במצולות האשליה
החיים, צריך לומר בזהירות, לא כל כך היטיבו ולא כל כך חייכו ליוחאי אוסמוביץ, שנולד בשכונה ירושלמית קטנה ומתוקה להורים נפלאים שנתנו לו הכל, וחשבו שיצא ממנו גדול בתורה. נו, נו, גדול במימדים יצא ממנו, בלי עין רעה, הבנאדם מטר ותשעים גובה ואת הרוחב עדיין לא מדדו לו.
יוחאי שלנו, בן אמצעי בין חמש בנות, נשלח לחיידר הכי טוב של השכונה, אחר כך לישיבה קטנה בעלת שם טוב, ומשם, קצת בצליעה, הוא נחת על ישיבה גדולה שכבר לא הלמה את מידותיו הרוחניות. בשלב מסוים, אחרי שנתיים, לבחור אוסמוביץ, איך אומרים? "נגמרה הבטריה".
תשאלו למה? אם שאלתם אז נסביר. ראו גם ראו, יוחאי הצעיר קצת הצטנן באמונתו ונסדקה לו יראת השמים. זה החל כאשר חששות גדולות של פרנסה קנו שביתה בליבו. הוא מיעט להתפלל, מיעט להתרכז בסוגיות, וחיפש לעצמו פרנסה.
שלא נטעה, הנ"ל עדיין כידוע היה משוחרר מעול משפחה, אבל הדאגה, הדאגה הטרדנית הזו, המוכרת לרבים מאיתנו, הלמה בו כפטיש החזק ובקול רעש גדול.
"אני לא מסוגל לשבת וללמוד, ממה אתפרנס? הסטנדר לא מייצר דולרים, וממילגה של אברך כולל אפשר להביא לחם הביתה. נו, באמת?".
ההרהורים הללו כירסמו אותו אט אט, עד שקלט אותו ר' נחמיה גורבצקי האופה, ורמז לו שהוא בהחלט "מעוניין בבחור בריא כמוהו, שיש לו מוטיבציה לעבוד קשה ולהתפרנס בכבוד".
"אוי ואבוי", נזף בו ידידו אבריימי שולמנזון. "אתה רק בן 17, יש לך את כל החיים זמן לעבוד כחמור למשא וכשור לעול, לאן אתה רץ? להשתזף בין תנורי המאפיה וללוש בצק עם ציפורני הידיים?"
אבריימי לא נשבר כאן, הוא היה ידיד קרוב של יוחאי עוד בגן הילדים וניסה לשדלו פעמים רבות לרדת מן הרעיון הנלוז הזה, אך לשווא. יוחאי גלש לו באיטיות אך בבטחון לעבר המאפיה, ובפיו התרוץ המרגיז והנדוש: "אני חייב לעסוק בפרנסתי, בעשר אצבעות, בזיעה, בעמל, אם אין אני לי מי לי, ואני מבטיח שאחרי עמל יומי אלמד גם תורה, 'טובה תורה עם דרך ארץ'".
החברים מחו, ההורים בכו, הרבנים נבהלו, אבל יוחאי כבר היה עסוק עד למעלה מראשו בתחיבת מגשי בצק לתנור ובלישת עיסות והפרשת חלה.
קשה לפרגן לו שלמד תורה, באמת קשה, כי מי שנכנס רובו ככולו לטראנס של מלאכת-כפיים, הזמן והכוח חומקים בין אצבעותיו, ותורה מה תהא עליה.
ברשותכם אנחנו קופצים לסוף, כי לסיפורים קצרים אין הרבה מילים לפזר על פיסת נייר כה קטנה.
33 שנים חלפו ביעף, יוחאי אוסמוביץ התחתן, נולדו לו שלושה בנים ושלוש בנות, ודוחק הפרנסה נשאר אותו דוחק. במה הוא עבד? נחזיר לכם בשאלה - במה הוא לא עבד?
הוא היה אופה ואחר כך מלצר, ואחר כך נהג הסעות, ואחר כך פועל בניין, ואחר כך מנקה משרדים, ואח"כ ואח"כ...
