אור ברסלב
העיתונאי 4 ההנצחה. ההחמצה

העיתונאי 4

ההנצחה. ההחמצה

הכובע המרופט של רבי גדליה

מוט'קה שמשוני (זכרונו לברכה), הוא מאותם טיפוסים שקטים ואווריריים רואים ואינם נראים, שבקושי מרגישים שהם קיימים, גם כשהם צועקים אם הם צועקים בכלל. טיפוסים כאלה מסוגו, יכולים לגור מולכם דלת מול דלת 40 שנה, מבלי שתדעו כלל על קיומם, עד למפגש הכפוי עם מודעות האבל הלקונית משהו, "המבשרת" לכם שהזקן ההוא ממול, כבר לא גר כאן יותר.

הנה כי כן, אנו מסיעים אתכם במנהרת הזמן אל אותו בוקר סתווי קריר ונטול עננים, לאותן דקות זריזות בהן הכניסו בער'ל ושימון הקברנים הותיקים, את גופתו של מוט'קה למכונית השחורה של הח"ק, הנעה תדיר על הציר החד סיטרי עבור אותם עטויי תכריך הנוסקים מעלה, לתת דיון וחשבון מפעלם בעולם הזה. מפחיד.

איפה המניין? מי אומר קדיש? איפה זרע קודשו של המנוח?

מי יספיד? מי יגיד מילה טובה? נייט. חוץ מבערל ושימון המיומנים ועוד שלושה גבאי בתי- כנסת מן השכונה לא היה מי שיצעד אחרי המנוח למה? כמה? איך? ומדוע? סבלנות, אנחנו בדרך.

ובכן למוטק'ה שמשוני יש דווקא הסטוריה ציונית עניפה, שבמידה מסויימת יש כאלה שהיו מתכבדים בה. כצעיר בן 17 הוא נסחף כמו רבים וטובים אל תנועת הנוער העובד, בגרמניה ההיא שוחרת הדם, ונטש את הישיבה המעטירה לטובת "המצוה היחידה" ישוב ארץ ישראל.

הוריו בכו, אבל הוא כבר הרחיק נדוד.

היטלר ימח שמו היה עדיין בחיתולי נפשעותו, ועוד לפני שעלו הנאצים לשלטון ב- 1932, מוט'קה כבר נחת סמוך לנמל חיפה על גבי האוניה המקרטעת "אדמירלה" מתחת לאפם של הבריטים. מהר מאוד הוא נכנס להווי של הקיבוץ הצפוני "מבואות הגליל". כמה שנים אח"כ הטרוף הנאצי רצח את הוריו, אחיותיו ודודיו, וחוץ מזכרונות וכמה תמונות, מוט'קה נשאר בודד בעולם.

הוא התגייס לפלמ"ח, נלחם, נפצע, הבריא ושוב שעט על הג'יפ כלוחם קרבי. אח"כ כמו כולם הוא נשאב אל הואקום הקדחתני של המדינה הזערורית, ועם הרבה שאיפות לבנות ולהיבנות עבד שנים רבות כבכיר ב"סולל בונה". עם יציאתו לפנסיה אחרי כ 35 שנות עמל הוא החל לרחרח נדל"ן, והחושים שלו היו לא רעים בכלל. מחצית מכספי הפיצויים (סכום עתק) שלו הוא השקיע ברכישת דונם וחצי אדמה סמוך לביתו הקטן בשכונת "הר פרחים", הצצה נוספת בחסכונות הבנק שלו הניעו אותו לרכוש עוד בית נוסף בקצה רחוב הסביון בו התגורר, ומכאן ואילך הוא חי מצויין עם הפנסיה ועם חלומות. איזה חלומות?

