נקמה מאוחרת · פרק ב'
"סע לישראל, סע לצדיק" מעודדת ברוריה את מייקל "סע, אתה זקוק לעצה, להכוונה, לברכה. אני סובלת כשאני רואה אותך סובל. טהרני הוא יהודי טוב ואמין, אני בטוחה שאתה בידיים טובות".
מייקל טוביאס המודאג, המבוהל, המסוייט, ארז מזוודה, עלה למונית כדי להיפגש עם מושיק טהרני בנמל-התעופה הניו-יורקי ומשם לנתב"ג לקבל עצה ותושיה מגדול הדור.
נחיתה בנתב"ג. מייקל טוביאס מתעורר משרעפיו, טהרני מנענע אותו בכתפו. "יא חביבי, אל תישן, כשאתה ישן אתה שוב חוזר לחלום המבהיל שלך עם הקלרינט, היריות, הצעקות...".
"הוא לא יצחק עלי, הרב אלמגור?" היסס מייקל.
"חלילה וחס. אתה מדבר על יהודי גדול, שכל חייו עסק ועוסק בתורה, לא זז מארבע אמות של הלכה. יתרה מזאת, הוא מבין את סודות-הנפש של האדם, ואת הלך הרוחות של כל יהודי. אתה לא ראשון ובטח לא האחרון שמספר לי על סיוטים וחלומות ופחדים ותאונות דרכים. אז תרגע חבוב, תרגע". כך טהרני.
מול הכניסה לדלת חדרו של הרב אלמגור.
"מושיק אני חצי משותק. אני לא מסוגל להוציא מילה מן הפה... עשה לי טובה, אני רושם כאן על הדף את כל הסיפור שעבר עלי מהתאונה ועד הסיוט, ועד הרגע, תן לרב לקרוא...
"בסדר" חייך טהרני. הוא הכיר והבין היטב את רגישותו והתרגשותו הרבה של שמאי המקרקעין עדין הנפש.
במשך 10 דקות שנדמו כנצח, כתב מייקל את עלילותיו, והוסיף בשורה האחרונה את המילים "הזקן שנהרג הוא בן 93 ושמו מורגן ערנטרוין... אנא הרב ברכני שאצא מן הטראומה הזו".
מושיק טהרני נטל את הפתק ונכנס לחדר. מייקל נשאר בחוץ מסומר למקומו. הרב אלמגור עיין במכתב ופלט מילה אחת: "עמלק".
"מה? מה כוונת הרב?" פער פיו בתדהמה מיסטר טהרני.
"אמרתי עמלק!!". הרב עשה תנועה עדינה של קוצר רוח.
"תודה כבוד הרב...".
"מה אמר הרב?" שאל מייקל.
"אני המום, הוא אמר מילה אחת ע-מ-ל-ק. לא מבין ולא יודע מה כוונתו. הוא אף פעם לא קצר-רוח אבל הפעם הוא היה קצר ותכליתי".
מייקל שתק. "אני עמלק? השם ישמור. לאן הגעתי?!".
אחרי 48 שעות כבר נחת מייקל טוביאס בניו-יורק נסער ויותר מבולבל מבעבר. אשתו ראתה את פניו, והעדיפה לא לשאול שאלות.
"רציתי רק לעדכן אותך שהבן שלנו שמעיה, מצא דירה נחמדה סמוך למקום מגורינו. אשתו לוחצת שיעברו לגור כאן, אנא מייקל עזור לו. הוא גם זקוק לעזרה כספית ממך כדי לקדם את העיסקה" ביקשה ברוריה.
מייקל אהב מאד את שמעיה בנו השני. הלה היה אברך משי נשוי זו השנה השניה ואב לבת קטנה. הוא ביקש לעבור לרחוב המסויים, לא הרחק מכולל האברכים בו למד. "אתה עושה לי הרבה נחת" נהג מייקל לשנן באוזני בנו "שני אחיך אומנם יהודים טובים, אבל שמאים ויזמים ומומחי מחשבים לא חסרים בעולם. אברכים חסר, ואתה מחזיק את העולם על כתפיך".
"אני משלם על כל הדירה של שמעיה" גמלה החלטה בליבו של מייקל. "הוא בן תורה, אני חייב לו את חיי, ומי יודע בעזרת השם, המצווה הזו תפוגג את הסיוט שלי".
"בני יקירי, אני בא לאסוף אותך, תראה לי את הדירה שאתה מעוניין בה... אני משלם ה-כ-ל".
"אבא, תודה מכל הלב. הדירה שייכת לשתי אחיות יורשות. הן מבקשות סכום סביר. נפגש עוד שעה וניסע. תודה אבא".
הרבה ריהוט ישן ודהוי, קורי עכביש בפינות, מטבח רעוע, ארון בגדים גדול, כמה תמונות קיר מקושקשות.
"אנו רוצות על הדירה 180,000 דולר, אבל הכל נשאר כאן, אם תרצו תוכלו לפנות ולזרוק הכל" אמרה הילרי בלינץ הבת היורשת.
מייקל הנהן בראשו "או.קי סגרנו. נפגש אצל עורך הדין שלכם, מחר באיזו שעה...
"שתיים וחצי". סגור.
בשתיים וחצי למחרת נחתמה העיסקה, ומייקל טוביאס העביר צ'ק ע"ס 180,000 דולר להילרי בלינץ ולסטפני קרוק, שתי אחיות מבוגרות, שהן בעצמן כבר סבתות.