והדוחק ההוא, הקדמון, המטריד עוד מימי הדאגה של הישיבה הגדולה - נשאר אותו דוחק. הוא עמל ועמל, סוגד לכפות ידיו, והן בקושי מייצרות לו לחם צר ומים לחץ.
בוקר אחד, לא מכבר, בעודו ניצב בחנות הדגים של ר' שלומקי צוברי בשוק מחנה יהודה, ניצב מולו פרצוף מוכר, שביקש 5 קרפיונים.
"אבריימי?" שאל יוחאי.
"יוחאי?" השיב הרב אבריימי, ר"מ בישיבה חשובה באשדוד. "שלושים שנה עברו, לא ייאמן".
אחרי חיבוק קצר וניקוי הדגים, ביקש יוחאי לשוחח עם אבריימי. שלומקי אישר ליוחאי להתיישב בנבכי החנות עם ידידו הוותיק, ולקצר מרחקים.
"אבריימי אני זוכר היטב כמה ניסית לשדל אותי להימנע מלצאת לעבוד בזמן הישיבה... כל כך צדקת... רק תסביר לי אבריימי, למה אין לי ברכה בעמלי? למה כל הזמן אני דחוק ודואג?"
הרב אברהם שולמנזון הביט בעיניו החודרות בידידו מנוער, ואמר: "יוחאי ידידי הטוב, הקשב לסיפור יקר. היה היה מלך אחד חכם ועשיר, אשר הקים גן עצום וקסום בארמונו. ערוגות פרחים מרהיבי עין, עצי פרי מכל המינים והסוגים סוככים בצמרותיהם על נחלים ומעיינות, הסובבים את הגן מכל עבריו. העין לא שבעה מן היופי וההדר, מן השילוב ההרמוני של המים הצלולים, העצים הירוקים, ואדמומיות הפרחים.
יום אחד הכריז המלך כטוב ליבו בעושרו ואושרו, כי הוא מעוניין להעניק אוצר זהב ויהלומים לאזרח שיצליח למשות ממצולות אחד המעיינות בחצר ארמונו, את הארגז הגדוש.
ואכן, במצולות המעיין הכי מפכה ומרהיב, אשר צמרות ענק סוככו עליו, ניתן היה להבחין היטב בארגז מתכת גדול, אשר משולי המכסה שלו השתלשלו להן מחרוזות פנינים ויהלומים. המלך הודיע לאזרחיו כי מותר לצלול רק פעם אחת, ולנסות למשות את האוצר. רק צלילה אחת ותו לא.
"האמת ניתנת להיאמר, שעומקה של בריכת המעיין לא עלה על שלושה וחצי מטרים, ואדם חזק ובריא גוף יכול היה בקלות למשות את הארגז ולהתעשר עושר רב. מה אומר ומה אספר לך ידידי אהובי ר' יוחאי, הם קפצו למים אחד אחרי השני, איש אחרי רעהו, האוצר היה ממש בהישג יד, סמוך ונראה, נוגע לא נוגע. אבל לא ייאמן כי יסופר, בעודם שוקעים במצולה וממששים אותה, עלו בידיהם רק אבנים וצמחי מים. הארגז פשוט נעלם מעיניהם.
"מי לא ניסה לקטוף את אשליית העושר? כולם, אפילו רוזנים ודוכסים, חקלאים ועגלונים, אקדמאים ועמי הארצות, זקנים ובני תשחורת. כל אחד מהם היו משוכנע שהוא ורק הוא יצליח למשות את העושר האגדי מן המצולה, ולחיות את שארית ימיו ללא דאגות. הכשלונות, כאמור, רדפו את כולם. המלך ישב על כסא מלכותו לא רחוק משם, ובעיניו מבט נוגה משהו, מאוכזב קלות, על כי אף אחד מנתיניו אינו זוכה באוצר הנכסף".
