אור ברסלב
העיתונאי 4 הכובע המרופט של רבי גדליה

העיתונאי 4

הכובע המרופט של רבי גדליה

העיריה שילמה

איך אפשר שלא לאהוב את הרב גדליה צנעני? איך אפשר? איש תמיר, עיניו בורקות, לשונו שזורה ועולה על גדותיה בפסוקים ממשלי וקוהלת, שפתיו דובבות חידושי תורה מרתקים ומאירי עיניים. חמש של יהודי.

כל כך לבבי, כל כך מאיר פנים, גם המושבניקים הקשוחים ביותר, אלה שכפות ידיהם מיובלות מעבודה בשדה, ולבם עכור משהו, לא יכלו שלא להיכנע לקיסמו הכובש של הרב גדליה, שממרום גובה הדקל היה מתכופף ומחבק ומלטף ואומר מילה טובה. משפט של עידוד עם יותר מקורט של אהבת חינם.

כן הרב גדליה צנעני הוא רב אזורי של מספר מושבים לא דתיים במיוחד, הנטועים להם מזה עשרות בשנים סמוך ונראה לקו הירוק, הרוחש תדיר עיניים זוממות של טרוריסטים ערלי לב שופעי שנאת ישראל.

המושבניקים בזכותו הרגישו היטב את החגים, את השמחות והאבל, כי רבי גדליה היה בכל מקום ובכל עת נע ככספית מפינה לפינה. לוחש לאבלים את מילות הקדיש, מניח כיפות על ראשי יתומים ושולט ביד רמה במבצע חלוקת - המזון למשפחות קשות יום באזורו.

"אחד כמו גדליה, זה שטאנץ חד פעמי. הקב"ה לא שיכפל רבים כמוהו" היו מתלוצצים מזכירי המושב וראשי הוועדות, שתמיד נעתרו לבקשותיו בענייני דת.

"מי יכול להגיד "לא" לגדליה? לסרב לגדליה זה כמו לעמוד מול צונאמי עם אקדח ולנסות לעצור אותו... "היו גועים בבת צחוק.

הרב האזורי שלנו, התגורר עם רעייתו ושמונת ילדיו בבית צנוע בפאתי אחד המושבים, ונע תדיר על אופניו. לא טרמפים, לא טרנטה, שומכלום, גדליה היה לוחץ על הדוושות וכובש את הכבישים ממושב למושב כמעט מבלי להרגיש, קילומטרים על גבי קילומטרים. היה לו רשיון נהיגה אבל מכונית מעולם לא רכש

"אין לנו מילים על האיש הזה, כולו חן, כולו חסד, כולו אופניים, אבל רק דבר אחד מוציא אותנו מדעתנו. מדוע הכובע שלו רחב השוליים תמיד תקוע על ראשו, עמוק עמוק בפדחתו כמעט עד גבות עיניו, ותמיד אותו כובע מיושן, דהוי, לא בדיוק כובע שאומר כבוד".

התמיהה הזו על הכובע של רבי גדליה מעסיקה מזה 25 שנה את המושבניקים, וכל הנסיונות לשדל אותו להסביר מדוע הוא צמוד לכובע מהשחרית ועד קריאת שמע על המיטה, עלו בתוהו.

הוא היה מחייך חיוך מסתורי ולוחש - למי שרצה לשמוע- "מכובע כזה לא נפרדים".

אתם לא תאמינו, אבל בביתו של רבי גדליה היו מונחים להם על גבי ארון הבגדים באופן קבוע, חמישה שישה כובעים חדשים שרכשו לו מפעם לפעם - בעל כורחו - מזכירי המושבים, אבל אלה היו עושים דרכם לראשיהם של חתנים צעירים בוגרי ישיבות, במסגרת גמ"ח הכנסת כלה של משפחת צנעני שתחיה.

מכיוון שאף אחד מאיתנו לא חתום על חוזה של הצלחות בחינוך הבנים, בעיקר בעידן רווי פיתויים ומותרות כשלנו, אזי גם רבי גדליה, לא יכול להציג חוזה כזה שמבטיח לו שכל גוזל בקנו יעלה ויפרח כאחד הצורבים בארץ.

הרב שמרל ברנגולד ראש הישיבה של ששון, בנו השלישי, הודיע לו בוקר אחד לקונית: "צר לי רבי גדליה אבל ששון יורד מן הפסים, ההתראות לא עזרו, שיחות הנפש התמסמסו להן, ששון בקושי מתפלל, השיל מעליו את החליפה והכובע וחי את חייו לעצמו. מה עושים? אני עוד סבלן אבל אם החבל יימתח עוד קצת, אזי אאלץ להוציאו מן הישיבה. תבין אותי ר' גדליה"

רבי גדליה נסע לירושלים, והמתין ליד חדרו של ששון. בשעה 11 בלילה ששון הגיע לחדרו מאיזשהו מקום... בוודאי לא מסדר שלישי. אביו סימן לו לרדת עמו. "אני רוצה לשוחח איתך בארבע עיניים מחוץ לישיבה"

רבי גדליה הניע את המכונית המיושנת שהשאיל לו מזכיר המושב, ונסע צפונה. נע בפיתולים החדים לכיוון רמאללה, סמוך לאחת ההתנחלויות הוא סטה ימינה לדרך עפר צדדית ונעצר אחרי 300 מטר מול סלע בגודל בינוני.