כאן המקום והזמן להאיר את עיניכם, מוטק'ה שמשוני מעולם, אבל מעולם!!! לא התחתן. תרוצים לא חסר, אבל האמת המרה היא שאם היינו מכניסים קרן לייזר חקרנית לחדרי ליבו, היינו מגלים שהאיש היה פשוט נהנתן וקמצן, שלא היה מסוגל לחיות עם שותפים לכסף ולנכסים הנצברים. הוא חי לעת זקנותו גלמוד עם קירות, עם עבר ציוני דשן, הוא בנה בת"א, בבאר שבע, הוא חתך סרטים של בתי ספר ובתי חולים, והיו לו הרבה תמונות עם ראשי ממשלה ושרים, ומשם חזר למאורת ביתו, זאב בודד עם הספרים. העתונים, ועם ציפיה לא נעימה למלאך ההוא... מה שמו?

לא ננבור ולא נחקור למה ומדוע, אבל לפני מספר שנים בעת שנע מוט'קה שלנו על מקלו משומקום לאף מקום, התעורר בו אותו ניצוץ יהודי כבוי שהתכסה לו בשכבת בוץ דביקה מאז היותו בן 17.

"אני יהודי מבית חרדי" הרהר "סוף בהמה לשחיטה סוף אדם למיתה, ואם אינני טועה יש דין ויש דיין, ועל הכל יביא בחשבון", פתאום ללא אזהרה מוקדמת עלו וריצדו לנגד עיניו תמונות אביו וסבו הלומדים גמרא בריתחא דאורייתא, לפתע ריצדה לנגד עיניו דמות דיוקנו של רבו שמריהו אנגלנדר המחנך הדגול של הת"ת ועוד דמויות עטויות הוד מנעוריו.

הוא התיישב על ספסל בגן הציבורי והחלטה עצומה נרקמה בלבו "אני לא אמות כמו כלב עלוב, אמנם לא הקמתי משפחה, אין לי שאר בשר אחד לרפואה להוריש את ההון הרב שברשותי, אבל כיהודי מאמין משחר נעורי לא אוכל לעלות מעלה לגנזי מרומים מבלי שאנציח עצמי, כאן, ואזכה לקורטוב של שכר לעולם הבא".

מוט'קה תופף במקלו על ספסל העץ, והחליט בשארית כוחותיו לעקור את מידת הקמצנות שהעמיקה בו שורש "אתרום את ביתי לאירגון צדקה כמו "עזר מציון" את דונם האדמה להקמת בית כנסת גדול או ישיבה, ואת החסכונות הרבים אעביר לידי גבאים נאמנים שיאכילו יתומים ואלמנות".

הא, הא, ממש תענוג למשמע אוזניים החזון המאוחר והנדיב של שמשוני.

נכון, הוא לא פקד את בתי הכנסת בשכונה אך ידע היטב מי הם שלושת הגבאים השולטים במחוז. הראשון ר' יחזקאל ארציאלי חבוש כיפה סרוגה גדולה, המנהיג ביד רמה את קהילת "שבי ציון" בדרום השכונה. הגבאי השני ר' פייביש מורוביץ חסיד מודזיץ' מקהילת ביהכנ"ס "שירת הים" בצפון, ואחרון חביב ר' יענק'לה רודרמן הגבאי המסור של מניין בעלי הבתים בלב השכונה.

למחרת בבוקר התיישב מוט'קה על מעקה בטון ליד הכביש הראשי בשכונה והמתין, הוא ידע בדיוק באיזה שעה כל אחד מהם עובר מכאן לכיוון ביתו. הראשון שהגיע היה הגבאי הנודע ארציאלי, מוט'קה סימן לו לגשת אליו. הרב ארציאלי חייך חיוך גדול והושיט ידו בחביבות "בוקר טוב יהודי מה שם כבודו? אתם מבינים 30 שנה ארציאלי מסתובב באזור ועדיין שואל "מה שם כבודו". מה לעשות אדון שמשוני מיודענו לא היה מבאי בית הכנסת, ולכן שמו היה אלמוני לגבאים. אחרי שתי דקות של מלות נימוסין הודיע ר' מוטקה שמשוני לגבאי ארציאלי שהוא יודע שסופו קרב, וברצונו להנציח את עצמו, תוך שהוא מפרט בפניו את מצבורי נכסיו וחסכונותיו. אוזניו של ארציאלי הזדקרו.