"הו, הו, הרב אבריימי זה סיפור מעניין, אני משוכנע שהייתי עומד בהצלחה במשימה הזו, הם פשוט לא חרשו טוב את מצולת המעיין, המים יוצרים בבואה מטעה קצת, השמאל לפעמים בימין, הימין בשמאל, נו, נו, מעניין איך זה נגמר", התרגש יוחאי.
הרב אבריימי חייך והמשיך. "רק אחרי שכמעט כל אזרחי הממלכה התייאשו, הגיע למקום יהודי פשוט ושאל את המלך:
"כבוד המלך, האם אתה מרשה לזכות בארגז האוצרות שלך, גם מבלי להתרטב?" המלך הינהן בראשו ושאל:
"האם לדעתך זה אפשרי?" השיב היהודי:
"בוודאי, בוודאי".
היהודי הנבון ניצב על שפת בריכת המעיין, זקף ראשו כלפי מעלה, ניתר ניתור זריז, טיפס מענף לענף והוריד מצמרת עץ האזדרכת את ארגז האוצרות. אתה מבין, יוחאי, ארגז החלומות בכלל לא היה במצולה, הוא רק השתקף בה. לאמיתו של דבר הוא הונח על ענף בצמרת. כל מה שהיה צריך לעשות זה רק לזקוף את הראש, להביט למעלה, למעלה, למעלה, שם למעלה נמצא האוצר.
שאלת ידידי ואני עונה לך. הפרנסה, העשירות והאושר אינם מצויים בעמל הכפיים, בזיעה, במרדף אחרי האוצר שבמצולות. לא ולא, אם היית מביט למעלה, אל אבא שבשמים, מתפלל אליו, מבקש ממנו, היית זוכה לקבל את פרנסתך בכבוד ללא דאגת-מחר. היית הופך לעשיר השמח בחלקו. תלוי לאן מסתכלים, רבי יוחאי, למצולות או לשמים, זה כל ההבדל".
יוחאי הניח את ראשו על שתי כפות ידיו ומרפקיו על השולחן, ולחש לעבר ידידו החכם -
"רב אבריימי, רב אבריימי, למה רק אחרי יותר משלושים שנה הגעת לכאן כדי ללמדני מוסר? זה לא מאוחר?"
"לא", השיב הרב אבריימי שולמנזון "אף פעם לא מאוחר להביט למעלה. אם תביט היטב, תגלה כמה שאבא מתגעגע אליך... תיווכח כמה הוא מעוניין שיהיה לך טוב. הוא רוצה לתת לך מאוצרותיו".
"מי זה היהודי המבוגר הזה שמתנדנד עם הסטנדר, שם ליד ארון הספרים?" שאלו התלמידים זה לזה בישיבת "עץ החיים" במשמר ליל שישי.
"נדמה לי שזה מוכר הדגים משוק מחנה יהודה", השיב אחד מהם, "נודף ממנו ריח של דגים".
"אבל נודפת ממנו גם אהבת התורה", סיכם הנ"ל.
פרי קטן - מאחורי הסיפור
"כובדו של עול הפרנסה הוא בדיוק כמשקל בטחונו של האדם בקב"ה, שהוא זן ומפרנס לכל", אמר לי פעם אחד מחכמי הדור. "ככל שבטחונך רב ההשתדלות מתמעטת, הבטחון - מושלם, אזי ההשתדלות - מיותרת. הדברים ידועים ומפורסמים, אך משום מה לא תמיד מופנמים, בעיקר בקרב בני הדור הצעיר, הנבלעים לתופעת "דאגת המחר" שמחלישה אותם בלימוד ומקלפת מהם הרבה תפילות".
בעודי כותב הרהרתי ביני לבין עצמי, שלא כל אחד מסוגל להיות ולחיות כמו רבי זושא מאניפולי. החסיד המופלא הזה אפילו לא חש בעניותו, אבל מפעם לפעם - עשיתי חשבון נפש - טוב שאזכיר לעצמי וגם לקוראים, שיש אנשים כאלה גם היום בתוכנו, יש ויש, שמביטים למעלה ולא מודאגים.
הלוואי על כולנו.