אור ברסלב
העיתונאי 3 ילד פרא › פרק א'

העיתונאי 3

ילד פרא · פרק א'

ילד פרא

צ'רלי הילד היה ממש פרא אדם, בבחינת יצר בכל - ויד כל בו. פשוט תלמיד בלתי נסבל. נכון, הכינוי "פרא אדם" שייך לזרע ישמעאל, אבל יודעי ח"ן יודעים לומר שבמקרים נדירים המוטיבציה הזו חודרת גם לכנסת ישראל ומחוללת שַמות. הוא הרביץ כמעט לכל מי שנשם לידו, גנב עפרונות וסנדוויצ'ים, יזם מעשי שובבות בלתי צפויים שהיו מקפיצים את המורים וההנהלה ומוציאים אותם מכליהם.

כשהגיעה אמו של צ'רלי הגברת רוחמה בן-סירא לשיחה דחופה עם מנהל ביה"ס הממלכתי "אלומות" ד"ר נחמן ציפורי, היא האזינה בלב מכווץ למונולוג הבא "אני נורא מצטער לומר לך גב' בן-סירא, אבל איבדנו כל שליטה על ילדך שלמה, המכונה משום מה, צ'רלי. הוא אומנם רק בכיתה ו' אבל קצב ההפרעות ומסת הנזקים שהוא גורם לנו עולה על כל דמיון. מה לא ניסינו! דיברנו איתו, חיבקנו אותו, הענשנו אותו, קראתי לכם ההורים היקרים לשיחות מוטיבציה ותאום, אבל הכל עורבא פרח. צ'רלי נשאר צ'רלי. גם אני באופן אישי ניסיתי לקרבו ולרכוש את ליבו, אבל הנער מנוער מכל משמעת ומתנהג בחוצפה רבה ובחוסר אחריות. אנו מכירים כבר שש שנים ועברנו עמו הרפתקאות לא מעטות, אבל הפעם אני רוצה לחדש לך חידוש לא פחות נורא לגבי התנהגותו של התכשיט שלך. יש בבית ספרנו מורה, יהודי כבן ששים, ערירי וחולני, ושמו שמריהו תבורי, והבן שלך שיהיה בריא לקח אותו כפרוייקט אישי ליוזמות הזדון שלו. כך למשל הוא הכניס חול לסנדוויץ' של המורה, עירבב כמה פעמים מלח בכוס הנס-קפה שלו, הסתיר את תיקו של המורה בפח הזבל הכיתתי ומכנה אותו בכינויים מזלזלים. היום נכנס אלי המורה תבורי דומע כולו ורועד, "אני מתפטר" הודיע לי ביבושת "הילד הזה צ'רלי הורס לי את החיים, וזה כבר עובר כל גבול. אני מרגיש תעוקה בלב, נכנסתי לכיתה עכשיו להעביר להם שיעור חשבון, והחצוף הזה מרח משחה חלקלקה בכניסה לכתה... התגלשתי לעיני התלמידים והוטחתי ארצה. כולם צחקו עלי אך מעל כולם, אותו צ'רלי שלח ידו כביכול כדי לסייע לי לקום, אבל כשהזדקפתי הוא חמק והוטחתי שוב בביזיון על הארץ...".

"תראי גב' בן-סירא, הילד הזה גדול עלינו בכמה מספרים. אין לנו כלים לטפל בו... עם כל הכבוד, אני חייב גם לשמור על כבודם ומעמדם של המורים שלי. צר לי, אבל אני מבקש שתיקחי אותו, אני משהה אותי למשך שבוע, ואבקשך למצוא לו מוסד מתאים. תודה, ושוב צר לי".

למה להאריך. מאז אותו יום עצוב למורה תבורי ולאמא שלו, ועד גיל 24 צ'רלי נטש כל מסגרת. לא בתי ספר, לא פנימיות, לא צבא, לא עבודה. מכל מקום עבודה הוא הועף תוך זמן קצר. הצבא קלטו את "התכשיט" ושיחררו אותו עקב מה שמכונה "חוסר התאמה". הוריו היו מיואשים ממנו, והיו להם יותר מ- 250 סיבות טובות לכך. המזל הגדול היה, שהמשטרה עדיין לא הניחה ידיה עליו. בקיצור, על פי נתוני היסוד שבידינו, שלמה בן-סירא המכונה צ'רלי, היה אמור למצוא עצמו בסופו של נתיב התפרעויותיו באיזה בית-סוהר אפור וקפוא. זה משום מה, לא קרה.

לילה אחד, יום אחד לפני יום הולדתו ה- 24, בדק צ'רלי את כיסיו ולא מצא שם פרוטה קלושה. הוא היה צמא לפחית בירה והשעון שלו סימן על שלוש לפנות בוקר. הוא שוטט ברחוב, עד שהבחין לשמחתו בבית הכנסת "נתיבי אור" שניצב לו בסוף רחוב קטן וחשוך, מוסתר מאחורי ששה ברושים ואקליפטוס אחד.

מוחו הזדוני זמם פריצה קלה למתחם הנ"ל. מדובר על סיכון מזערי, ובוודאי שתימצא שם קופת צדקה נחמדה ובה 20-30 שקלים או יותר. סכום לא רע שיכול להספיק לפחות לבירה ולקופסת סיגריות. הוא ניתר לעבר חלון הזכוכית, שבר אותו באגרופו, והשתחל פנימה. נרות הזיכרון החשמליים ריצדו מעבר לקיר המרוחק, וזמזומו של מאוורר שכוח ריחף בחלל בית הכנסת. האור הזה הספיק לצ'רלי כדי להבחין בקופת הצדקה העגולה שניצבה לה על התיבה. הוא ניגש לתיבה, הרים את הקופה ונענע אותה קלות. יופי, הרעש והכובד העידו על סכום לא מבוטל ששכן אחר כבוד בקופה.

"אם כבר הגעתי לכאן, כדאי שאכנס למטבח של בית הכנסת, בטח אמצא שם משהו טעים ועממי וטוב לעיכול".

חושיו של הבחור הפרוע ותלוש-המסגרת, לא הטעו אותו. בית הכנסת של העדה הפרסית בעיר מגוריו, היה ידוע ומפורסם בהנהגות האירוח והשמחות המגוונות שנחגגו שם. הוא הדליק האור, המקרר - בלי עין הרע - היה מלא וגדוש. יין, ערק, בירות ומשקאות קלים, עוגות, קציצות, ירקות, פירות, בקיצור סיבה למסיבה.

צ'רלי בחר מכל הבא ליד, והניח לפניו שלוש צלחות גדושות מכל טוב הארץ. פתח לעצמו פחית בירה והחל ללעוס ולנגוס מלפפונים חמוצים, זיתים, סלט תורכי, קרקרים. לשובע.

התענוג הזה נמשך בדיוק חמש דקות, כשלפתע הבחין צ'רלי ההמום בדמות תמירה של יהודי עם זקן ארוך ומאפיר, המביט בו בעיניים רכות להפליא.

פיו חדל מללעוס וגופו התכווץ.

"בוקר טוב חביבי, ברוך הבא לבית הכנסת. אשריך, אני שמח שאתה מקדים את כולנו לתפילת השחרית...". הקול המלטף הזה והמבט הידידותי שניבט מן העיניים, נעמו לו לאוזניים וללב.

צ'רלי לא ידע נפשו מרוב תדהמה, וניסה להסתיר את קופת הצדקה מתחת לכנף מעילו.

"הממ... המ..." הימהם הצעיר "כן... כן... מתי התפילה... כבוד הרב...".

"בעזרת השם בעוד חצי שעה נוכל להניח טלית ותפילין, עד אז אני רואה שאתה רעב, אז תגמור לאכול, תברך ברכה אחרונה ותיגש אלי... אני מאד שמח להכיר אותך. אני רב בית הכנסת, שמי בן ציון תורג'מן אמר הרב, והושיט ידו לעבר הבחור הנבוך.

מרוב תדהמה השיב: "שמי צ'רלי... כבוד הרב, ליתר דיוק שלמה בן-סירא... צ'רלי זה רק כינוי...". שמעתם פעם על גנב שמודיע לנגנב את שמו המלא?

"כן, אני מבין שלמה. כשתסיים לאכול, גש אלי, יש לי בשבילך טלית ותפילין, אשמח ללמד אותך כיצד להניחם".

הרב תורג'מן פתח ארונית קטנה בקצה המטבח ושלף משם כיפה לבנה והניחה על ראשו של הגנב הזולל, שניסה לשמור על ארשת לא מופתעת.

הקול של הרב בן ציון תורג'מן היה מוכר לו מאיפשהו, גם בתווי פניו הוא נתקל פעם, אך הוא לא ידע להניח אותו על שום פאזל שכוח בנתיב ההסטוריה שלו הקצרה והמגוונת במעשי שובבות לא מכובדים. "ובכלל" הרהר בלבו "אולי אני מדמיין לעצמי, עכשיו לילה, ואני כבר אחרי שתי פחיות בירה, מה לי ולרבנים, מה לי ולבית כנסת, מה לי ולתפילת שחרית".

צ'רלי שלנו, במקור שלמה בן-סירא, בחור חסר תועלת, ותלוש מן המציאות, התרומם מכיסאו, הביט כה וכה, וכשהבחין ברב בן ציון ישוב בירכתי בית הכנסת, פתח את הדלת ופתח במרוצה לתוך הלילה השחור.

לילה שחור? לא בדיוק. יש לילות שניראים שחורים בתחילתם, אבל סמוך ונראה לעמוד השחר מזדהרים להם חוטים של אור, שטיפוס כל כך זנוח ועלוב כמו צ'רלי כה זקוק להם, זקוק להם מאד, אפילו מבלי לדעת זאת.

תוכן העניינים

העיתונאי 3

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה