השקר האחרון של אלחנן
(מבוסס על מעשה שהיה)
משימת חינוך ילדינו דורשת מעמנו הרבה סבלנות, אורך רוח, ובעיקר מעוף. מעוף? אתם שואלים, בשביל מה?
ובכן, זה לא סוד כי הענישה, היא אחת המשימות החינוכיות הקשות והמורכבות שבדרך הארוכה והנפתלת, לעיצוב נפש ילדינו. לא מעט הורים, ולא ננקוט כאן באחוזים, נופלים בפח היקוש של ההכאה והזעפת הפנים. כן, שלא נטעה אם ההכאה באה לאחר שיקול דעת ומתוך קור-רוח ולאחר המתנה מסויימת בין העבירה למכה, יש בה הרבה מן התועלת. אך מה לעשות ורבים וטובים סובלים מתסמונת ה"פתיל הקצר", ולאחר ניפוץ חלון או קטטה בין שני שובבים, יש מי שנכנס בשאגות לחדר הילדים תוך הנפת ידיים לא כל כך ספונטנית.
פנים זועפות זו ענישה טובה, כי מאחר וידוע לכל בר - בי - רב, כי כעס הפנים מותר אך ורק אם תכליתו לחנך ולעצב את אישיות המתחנך. אך אם חלילה פנינו הזעופות מעידות על רתיחה פנימית ושאיפת נקם כמוסה, אזי מדובר באיסור גמור בבחינת "כל הכועס כל מיני גיהנום שולטים בו", ואין לפנים הנוראות הללו שום השפעה חינוכית מועילה. חבל.
כדי להעניש בצורה חכמה, מבוקרת, מועילה, צריך מעוף וחוש יצירתי. לא לומדים זאת באף בית-ספר להורות, כי אין בי"ס כזה. ענישה חכמה ותועלתית שכזו, קובעת ויונקת את עצמה מתוך טוהר פנימי וכוונה זכה לחנך, ולא סתם להעניש ולהטיל את הרפש הפנימי שלנו על ילדינו.
בקיצור, חוכמת הענישה היא אחת מפסגות החינוך שצריך הרבה זכויות כדי להעפיל אליה, מבלי שריטות וחבלות רוחניות, השם ישמור.
לא מכבר בסוכת אבלים שמעתי את סיפורו של הרב אלחנן ראש כולל חשוב כבן 40, שתאר בלשון מעודנת ומדוייקת כיצד הענישו אביו זצ"ל ובנה בכך את אושיות אישיותו הטובה, לקראת שלמותה.
"באחד מלילות החורף חזרתי הביתה לאחר שעה ארוכה של משחקי שובבות עם חברים ברחובות השכונה. הייתי ילד רזה כבן שש, עם מבט תמים בעיניים. אבא היה ישוב על כיסאו בפינתו בסלון, מעיין בגמרא או בספר הלכה. הוא הרים עיניו מעל הספר, ובמבט מצודד שאל אותי: "אלחנן בני יקירי, האם התפללת מנחה וערבית?".
"אבא היה איש אציל ומעודן במידותיו, היתה לנו יראת כבוד כלפיו. את תביעותיו כלפינו הוא הקרין מעצם אישיותו והנהגותיו השלמות, הוא לא היה צריך לנזוף או להכות כדי לחנך. הוא הקרין חינוך, הוא שידר את דרך האמונה. ועכשיו מה אני עונה לו? אוי לאותה בושה, אוי לאותה כלימה, בדרך כלל הקפדתי על תפילת מנחה וערבית בציבור, אבל הפעם משובת נעורים השכיחה ממני זאת. ומה אבא יגיד? ואיך הוא יגיב...?.
"כן אבא, התפללתי מנחה וערבית, השבתי תוך בליעת המילים, מנסה להבלע בחדרי...
"רגע אלחנן - גש אלי - אני רוצה לדעת היכן התפללת מנחה וערבית, באיזה בית כנסת...
