבקש את סליחתך".
נשימתו של אהר'לה כבדה עליו.
"דבל'ה שלי, דומני שאלו מילותי האחרונות וזו כנראה צוואתי אליך. כך גילגלו משמים. תמשיך לעשות חסדים כאלה, זה טוב. אבל אל תשכח את בוראך, דבל'ה!! זכור יש אלוקים! יש אלוקים! יש אלוקים! ".
ואהר'לה עצם את עיניו לנצח.
דב'לה נאלם דום.
קפא על מקומו.
מיד אחרי ההלוויה הוא נמלט לקיבוץ וישב שם שבעה עם עצמו, משחזר את הרגעים האחרונים עם אבא. את המפגש עם אבא בצומת דום-הלב.
בוכה ומשחזר.
עשר דקות לפני כניסת שבת קודש דפיקה בדלת ביתם של הקורצמנים. דבל'ה בפתח עם כיפה קטנה על הראש. אמא פותחת "אמא, סליחה", הוא עובר מאח לאח ומחבק ומנשק. אחר כך צועד עמם חבוק לבית הכנסת, לערבית של שבת קודש.
שבת ראשונה ללא אבא.
אחרי "שלום עליכם" ו"אשת חיל מי ימצא" דבל'ה הזדקף ואמר: "תסלחו לי אחיי היקרים, שניות ספורות לפני שאבא נפטר הוא הזכיר לי במילות הצוואה האחרונות "יש אלוקים דבל'ה, יש אלוקים" אני הבן הבכור אתם יודעים שאתם חייבים בכבודי, אז תנו לי את גביע הכסף. אני מבקש לקדש עכשיו, במקום אבא".
חדווה הבחינה במבט מצודד שהלהבות של נרות השבת הזדקרו מעלה מעלה, הרבה מעבר לטבען של להבות ממוצעות.
נוצה או עלה כשנושרים, לא חוזרים. בן נושר, חוזר.
"ויכולו... השמים... והארץ".
פרי קטן - מאחורי הסיפור
הסיפור הזה הולך איתי כבר כמה חודשים, מבלי שיש לי מושג או מעוף איך מתחילים לכתוב אותי. כל כך נפיץ, כל כך רגיש, עטוף בהמון לבבות שבריריים הסוחבים את התופעה הזו של נשירת העלים והנוצות וממאנים להתנחם. תמהים ומתייסרים, להתנתק? להתקשר? להרחיק מן הילדים? אולי לקרב? אם לקרב עד כמה ? שאלות חוצבות וכל עניין לגופו.
עכשיו לפנות בוקר עובר על כתב היד, ומקווה שהמילים הללו יותר משהן מדברות ומשדרות סיפור עם סוף כזה או אחר, הן עשויות לנטוע בנו תקוות, שבסופו של יום, הילדים חוזרים הביתה.
אופטימיות אף פעם לא הזיקה. ברוב המקרים היא מגשימה את עצמה.