סיפורים מאחורי הדלת
(מבוסס על מעשה שהיה)
האלמנה המכובדת שושנה חיה ברקוביץ היא כבר לא אשה צעירה, אם כי כאשר שואלים אותה בת כמה היא, אזי קשה לה להיזכר בדיוק אם הקריירה שלה התחילה לפני המלחמה העולמית הראשונה, או אולי השניה, ואיפה בדיוק היא לחמה בגאון בהקמת המדינה ועוד כל מיני ארועים שונים ומשונים שמתערבבים אצלה למן דייסה סמיכה ומאד ססגונית, שכל הטועם אותה פשוט מתענג.
היא חיתנה את כולם, והם התפזרו לה בכל הארץ. זו צפונה, ההוא דרומה, אחד מתנחל, האחרת פרופסור באיזו פקולטה. ויש נכדים ויש נינים ומי סופר אותם, והכל יפה וטוב, באמת בלי עין הרע, אם כי קצת קשה עליה הבדידות, שהרי למעלה מ- 30 שנה שבעלה היקר ר' צבי אריה ברקוביץ הלך לעולמו, לא בדיוק זקן, לא בדיוק שבע ימים, אבל היא קיבלה עליה את הגזירה בהשלמה, "אם כך רוצה הריבונו של עולם, אז מה כבר שושנה יכולה להגיד...".
האמת חייבת להיאמר כי כדי לייצר סיפור טוב ואולי אפילו קצת מרגש, צריך לשים דברים על השולחן. ובכן לא נעים לספר, אבל האלמנה ברקוביץ היא לא בדיוק דתייה גדולה. נו, איך אומרים בני העם שבשדות "אנחנו מסורתיים" ואיך משיבים להם הרבנים מרביצי האידישקייט בסמינר של "ערכים", "כן, המסורתיים לוקחים משור ומנסרים. מה שנוח להם משאירים, מה שלא נוח חותכים".
כיסוי ראש? זה בהחלט לא היה הצד החזק שלה... חבל.
קשה להאשים את האלמנה ברקוביץ שנולדה אומנם בבית חסידי אי-אז בפולין הרחוקה שלעתיד תדמם ותזלוג מפלים של דם יהודי. כמו רבים וטובים היא ובעלה נתפשו לזרם הציוני, שהפך את התיישבות בארץ ישראל למצווה היחידה בתרי"ג.
לא, שלא נטעה, שושנה חיה שתבדל"א ובעלה צבי ז"ל לא היו אפיקורסים חלילה. הם פקדו את בתי הכנסת בעיקר בחגים, לעיתים אף בשבתות, הילדים שמעו קידוש בבית, ונשמו את ניחוחם הקליל של המועדים כמו בכל בית ציוני, שלא פרק לגמרי עולו.
האלמנה ברקוביץ בשלושים השנים האחרונות כבר פקדה יותר ויותר את עזרת-הנשים בשכונתה החשובה, והיתה בקשר מצויין עם רב השכונה אברהם שרגא פיצבורג. הרב פיצבורג ורעייתו היו מארחים מפעם לפעם את הקשישה המכובדת והאזינו בקשב רב לסיפורי זכרונותיה מהעיירה החסידית, עד כדי שהם ובניהם יכלו לתאר לכם את הפיתוחים המרהיבים שהיו על כוס הכסף של הקידוש של שבת שאחז אביה זצ"ל. מדובר היה בשילוב מרהיב של אשכולות ענבים זערוריים על רקע הר סיני ולוחות הברית, על הרקע דמות דיוקנו המרטיטה לבבות של משה רבנו. בני משפחת פיצבורג גם הכירו מקרוב את מבנה הבית הקטן באותה עיירה פולנית שם גדלה גיבורת סיפורנו, ואת מיקומו המדוייק של כל עץ, החל מעץ התות רחב הצמרת עבור לשדירת הדובדבנים הקצוצה למשעי, ועד לצמרתו הכפופה משהו של עץ הצאלון ענק המימדים. הם בדרך כלל שתקו, והיא דיברה המון. פה ושם הצליח הרב פיצבורג להשחיל דבר תורה קטן, אבל כשהיא היתה שם, שולחן השבת היה בידיים שלה.
הפיצבורגים מאד אהבו וקרבו את שושנה חיה, והיא אהבה אותם, אבל להגיד לכם שהיא הפכה לחרדית? נו, נו, היא נשארה בשלה והם בשלהם. "מסורתית זה יפה מאד" היתה נוהגת להטיף להם, "וגם כיסוי ראש, לא בדיוק מתאים לי". נו, נו.
זה התרחש בפרשת "לך לך", בבוקר יום השבת, בזמן קריאת התורה בבית הכנסת השכונתי הניצב לגאון ולתפארת במרכז בין הבניינים הגבוהים. לפתע נשמעו צעקות רמות "הצילו! הצילו!" הזעקה הזו הדהדה מן המרפסת שבקומה השניה עד לחלונות הזכוכית הפתוחים בבית הכנסת.
הרב פיצבורג ביקש מהבעל-קורא להפסיק, כדי לקלוט מי הזועק ומה בדיוק הבעיה.
"הצילו הצילו, אני פוחדת!!! שמישהו יגיע אלי, אני מפחדת להתעלף!!!".
הרב פיצבורג זיהה את קולה של האלמנה החשובה שושנה חיה ברקוביץ. הוא הורה לבעל-קורא להמשיך לקרוא, ופנה בזריזות לעבר היציאה מבית התפילה. הגבאי היקר אדון אייזיק גולדבלום הצטרף אליו. "האלמנה במצוקה, אני מקווה שהכל תקין".
השנים טיפסו בזריזות בגרם המדרגות לקומה השניה וניסו לפתוח את הדלת. "הצילו" זעקה האלמנה.
"מה קרה לך גב' ברקוביץ?" שאל הרב נסער כולו, "את מרגישה טוב?...".
"אוי אוי אני מתעלפת, מסוחררת כבוד הרב, הדלת ננעלה עלי, המפתח נשבר בפנים החור... הייתי בדרכי לשמיעת קריאת התורה ועכשיו אני מרגישה נורא, כלואה כמו בבית סוהר... הצילו... קשה לי לנשום... אני מבוהלת".
הרב פיצבורג היה תלמיד חכם, וערך עם עצמו חשבון הלכתי זריז. מדובר באשה בת למעלה מ- 90 אשר כלואה בביתה. היא למעשה חסרת אונים כמו ילד קטן. הבהלה שלה, החרדה שהיא עוטה על עצמה, היא בבחינת סכנה ממשית. בשביל פיקוח נפש דוחים את השבת, כלומר אין ברירה צריך להזמין פורץ וזה דורש חיוג בטלפון, נסיעה בשבת וגם פעולת הפריצה מחייבת כמה מלאכות מן התורה.
"אוי הצילו!!!" זעקה הברקוביץ.
לפתע צץ רעיון במוחו של הרב פיצבורג.
"גב' ברקוביץ הקשיבי לי בבקשה. אני מבין שאת במצוקה גדולה, בהחלט לא נעים לשהות בבית סגור בעיקר ביום שבת קודש כאשר מאד רוצים להגיע לבית כנסת, ובאמת על פי ההלכה אפשר וצריך להזמין פורץ כדי שיפתח את הדלת ויתן לך לנשום לרווחה, שהרי להרגיש כמו אסיר בשבת, זה פשוט לא נעים. אבל יש לי הצעה נחמדה בשבילך שלדעתי תשמח אותך, ובמקביל לא תצריך אותנו לקרוא לפורץ דלתות בשבת...
גב' ברקוביץ הקשיבה לכל מילה.
"קחי כסא גב' ברקוביץ והתיישבי ליד הדלת. בעוד שבע וחצי שעות תצא השבת, ואז נוכל להגיד "ברוך המבדיל בין קודש לחול", נטלפן לפורץ שיזדרז להגיע לכאן, אבל בינתיים אני מקבל על עצמי לספר לך סיפורים יפהפיים ומרתקים, שירגיעו אותך, שיחזקו אותך, שישמחו אותך, הזמן יחלוף ומיד אחרי שבת תצאי לחופשי... מסכימה?
שתיקה ארוכה ולאחריה. "בסדר, התיישבתי על כסא סמוך לחור המנעול... אני שומעת, אני מחכה לסיפורים טובים...".
במשך למעלה משבע וחצי שעות - עם הפוגות קצרות - ישב הרב פיצבורג ליד דלתה של האלמנה ברקוביץ וסיפר לה סיפורים מופלאים על נשות ישראל הנאדרות בקודש, על דבורה הנביאה, אסתר המלכה, על יעל אשת חבר הקייני. מן השמים נתנו לו שביבים של רוח הקודש עד שהוא בעצמו הרגיש שהמדרשים הללו, מחזקים אותו באמונה ומדביקים אותו לקב"ה. הוא סיפר לה על מסירות נפשה של רחל בתו של כלבא שבוע, שויתרה על הכל. על כבוד, מעמד, ממון רב, כדי לזכות בבעל ענק, תלמיד חכם, שכולם שותים תורה מפיהו.
"רחל הצנועה עדינת הנפש, ראתה שהוא מעולה וצנוע, ועדיו לגדולות. ואכן זכתה לאחד מגדולי כל הדורות, אשר ממנו, עם הגיעו 24,000 תלמידיו היא זכתה לשמוע את המשפט הכי מרגש אולי בהסטוריה של העם היהודי, מילים שבונות שלום אמיתי ביחסים שבין בני זוג. "שלי ושלכם שלה הוא".
והמילים הללו חלחלו לתוך ליבה ונפשה של האלמנה ברקוביץ, אשר בעיניים עצומות, דומעות, נזכרה באמה ובסבתה עליהן השלום, אשר כיסוי ראש עבה עיטר את ראשן. לבה והגיוני שכלה שטו להם על כנפי הדמיון אל מחוזות פולניים שהרב פיצבורג אפילו לא חלם עליהם.
"ברוך המבדיל בין קודש לחול" אמר הרב פיצבורג והאלמנה ברקוביץ פקחה את עיניה ופנתה לשתות כוס מים. 15 דקות אחר כך הגיע הפורץ המדופלם עוזי שפיץ, ופרץ את הדלת.
הרב פיצבורג נכנס, והבחין בהילה מיוחדת על פניה של האלמנה ברקוביץ.
"תעשה לי טובה כבוד הרב, לפני שאתה הולך מכאן, ספר לי עוד סיפור... ועוד טובה קטנה, תגיד לאשתך שתביא לי עוד הלילה כיסוי ראש מתאים, גם אני לא פחות חשובה וצנועה משרה אמנו ומרחל אשתו של רבי עקיבא".
נו, מה לעשות, מאד משמח לדעת שאחרי שבע וחצי שעות של סיפורים מאחורי הדלת קיבלה עליה האלמנה ברקוביץ עול מלכות שמים, כפי שלא זכתה לו אחרי 90 שנות חיים.
אפשר לחייך? בהחלט.