כוכבים נצצו בשמים וירח זחוח משהו ניסה לחייך ולעדן את המפגש המתוח.

"כן אני שומע אותך ששון"

"אבא קשה לי, אני לא מצליח להתחבר לסוגיות, הראש שלי בחוץ, אני כבר לא צדיק כל כך כמו פעם. קשה לי עם התפילות, קשה לי עם החליפה והכובע, אולי אחפש לי עתיד אחר. אל תכעס עלי אבא"

רבי גדליה פתח את דלת המכונית צעד כמה צעדים הסיר את כובעו המרופט מעל ראשו, והניחו על ראש הסלע.

"ששון בני היקר, לא באתי להטיף לך מוסר אתה עוד מעט בן 19 וכבר שמעת המון שיחות מוסר. רציתי לספר לך סיפור קטן אבל מאד משמעותי בחיי, שכל המושבניקים היו רוצים לשמוע. הסיפור שלי התרחש כשהייתי בן 19, ולמדתי כאן בישיבה "תפארת ירושלים". כמוך בני, חוויתי משברים לא קלים, אבל חרקתי שיניים והמשכתי ללמוד. ענין אחד גרם לי אי נוחות גדולה וכמעט גרם לסילוקי מן הישיבה. הכובע, הכובע הזה הוציא אותי מדעתי, לא יכולתי לשאת אותו על ראשי הוא העיק עלי, הוא היה כבד מנשוא וביקשתי דרך להיפטר ממנו. התחננתי לראש הישיבה שיתיר לי להסתובב בלי כובע, אך הוא סרב נחרצות "אתה בן תורה גדליק'לה ואלו המדים של חיילי צבא השם, חליפה וכובע. מי שמוותר על היצוגיות הזו, מקומו לא בישיבה" השיב לי. אותו יום היה עבורי מכריע, והחלטתי לצאת למרחבי צפון ירושלים להתבודד עם בוראי, לעשות חשבון נפש. החזקתי את הכובע בידי ותכננתי את צעדי אל מחוץ לישיבה

לפתע צץ מאחרי אחד השיחים 20 מטר ממני, מחבל ערבי עם זוג עינים רעות אוחז אקדח והחל לירות לעברי, כדור ועוד כדור. אימה וחלחלה אחזתני. אימת מוות. התכופפתי רצתי כאחוז תזזית למצוא מחסה מאחורי הסלע הזה, כולי אחוז אימה מתפלל לישועה. לפתע עלה במוחי רעיון, הנחתי את הכובע על ראש הסלע כאילו אני זוקף ראשי, והערבי ירה קליע ועוד קליע, ושניים מהם חדרו וניקבו את הכובע. המחבל היה בטוח שנהרגתי כי הכובע נפל. הוא סיים לירות את הכדורים שבתוף האקדח ופתח במנוסה לעבר הואדי. רק אחרי חצי שעה התאוששתי מן ההלם, הרמתי את הכובע המנוקב מול עיני, ולא מאמין בגודל הנס. הכובע שכל כך רציתי להיפטר ממנו היה המגן והחומה שלי, הוא הציל את חיי. חזרתי לישיבה עם החלטה ברורה אני נשאר בעולם התורה לנצח, ומאמץ לעצמי את הכובע הזה שכובען מומחה הצליח לאחות את שני נקביו. כמעט 30 שנה אני צמוד לכובע המרופט הזה. חוץ ממך ואמא שלך, אין לאף אחד מושג מה הסיבה שאיני מחליפו. ראה ששון יקירי, אני אומנם רב של מושבניקים, אבל בנפשי אני איש פשוט ולא אעמוד בדרכך. גם אם תטעה בדרכים, אשאר אביך, עם חיבוק ואהבה, אבל בקשה קטנה לי אליך בני יקירי, קח את כובעי הישן, הוא שלך ורק שלך, ולאן שתלך שא אותו עמך, הבט בו ותזכר באבא שלך, בדמות דיוקני, תזכר בהשגחה הפרטית שלי ותהרהר בעובדה המדהימה שדבר שכה רציתי להיפטר ממנו, נתן לי את החיים במתנה. זה הכל".

רבי גדליה חיבק את בנו חזק חזק, והשניים הבליעו דמעות שרק אבות ובנים יודעים להבליע. הוא הניח את כובעו על ראש בנו, ותימרן את הטרענטע לכיוון ירושלים.

פרי קטן - מאחורי הסיפור

מעבר לסיפור ההשגחה המדהים של רבי גדליה, לא יכולתי להשתחרר מן החוכמה החינוכית המופלאה שלו, לקחת את בנו לאתר הארוע המצמרר ולתת לו את הכובע של חייו, עם חיבוק ענק.

ששון נשאר בישיבה והוא כבר אבא לתינוקות של בית-רבן, "החיבוק עשה עלי הרבה יותר רושם מאשר הסיפור על הכובע" אמר לי פעם

וזה טיפ גדול במסע הארוך לחנך ילדים. חיבוק.

תוכן העניינים

העיתונאי 4

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה