נקמה מאוחרת · פרק א'
התאונה הזו לא היתה מחוייבת המציאות.
מייקל טוביאס, 52, שמאי נדל"ן ניו-יורקי, הוא נהג מיומן זהיר ומנוסה. הוא אפילו לא זוכר אם אי פעם נרשם לו דו"ח תנועה. ייקה, דייקן כרוני, בוחן כל צד ופינה. הוא חושש שמא ילדים יגלשו לכביש, שמא המכונית לפניו תעצור במפתיע, בולם ליד מעבר חצייה גם אם אין עוברים ושבים. כזה הוא מר מייקל טוביאס, פדנט, קפדן, ששמו יצא לפניו מזה שני עשורים, כשמאי האמין ביותר בניו-יורק וגלילותיה. קבלנים ויזמים שיחרו לפיתחו, ורבים ועשירים מביניהם לא סגרו עיסקה מבלי להיוועץ בו, ולא נספר לכם כמה עלתה אצלו שעת ייעוץ, כי זו באמת חדירה לכיס הפרט. רק נוכל לעדכן אתכם שמר טוביאס הוא יהודי שומר תורה ומצוות, שהליכותיו אומרות כבוד ודרך ארץ, ומספר לא מבוטל של ישיבות וכוללים זוכות ממנו מעת לעת למתת הגון. הגון אמרנו? בהחלט. תמיד כמה אלפי דולרים שנמרחו על פני המחאה מוזהבת ורבת עיטורים.
אז ריבונו של עולם, איך הזקֵן הכפוף והשברירי הזה, הועף באוויר והוטח לקרקע לאחר התנגשות מפתיעה עם מכונית השברולט הכסופה של מיסטר טוביאס?
הסירנות הניו-יורקיות יודעות לנגן יפה, והן מגיעות מכל עבר. תוך חצי דקה הגיע לשם גם ניידת. המחזה שניגלה לעיני השוטרים היה מביך משהו.
הנהג הפוגע עמד בסמוך לזקן הפצוע, כשידיו על ראשו, פניו שידרו הלם ומבוכה, ופיו מלמל... (השוטרים לא הבינו) פרקי תהילים כאחד הינוקות.
הרופא ירד בזריזות מן האמבולנס וניסה לבצע בזקן החייאה. לא נרשם דופק. "אני חושב שהוא מת" לחש הרופא לנהג האמבולנס "אבצע עוד בדיקה קטנה ואחר כך נחליט אם להבהיל אותו לבית החולים, או לבית הקברות...".
המוות נקבע והיה חד-משמעי. הזקן שבר את מפרקתו.
השוטרים ביקשו ממייקל טוביאס המבוהל להציג את רשיונותיו, הוא נתבקש להתלוות אליהם לתחנת המשטרה, יחד עם עוד כמה עדי ראייה.
הוא בכה כל הדרך. הוא חש שעולמו חרב עליו, מה תגיד אשתו? איך בניו יגיבו? אבא הרג אדם זקן, אוי לאותה בושה... ומי יודע אולי בבית המשפט... יגזרו עליו...
מייקל ניסה להסיט מחשבתו מעונש מאסר. רק זה לא. הוא לא אדם צעיר, הסיפור יקבל בוודאי תהודה תקשורתית, יוציאו עליו שם רע, זה עלול לפגוע בעסקים, "אוי ריבונו של עולם, מה חטאתי, מה פשעתי, והרי אין מגלגלין חובה אלא על ידי חייב, נכון זה רצח בשגגה, אבל זה רצח".
החקירה המשטרתית העלתה שמר טוביאס נהג ללא דופי, במהירות המותרת, תוך שמירת מרחק מהרכב מולו, אלא שהזקן, מסיבה לא מובנת, פרץ לכביש ללא הבטה ימינה ושמאלה, והוטח על המכונית, שהעיפה אותו למרחק.
"רשיונך נשלל לחודש ימים. זה נוהל קבוע... בעוד 30 יום תוכל לקבלו, אבל תהיה רגוע, בבית המשפט תצא זכאי. על פי העדויות הזקן אשם, הוא פשוט ירד במרוצה לכביש... לך לביתך. שלום" אמר קצין המשטרה גבה הקומה ראול פינץ.
מי רגוע? מייקל טוביאס? לא ולא.
במשך שלושה חודשים תוקף אותו הסיוט הלילי. פעם אחר פעם הוא רואה את עצמו בחלום נוהג בשברולט שלו, בוחן את המדרכות ומעברי החצייה, בודק שהוא תמיד מתחת למהירות המותרת ומאזין למוסיקה יהודית כשהקלרינט הוא הכלי הדומיננטי. ובדיוק ברגע שהמוסיקה כל כך שלווה ומרגיעה, וברקע הכינורות נוסקים בצלילי הוד כמו להקת שחפים, הוא שומע יריות. יריה ועוד יריה. ועוד יריה. הוא מביט החוצה, הכל רגוע, רחוב ניו-יורקי של אחר הצהרים, קצת חם, אז מי יורה?