"ה... ה... אבא, התפללתי בבית הכנסת המרכזי של רב העיר...
"מעניין" הפטיר אבא "גם אני התפללתי שם מנחה וערבית ולא פגשתי אותך שם... האם הפכת לרואה ואינו נראה...".
"נו, וכשילד נתפש בשקר, הוא הופך ללוליין של השקר ומנסה להגמיש את המציאות כדי לצאת ממנו רק עם שן ועין... כן הייתי שם אבא, אבל הגעתי קצת מאוחר ולכן התפללתי בבית הכנסת הגדול ולא בבית הכנסת הקטן שמחובר אליו, אשר שם מתפללים בימות החול...".
"מעניין מאד" זקף אבא את ראשו "גם אני איחרתי קצת ונכנסתי לבית הכנסת הגדול להתפלל מנחה ולא ראיתי אותך שם...".
"ניצבתי קפוא על מקומי. זהו, נתפשתי על שקר. אבא היה נוהג לומר לנו, שחותמו של הקב"ה הוא אמת, ומי שמשקר חלילה, הריהו דוחק רגלי שכינה ופוגע בכבוד השם... והוא עלול לאבד את עולמו...
"נו, ומה ילד קטן חושב באותן שניות. הפעם כנראה אבא יכה אותי, כי שקר גס וחצוף כזה... אי אפשר לסבול. עמדתי רועד מול אבא בפה חתום ובעיניים מבוהלות נבוכות ומחפשות מקלט...".
"אמא" קרא אבא, ואמא יצאה מן המטבח והביטה בי ניצב קפוא על מקומי. "אמא, אני נורא מצטער לספר לך, אבל גילינו שהילד שלנו משקר. פשוט משקר. ואני שואל את עצמי אמא, מדוע ולמה הילד משקר? זה הרי נורא ואיום, שקר גס. הכל מתחיל מהשורש. אז אמאל'ה בואי נבדוק. אני שקרן? לא אינני שקרן. אמא שקרנית? חלילה וחס. אז אולי סבא שקרן? חלילה, סבא היה צדיק וקדוש, ואולי הסבא השני? לא יעלה על הדעת שהרי כל ימיו עסק בתורה ובגמילות חסדים. נו, אז השקרים שלך לא באו מן השורשים. מה את אומרת אמא, מאין למד הילד לשקר? הרי את ואני יודעים שאלחנן הוא ילד טוב וצדיק, אבל - מה לעשות - הוא ש-י-ק-ר!!!
"אני חושב אמא שאני יודע מאין הגיע אליו השקר...
"ובעוד אבא מדבר ומנתח את מוצאות השקר, אני מהפך בנפשי, מתייסר, בוכה בלי דמעות, מבקש רחמים מהקב"ה שיושיע אותי מן הבושה...
"כן אשתי, בננו צדיק ולעולם הוא דובר אמת... אבל דומני שהוא שמע שקרים מילדים לא מחונכים שמשקרים. הם שיקרו והוא שמע את שקריהם, הם טימאו את אוזניו בשקרים וטומאת האוזן היא שדחפה אותו לשקר את אבא שלו... אז מי אשם אמא? אלחנן? חלילה! הוא צדיק, הוא ישר ודובר אמת... האוזן שלו אשמה!!! היא הקשיבה לשקרים של הילדים אחרים וקלקלה גם אותו לשקר. נו אמא, ומה את אומרת איזה עונש ניתן לאוזן שלו?
"אבא קם מכיסאו הביט אלי בעיניים אוהבות, אחז בכף ידו הימנית את אוזני ומשך אותה קלות... וזה הספיק. זה לא כאב לאוזן, אבל זה הכאיב את ליבי, ועד הרגע, עשרות שנים אחרי, אני מרגיש את המשיכה, את הבושה, ואינני מסוגל להוציא בדל של שקר מפי...".
ואם זו לא ענישה גאונית, מה זו גאונות?