"ברוך הבא, אשריך ר' יהודי, אנציח אותך בשמחה רוצה להקים ישיבה? בית כנסת? בית תמחוי? באושר רב, זו זכות גדולה בשבילי, ובוודאי זכות נצחית בשבילך".

שמשוני שמח, הגבאי ארציאלי עוד יותר, "סוף, סוף דג שמן כזה לא פוגשים כל בוקר, עם כזו נכונות לתרום, ואם זה לא נס, נס מהו?

המדור שלנו איננו קורבנות הנשיאים, ולא נחזור על אותן מילים שנאמרו באותם מפגשים של מוט'קה שמשוני באותו בוקר עם הגבאי החסיד מורוביץ והגבאי החביב רודרמן. גם הללו זרחו מאושר מן העובדה שדג כה דשן הונח בצלחתם מבלי שתיכננו, ואם זו לא מתנה משמים, מה זו מתנה משמים?

וכך הלכו להם הגבאים ארציאלי מורוביץ ורודרמן לארוחת הבוקר שלהם, עם תקוות ענק לעשייה רוחנית חובקת עולם בעיקר בשכונה, עם שלל תורה וחסד. כמה נחת.

כולם כמובן החליפו מספרי טלאפון עם הזקן החביב שנקלע בדרכם, והמתינו בקוצר רוח להתפתחות מרגשת.

מוט'קה שמשוני בטרם נרדם לעת לילה, שיחזר בדמיונו את מפגשי הבוקר, והחליט שהגבאים הללו סימפטיים מאד וכדאי לחלק את העוגה בין שלושתם. בדחילו ורחימו יאזכר כאן כותב השורות, כי נהרות של פירגון לא בדיוק סבבו בין הקהילות הקדושות של בעלי הבתים בשכונה, וכי מלבד "שלום שלום" לא שררה אהבה אחווה שלום ורעות בקרב גבאינו שלעיל.

למחרת בערב כשר' ארציאלי היה על הקו, ספר לו שמשוני קשישא שהוא החליט לחלק נכסיו וממונו עם "הגבאי ההוא והגבאי ההוא" אחד יקים ישיבה והשני בית כנסת והוא ארציאלי יפזר צדקה..."

הדברים לא כ"כ נעמו לאוזני ארציאלי "למה לך אדון שמשוני לפזר ממונך, זה סתם יעשה בלבול, יותר מדי ידיים ימשכו לכאן ולכאן, חבל, חבל מאד. אני מבטיח לך שהקהילה שלנו תקיים את רצונך לעילא ולעילא. הקרקעות שלך יפרחו, הבתים ילבלבו והאלמנות והיתומים יחייכו. סמוך עלי. מילה של ארציאלי זו מילה".

האמת חייבת להאמר שגם הגבאים מורוביץ ורודרמן השמיעו שעה אח"כ כל אחד בדיוק את אותו נאום לשמשוני "סמוך עלי... סמוך עלי.. סמוך עלי".

שמשוני די התבלבל, הם מאד מצאו חן בעיניו וקצת חרה לו שכל אחד מה מנסה למשוך את כל השמיכה אליו, ולהשאיר את השאר עם רגליים קרות.

אח"כ הגיעו השאלות היותר תכליתיות. כל גבאי בתורו אמר, שאל, הציע: "ר' מוטק'ה אם אתה רוצה שנתחיל להריץ את הקמת מבנה הישיבה, צריך ולהזדרז ולהעביר הנכס על שם העמותה. אח"כ יש לרוץ ולהוציא אישורי בנייה, ולפתוח כמה חסכונות שלך כדי שתזכה בע"ה ובישועתו לחתוך את הסרט ולהנות מן המצוה בבריאות איתנה".

"עוד מעט, לא בוער, אולי בשבוע הבא", השיב מוט'קה, "אני ברוך ה' בריא, מלאך המוות עדיין לא מעונין בי".