הוא ממשיך בנהיגה והיריות מתערבבות עם צעקות, זעקות. בתחילה הן נשמעות רחוקות, אחר כך הן מתגברות מחרישות אוזניים.
ריבונו של עולם מי זועק? ממתי זעקות רחוקות מסוגלות לגבור על קלרינט של מוסיקה יהודית?
מייקל טוביאס מביט החוצה, הרחוב שקט. האנשים הולכים זקופים ושאננים, אבל היריות והזעקות מצליחות לגבור על המוסיקה. הוא מסובב את כפתור הטייפ כדי להגביר את המוסיקה. שומכלום. המוסיקה נעלמת, הרחוב מקרין שלווה, אבל הרעש מחריש אוזניים, הוא מרים שתי ידיו ומכניס אצבעותיו לאוזניו. הרעש הנורא הזה כמעט מעלף אותו. ואז הבום!!! הזקן מוטח על מכוניתו... הוא מספיק להבחין בשתי עיניו הירוקות של הזקן באיזה זיק לא ברור. אולי בהלה, אולי שלווה, אולי עצב, אולי ציניות.
הזקן מועף באוויר ומוטח על הקרקע, ומייקל טוביאס מתעורר מבועת, מיוזע כולו הוא מתיישב על מיטתו, ופורץ בבכי. "אני רוצח ריבונו של עולם... אני מבקש ומתחנן לפניך שתגלה לי למה".
ברוריה אשתו, כבר מכירה את הסיוטים הללו. כדורי ההרגעה לא מרגיעים את מייקל שלה. גם לא השיחות עם הפסיכולוג הצדיק ד"ר ראובן קלימפט לא חוללו שום שינוי לטובה. "אבל חייו של בעלי אינם חיים" מהרהרת בצער ברוריה "חייבים לשים קץ לסיוט שרודף אותו, הרי הוא לא אשם, הזקן דהר לכביש...".
הוא לא מצליח לתפקד בעבודתו. הקבלנים מכירים את מייקל קשוב, מיומן, מתנסח ברהיטות ומנתח כל מהלך כלכלי עם מעוף לעתיד, אבל זה כבר לא אותו מייקל. הוא בוהה, הוא מתופף בעצבנות על השולחן, הוא איטי, הוא בורר מילים, גם דו"חות השמאות דלילים משהו.
ערב שרבי אחד הגיע למשרדו של השמאי טוביאס, היזם חובק זרועות עולם, מושיקו טהרני, יורד ישראלי העושה חיל זה העשור השלישי בארה"ב. טהרני זה זכה לחזור בתשובה לפני כעשר שנים, ומאז הפך לאחד מבאי ביתם של כמה מגדולי הדור. כל חודש הוא טס לארץ להיוועץ עם חכמי התורה. "אני לא מבצע שום עיסקה לפני הברכה של הרב אלמגור. הוא פוסק הדור ויש לו כושר ניתוח עסקי שנובע מהתורה הקדושה" אמר פעם טהרני לטוביאס "כשאני מסיים איתך את הניתוח הכלכלי שלך הנובע מנתוני שמאות בסיסיים, אני חייב את החותמת שלו. אבל זה לא רק עסקים... הוא בעצותיו הציל אותי כמה פעמים מטרגדיות משפחתיות, מבעיות חמורות של שלום בית... בקיצור טוביאס, ידי לא משה מתוך ידו".
טהרני הביט ארוכות בטוביאס ושאל: "אתה חולה?".
"לא" השיב מייקל טוביאס בקול צונן "אני עצוב".
"עצוב?".
ומכאן ואילך הוא סיפר לידידו, על האסון שפקד אותו, ועל סיוטי הלילה שלו, המלווים ביריות אקדח במוסיקה עם קלרינט ובזעקות. "אני שבר כלי מושיקו, אני נרדף, לא יודע איך יוצאים מזה".
מושיקו טהרני הניח את תיקו עב הכרס על השולחן ואמר נחרצות: "אדון מייקל טוביאס, מחר בערב אנחנו טסים לישראל, נוחתים בנתב"ג ומשם במונית לירושלים, למעונו של הרב אלמגור. ספר לו מה עובר עליך ואין לי ספק בסופו של יום אתה עולה על דרך המלך, בריא בנפש ובגוף, ותקשיב לי טוב, אתה מכיר אותי: מילה של טהרני, זו מילה!".