מייקל טוביאס נטל את המפתח מידיו של עורך הדין הנרי שימבון בא-כוח האחיות, ונסע לדירה. יצר של סקרנות ביעבע בליבו. יצר בלתי נשלט. הדירה הזו לא מצאה חן בעיניו, ואילמלא בנו שמעיה, שרצה אותה, הוא היה מפרק את העיסקה עוד בטרם נרקמה.
הוא נכנס והסתובב בין החדרים, שלושה במספר. ארון הבגדים הגדול בחדר השינה משך את תשומת ליבו. הוא פתח את דלתותיו. חליפות ישנות ומרוטות. כובעי לבד וקש. עניבות מן המאה הקודמת. למעלה במדף העליון הוא הבחין בשורה של אלבומי תמונות מאובקים. אולי עשרים אלבומים. הוא נעמד על כיסא ושלפם אחד אחרי שני, והניחם על המיטה.
מייקל טוביאס בן להורים ניצולי שואה התחיל לדפדף. ליבו החל לפעום נמרצות. קצין ה- S.S. שצולם במצבים שונים לאורך האלבומים, נראה לו משום מה מוכר. הנה הוא במשרדו, ושם הוא ליד מטוס עטור באותות מלחמה. כאן הוא מצולם - כנראה - עם אשתו ובנותיו. כאן, על רקע יער עבות, ושני כלבי ענק ניצבים לימינו ולשמאלו. גבוה, עם עיניים חודרות ורעות, כשלצידו קצינים זוטרים.
והנה כאן תעודת הוקרה "לקצין המעולה ליקו קראוס על פעילותך העניפה והנמרצת לטובת הפיתרון הסופי". על החתום הפיהרר - ימח שמו - אדולף היטלר.
"ליקו קראוס קצין S.S." הרהר מייקל "זו דירתו של פושע מלחמה נאצי. מעניין".
הוא אחז ברעדה ובזעזוע באלבום האחרון. על שער האלבום היה כתוב בגרמנית ובאנגלית, באותיות גדולות.
"נאמן לפיתרון הסופי - הביעור הסופי שביצעתי במו ידי. ליקו קראוס".
זוועה. מייקל טוביאס העביר דף ועוד דף, וכמעט התעלף. הקצין ליקו קראוס אוחז בידו אקדח קצוץ קנה ומכוון לרקתו של יהודי. בתמונה הראשונה היהודי חי. בתמונה השניה הוא שרוע ירוי ושותת דם על הארץ.
מתחת לתמונה כיתוב: ההרוג יהודי בשם שמואל זלמן חייקין. תאריך הרצח 2.02.42.
לאורך עשרות דפים מצולם השטן הנאצי מבצע את פקודת מנהיגו, רוצח ומתעד את הזוועה.
הדף האחרון.
יהודי מזוקן, גבה קומה, עם מבט גאה בעיניים, זקוף ניצב מול השטן ליקו קראוס, שעל פניו חיוך ציני אכזרי. נשימתו של מייקל טוביאס נעצרה. "כאן רצחתי את הרב היהודי משה חייקל טוביאס. 26.06.43".
נשימתו של מייקל נעתקה. הוא הביט בגופת סבו השרועה על כביש אחד ממחנות ההשמדה.
"סבא, סבא, רבות שמעתי על גבורתך, על גדלותך, על אדיקותך בשמירת המצוות במחנה ההשמדה, תחת עינויי התופת. רב מסור לקהילתו, הרוח החיה לשבורי לב ונפש...", דמעות חמות זלגו על עיניו של הנכד מיכאל טוביאס. אביו, אברהם מאיר טוביאס סיפר לו שבמחנה המוות של סבא, הם היו נשלחים למקלחות הגאז בלווי תזמורת כינורות וקלרינט. קצין ה- S.S. היה מנצח לפעמים על התזמורת, תוך שהוא יורה ביהודים. הקלרינט מנגן, השטן יורה והתזמורת בצליליה המעודנים מלווה את האומללים למותם האכזרי.
הוא הביט עמוק אל עיניו של הקצין הנאצי, ולפתע נרעד מן המבט הירוק הציני שניבט מעיניו של...
מייקל טוביאס ניגש לשידה שליד המיטה, ופתח את מגירותיה. לאחר חיטוט קצרצר הוא שלף משם תעודת זהות ופתחה. מיד זיהה את התמונה והשם: מורגן ערנטרוין.
אין ספק הקצין הנאצי ליקו קראוס, הוא הזקן שנהרג מפגיעת מכונית השברולט של טוביאס.
הנכד, בהכוונת יד ההשגחה העליונה נקם נקמה מאוחרת ברוצח סבו.
שמעיה נכנס לדירה ושמע המום את אביו הנרעש מתאר את הזוועה הנאצית ואת המעגל שנסגר.
"ערנטרוין מורגן, ליקו קראוס" אמר שמעיה "לא תאמין אבא, זה ראשי תיבות עמלק!".
ואז הבין מייקל טוביאס כיצד פתר הרב מירושלים את התעלומה.
קול יבבה של כינור וצליל דומע של קלרינט נסקו להם אל תוך אוזניו של מייקל ההמום, לא ברור בדיוק מהיכן... לא ברור.