כך חלפו להן שלוש שנים גדושות פנטסיה מצד הגבאים, שכל אחד מהם סובר שאוטוטו הנכסים והחסכונות נרשמים ע"ש העמותה שלו כי "הרי חבל לפזר את הכסף, וסמוך עלי, נעשה הכל בשביל להנציח אותך".

ואותן שנים בדיוק חלפו להן על מוט'קה שמשוני פלמחני'ק איש עמל ובנין, ציוני גדול, שלעת זקנותו התעורר להנציח את עצמו, על גבי הסיפון היהודי הגדוש בתורה יראת שמים וחסד, כאנטיתזה מובהקת לתשעים שנות חייו פחות או יותר.

מלאך המוות מה לי הכא, מה לי התם, ללא איתות מוקדם הגיע בבוקר סתווי אחד לגן הציבורי השכונתי, ונטל את נשמתו של מוט'קה בעודו ישוב על הספסל אוחז במקלו. חמש שעות אח"כ, לאחר טהרה, הובל מוט'קה עטוף תכריכים לכיוון הבור, כשאחריו צועדים דמומים ושופעי תקווה הגבאים החשובים מאד ארציאלי מורוביץ ורודרמן.

בלוויה הם מילמלו תהלים, ומישהו מהם אמר את המשנה המצמררת "מאין באת ולאן אתה הולך" אבל לאף אחד מהם לא היה אומץ להספיד, כי מה כבר יאמרו, הם לא בדיוק הכירו אותו. במשך כל מסע ההלוויה כל אחד מהם חלם, שעוד מעט תחשף הצוואה של מוטק'ה אשר תעביר את נכסיו וממונו לעמותה הנבחרת.

ביציאה מבית הקברות ניצב לו ג'יפ כחול נוצץ וחדיש, ממנו ירד איש צעיר לבוש חליפה לחנוט בעניבה סגולה עם תיק ג'יימס-בונד בידו הימנית, הגבאים החשובים הבחינו בו, והוא פנה לעברם בשאלה "אתם בוודאי שבים מההלוויה של הזקן מרדכי שמשוני זכרונו לברכה. נעים מאד שמי גדעון יהלומי, אני נציג האפטרופוס של המדינה. בשבוע שעבר האיש העביר לנו מסמך שהוא מעביר את נכסיו וממונו למדינה, אתם מכירים אולי קרוב משפחה שלו?".

הגבאים ארציאלי מורוביץ ורודרמן הנידו ראשיהם ימינה ושמאלה המומים ומאוכזבים , "לא מכירים, באמת שלא".

יהלומי אמר "תודה" עלה לג'יפ ודהר צפונה. הענן שהתאבך מצמיגי הרכב הדוהר, כיסה את השלושה באבק מעצבן, ממש מעצבן.

פרי קטן - מאחורי הסיפור

אין לי מושג על מי לכעוס יותר, ממש לא. האם על השוטה הזקן שברגע האחרון נסוג מתוכניתו האצילית וכספו הועבר לו להקמת תיאטראות ואיצטדיונים ל"עילוי" נשמתו, או אולי על הגבאים החשובים שחוסר הפירגון ההדדי גרם אולי לאובדנה של התרומה העצומה הזו?

קשה היה לי לכתוב את הספור המרגיז הזה, העט לא זזה, אולי בגלל איזו תחושה של החמצה פנימית שהיתי מסוגל לקרב את הזקן הזה ולא לתת לו ליפול לשאול תחתיות מבלי הישג רוחני כלשהו, אם כי בשכר שיחה נאה, הוא בוודאי זכה, וזו נחמה פורתא.

אגב בינינו לבין עצמנו, מגחמות של סופרים, מוכשרים ככל שיהיו, קשה להקים עולה של תורה, אך יפים וטובים הדברים לחשבון - נפש. לומר מילה טובה על הזולת, פשוט שזה יביא תועלת. שלושת הגבאים שלנו למדו לקח, אך כנראה מאוחר מדי.

תוכן העניינים

העיתונאי 4

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה